דילוג לתוכן העיקרי

שופטים | איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה'?

קובץ טקסט

א. הקדמה

בשיעורנו לפרשה הקודמת, פרשת ראה, התחלנו לעסוק בנושא נבואת השקר[1]. דיברנו על הנביא המתואר בפרק י"ג, הקורא לעבוד עבודה זרה; עסקנו בעיקר בשאלה האם ייתכן שיש אדם בעל כוחות נבואיים הקורא לעבוד ע"ז, וראינו אפשרויות שונות במפרשים להסברת העניין.

בפרשת שופטים עולה שוב נושא נבואת השקר. בפרק י"ח מדברת התורה על איסור להשתמש בניחושים וכשפים מסוגים שונים, ומולם מעמידה התורה אופציה אחרת: הנביא, אשר שומע ישירות את דבר ה'[2]. מייד לאחר מכן התורה מזהירה מפני נביאי שקר:

(כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא:
(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה':
(כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ:
(דברים, פרק י"ח ).

בפסוק כ' התורה מזהירה מפני שני סוגים של נביאים: האחד הוא נביא המדבר כביכול בשם ה', אך למעשה הוא לא קיבל את דבריו מאת ה' ("הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא ציוויתיו לדבר"); השני הוא נביא המדבר בשם ע"ז ("ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים")[3] .

בפסוק כ"א התורה מעלה את השאלה המתבקשת: כיצד נדע להבחין בין נבואת אמת לנבואת שקר[4]? תשובת התורה בפסוק כ"ב היא שאמיתות הנבואה נבחנת בקיומה - נבואה אשר איננה מתקיימת היא נבואת שקר.

לכאורה, זו תשובה פשוטה וטובה, אולם מתברר שבמציאות העניין לא פשוט כלל: בספרי הנביאים אנו מתוודעים להתמודדויות קשות ביותר בנושא זה, ובכל הסיפורים לא היה ברור שעומד נביא ה' ומולו עומד שקרן.

בשיעור זה נעיין בשני סיפורים שמוקדם הוא ההבחנה בין נביא שקר לבין נביא אמת - סיפור מיכיהו בן ימלה (מלכים א', פרק כ"ב), וסיפור ירמיהו מול חנניה בן עזור (ירמיהו, פרק כ"ח).

ב. מיכיהו בן ימלה מול נביאי השקר

אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה רוצים לצאת למלחמה על רמות גלעד, ויהושפט מבקש לשמוע את דבר ה' לפני המלחמה:

(ו) וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ:
(ז) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאוֹתוֹ:
(ח) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן:
(ט) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל סָרִיס אֶחָד וַיֹּאמֶר מַהֲרָה מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָה:
(י) וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם:
(יא) וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלֹּתָם:
(יב) וְכָל הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ:
(יג) וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ יְהִי נָא דבריך דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב:
(יד) וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר:
(טו) וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָיְהוּ הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ:
(טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה':
(יז) וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה וַיֹּאמֶר ה' לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם:
(יח) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע:
(יט) וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה' רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ:
(כ) וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה:
(כא) וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה:
(כב) וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן:
(כג) וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה:
(כד) וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי וַיֹּאמֶר אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ:
(כה) וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר תָּבֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה:
(כו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל קַח אֶת מִיכָיְהוּ וַהֲשִׁיבֵהוּ אֶל אָמֹן שַׂר הָעִיר וְאֶל יוֹאָשׁ בֶּן הַמֶּלֶךְ:
(כז) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ שִׂימוּ אֶת זֶה בֵּית הַכֶּלֶא וְהַאֲכִילֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם:
(כח) וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר ה' בִּי וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם:
(מלכים א', פרק כ"ב).

סיפור זה ראוי לדיון נרחב בפני עצמו, אך אנו נעלה כאן כמה נקודות הנוגעות לעניין נבואת השקר:

א. הנביאים אינם מוצגים כנביאי "שקר", ואף לא כנביאי הבעל (בשונה מסיפור אליהו בהר הכרמל [מלכים א', פרק י"ח]), אלא סתם כ"נביאים".

ב. ניכר שהנביאים (ובמיוחד צדקיה בן כנענה) בטוחים באמיתות נבואתם. מכך ניתן להסיק כי נביאי השקר חווים חוויה רוחנית כלשהי, ואינם מודעים לכך שדבריהם אינם דבר ה'. ואכן, מתוך דברי נביא האמת (מיכיהו) מתברר שדבר נביאי השקר, איננו "שקר": הם אכן קיבלו נבואה על ידי רוח מאת ה'.

ג. תוכן הנבואה איננו מעיד בהכרח על אמיתותה, מפני שהוא איננו עוסק בעניין "דתי" הקשור לקיום מצוות, אלא בעניין פוליטי-צבאי: האם לצאת למלחמה או לא.

כיצד, אם כן, יבחינו המלך והעם מהי נבואת האמת? כאמור, התורה קבעה שהמבחן לאמיתות הנבואה יהיה בקיומה, ואכן בסופו של הסיפור מתברר לכולם מה הייתה נבואת האמת ומה היה השקר. אך כמובן ש'בסופו של דבר' זה מאוחר מידי - אי אפשר לחכות עד שרואים את תוצאות המלחמה כדי לדעת אם לצאת אליה. אם כן, מתברר שהמבחן של קיום הנבואה איננו יכול להיות המבחן היחיד. ואכן, נראה בסיפור מיכיהו כי יהושפט מבחין שארבע מאות הנביאים אינם נביאי ה', וכן שאחאב מבחין שנבואת מיכיהו הראשונה, התואמת את נבואתם איננה נבואת אמת. כמו כן, מיכיהו מודע לכך שהנביאים אכן קיבלו נבואה והם לא "שקרנים" (כלומר הם לא אומרים שקרים תוך ידיעה שמדובר בשקר) אך בה בעת הוא מבין שיש נבואה גבוהה ממנה.

מסתבר, אם כן, שהנביאים ואף השומעים אותם אמורים להבחין איזה "סוג" נבואה קיבלו: האם זו נבואה בדרגה גבוהה, המשיגה את דבר ה', או שזו נבואה נמוכה, הרואה "משהו" אך לא את כל האמת.

מהי, אפוא, אותה הדרך להבחין בנבואת שקר?

כדי לענות על שאלה זו, נעיין בסיפור נוסף העוסק בהבחנה בנבואת שקר - ירמיהו פרק כ"ח.

ג. ירמיהו מול חנניה בן עזור

ירמיהו התמודד רבות עם נביאי השקר[5], ואנו נעיין באירוע אחד המתואר בהרחבה ובפירוט בפרק כ"ח:

(א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בשנת בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר:
(ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אלוקי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל:
(ג) בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל:
(ד) וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל:

דברי הנביא חנניה באים לאחר גלות יהויכין, כאשר חלק מהעם ומאוצרות המקדש כבר נמצאים בגלות בבל. ירמיהו ממשיך להזהיר את העם שאם לא ייטיבו את מעשיהם - יביאו על עצמם חורבן מוחלט, ויגלו גם הם[6]. חנניה, לעומת זאת, מבטיח לעם שהגאולה תבוא: הכלים והגולים יחזרו. מהי תגובת ירמיהו לדברים אלה?

(ה) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה':
(ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:

ירמיהו אומר "הלוואי שיהיה כדבריך", מפני שירמיהו עצמו איננו מעוניין בחורבן. הוא מוכיח את העם כדי שיתקנו את מעשיהם ובכך ימנע החורבן, והוא מקווה שנבואת הזעם תתבדה, ויתבטל החורבן.

ירמיהו גם מזהיר את חנניה שנבואתו תבחן במבחן הידוע עוד מדברי התורה - מבחן הקיום במציאות:

(ז) אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם:
(ח) הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר:
(ט) הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת:

חנניה עושה "אות" - סימן לדבריו:

(י) וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ:
(יא) וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ:
(יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר:
(יג) הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל:
(יד) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אלוקי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ:
(טו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר:
(טז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה':
(יז) וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:

גם בסיפור זה נביא השקר איננו מכונה כך, ותוכן הנבואה איננו דתי מובהק אלא פוליטי, כך שהוא איננו יכול להעיד בבירור איזו מהן היא נבואת שקר. כאן ההכרעה קשה מאד: קשה יותר להאמין שנבואת האמת אומרת להכנע לבבל, וקל יותר לקבל שנבואת האמת אומרת למרוד בבבל. בנוסף לכך, חנניה הנביא עושה אות (בדומה לאות של צדקיה בן כנענה); לאותות נבואיים יש השפעה על המציאות, והם מרשימים מאד את העם.

תגובותיו של ירמיהו מעידות על כך שירמיהו עצמו איננו בטוח שנבואת חנניה איננה אמת, ולכן תחילה הוא רק אומר "הלוואי שיתקיימו דבריך", מזהיר אותו שנבואתו תבחן במבחן המציאות, ועוזב את הויכוח בלי הכרעה (בשונה ממיכיהו בן ימלה שהיה בטוח בצדקתו). רק לאחר שירמיהו מתנבא שחנניה הוא נביא שקר, הוא מתעמת איתו ישירות ומנבא שהוא ימות בשנה הקרובה.

בסופו של דבר מותו של חנניה מוכיח את אמיתות נבואת ירמיהו, אך לא נאמר שהעם השתכנע מכך: אם מחכים להתגשמות הנבואה כדי לדעת את אמיתותה, מאבדים את המומנטום של הנבואה ברגע המתאים.

ד. הכוח הנבואי בדרגותיו השונות

שני הסיפורים שראינו מדגימים לנו את הקושי שבתופעת נבואת השקר. כשם שהתורה איננה משתמשת במושג "נביא שקר", כך גם הנביאים אינם משתמשים במושג זה, ועובדה זו מלמדת אותנו על מורכבות תופעת הנבואה.

כפי שציינו בשיעור שעבר, ישנם אנשים בעלי כוחות רוחניים מיוחדים, המסוגלים להגיע להשגות עליונות שאינן נחלתם של כל בני האדם. המקרא מכנה את כולם "נביאים", אך לא כל הנביאים האלה זכו לדעת את דבר ה' ממש. הרמב"ן, בפירושו לדברים י"ח, מדבר על הכוח לחזות עתידות באמצעים שונים, והוא מסביר שאין מדובר בשקר אלא בכוחות אמיתיים[7].

עם ישראל זכה לגדול הנביאים, משה רבנו, אשר קיבל את דבר ה' ישירות; לאחר משה קמו לישראל נביאים אשר אמנם היו בדרגות נמוכות יותר, אך גם הם היו מסוגלים לדעת את דבר ה' האמיתי[8]. במקביל, הייתה תופעה נרחבת של אנשים בעלי כוחות רוחניים מיוחדים, ש"ניבאו" נבואות שונות, מתוך השגות רוחניות נמוכות שהם השיגו, נבואות שלא תאמו את דבר ה' האמיתי.

על ישראל הייתה מוטלת האחריות להבחין ביניהם, כאשר במציאות, כפי שמשתקף בשני הסיפורים שראינו, זה לא היה פשוט. למרות זאת, ירמיהו זועק במקומות רבים שניתן להבחין בין נבואת אמת לנבואת שקר, כפי שנראה מייד.

ה. ההבחנה בין נבואת אמת לנבואת שקר

הכרת הנביא את דרגתו

ראשית, טוען ירמיהו, הנביא עצמו צריך להבחין בדרגת נבואתו, ולדעת אם היא דבר ה' או שמקורה אחר. ירמיהו חוזר ומתאר את חווית הנבואה, וטוען שאין להשוותה ל"חלום" או לחזיון אחר:

(כה) שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר אָמְרוּ הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר לֵאמֹר חָלַמְתִּי חָלָמְתִּי:
(כו) עַד מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם:
(כח) הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה':
(כט) הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע:
(ל) לָכֵן הִנְנִי עַל הַנְּבִאִים נְאֻם ה' מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ:
(לא) הִנְנִי עַל הַנְּבִיאִם נְאֻם ה' הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם:
(לב) הִנְנִי עַל נִבְּאֵי חֲלֹמוֹת שֶׁקֶר נְאֻם ה' וַיְסַפְּרוּם וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם ה':
(ירמיהו, פרק כ"ג).

גם ירמיהו, שנאבק רבות עם נביאי השקר, טוען שהיו "נבואות" בדרגות שונות, שהגיעו אליהן על ידי אמצעים שונים. אולם, הוא טוען שהנביא אמור לדעת איך הגיע לנבואה - האם הוא עשה זאת בדרך של קדושה או בדרכים שאינן ראויות. בנוסף לכך, ירמיהו כנביא אמת זועק שיש הבדל עצום בין נבואת האמת לבין הנבואה בדרגה הנמוכה (חלום, קסם, ניחוש...), והנביא צריך להבחין בהבדל. יש לציין כי טענה זו בעייתית במקצת, מפני שיתכן שנביא אשר לא חווה את הנבואה בדרגה הגבוהה לא יכול לדעת שיש דרגה יותר גבוהה מהדרגה שהוא הגיע אליה.

תוכן הנבואה

ירמיהו מוסיף לומר כי במקרים מסויימים ניתן להבחין באמיתות הנבואה גם על פי תוכנה; נבואה המחזקת ידי רשעים, ואומרת שיהיה טוב גם אם לא ישמעו בקול ה' - היא נבואת שקר[9]:

(יז) אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי דִּבֶּר ה' שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה:
(כא) לֹא שָׁלַחְתִּי אֶת הַנְּבִאִים וְהֵם רָצוּ לֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְהֵם נִבָּאוּ:
(כב) וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם:
(שם).

ירמיהו טוען שנבואת האמת אמורה להחזיר את העם בתשובה, לכוון אותם לעבודת ה' ולדרך טובה, ואם הנבואה לא עושה זאת - אין בה צורך, ולכן יתכן שהיא שקרית[10].

נקודה נוספת הקשורה לתוכן הנבואה היא התקיימותה: בדברי ירמיהו אל חנניה בן עזור, בפרק כ"ח פסוקים ז' - ט', טוען ירמיהו שנבואה לטובה נבחנת בקיומה במציאות, ואילו נבואה לרעה איננה זקוקה למבחן כזה. מדוע?

לדעת הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פרק י', הלכה ד'), נבואה לטובה חייבת להתקיים - ה' איננו מבטל נבואה טובה; ולכן, קיום הנבואה הטובה הוא מבחן אמיתותה. לעומת זאת, נבואה לרעה יכולה להשתנות בעקבות חזרה בתשובה; ועל כן אי-התקיימותה איננו ראיה לכך שמדובר בנבואת שקר. בנוסף לכך, נביא אשר מנבא פורענות מעמיד את עצמו במצב קשה ביותר מול העם או המלך, ולכן סביר יותר שהוא נשלח על ידי ה' ואיננו משקר[11]. לעומת זאת, הייתה תופעה של "נביאי חצר", אשר אמרו את מה שהמלך והעם רוצים לשמוע, וניבאו טוב גם כאשר זה לא היה נכון.

אישיות הנביא

ירמיהו מוסיף ואומר שאישיות הנביא מעידה על דרגת נבואתו; נביא ה' חייב להיות בעל אישיות הראויה לשליחות ה'. אדם שאיננו מוסרי או איננו ירא שמים, לא יכול להיות נביא ה':

(יא) כִּי גַם נָבִיא גַם כֹּהֵן חָנֵפוּ גַּם בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָם נְאֻם ה':
(יד) וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלִַם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה:
(ירמיהו, פרק כ"ג).

למרות שירמיהו נותן קריטריונים להבחנה בין נבואת האמת לנבואת השקר, במציאות זה לא תמיד פשוט; יעידו על כך חייו של ירמיהו עצמו המלאים במאבקים כאלה, וכן העובדה שירמיהו עצמו לא זיהה את נבואת השקר של חנניה.

ו. סיכום

לסיכום, נקרא את דברי הרמב"ם בנושא זה:

וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון, ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, ואעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו, שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן, ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו, ונאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.(רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ז').

בפרשת ראה ובפרשת שופטים מזהירה אותנו התורה מפני תופעת הנבואה אשר איננה דבר ה' האמיתי. התורה איננה מכנה תופעה זאת כ"נבואת שקר", כנראה מפני שהיה ממש בנבואות אלה: הן הושגו על ידי כוחות רוחניים מיוחדים. לכן, ההתמודדות איתן הייתה קשה ומורכבת, שלא כהתמודדות עם "שקר" מוחלט. התורה מצפה מאתנו להבחין בין נבואה בדרגה העליונה שלה, המשיגה את דבר ה' האמיתי, לבין נבואה בדרגה נמוכה המשיגה משהו מהעולמות העליונים, אך לא את דבר ה' האמיתי, ולכן היא מטעה.

ההבחנה קשה, אך התורה מבהירה (בדברים י"ג) שאהבת ה' ואמונה בה' שהוציאנו ממצרים, יעזרו לנו לחוש מהי נבואת האמת. בנוסף לכך, ניתן להבחין בנבואת אמת על ידי קיומה במציאות (כנאמר בדברים י"ח). מדברי הנביאים אשר התמודדו עם נבואות השקר, נראה שההבחנה הייתה קשה מאד, אך הם לימדונו שהנביא עצמו צריך להבחין מהי דרגתו, והעם יכול להבחין על פי תוכן הנבואה (האם היא גורמת לעם להיטיב את דרכיו או מחזקת ידי רשעים) ועל פי אישיותו של הנביא - האם הוא ראוי להיות שליח ה'.

המשימה המוטלת על כל אדם היא לחפש את דבר ה', מתוך יושר פנימי, אמונה, ואהבת ה'.

 

[1] אנו נכנה כאן את כלל הנבואות שאין לציית להן בשם "נבואת שקר" למרות שיתכן שיש ביניהן הבדלים ומדובר למעשה בתופעות שונות, כפי שהתחלנו להסביר בשיעור שעבר וכפי שנרחיב בסוף שיעור זה.

[2] ואלו הם דברי התורה:

(ט) כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם:

(י) לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף:

(יא) וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים:

(יב) כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אלוקיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ:

(יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אלוקיךָ:

(יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אלוקיךָ:

(טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אלוקיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן...

(יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:

(יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ:

(דברים, פרק י"ח ).

[3] יש לשים לב שהתורה לא חלקה בין נביא המנבא בשם ע"ז נבואות שיש בתוכנן פסול (כמו קריאה לעבוד ע"ז) לבין נבואות שאין בתוכנן פסול, כלומר עצם הנבואה בשם ע"ז אסור ללא קשר לתוכן הנבואה. הרמב"ן מרחיב בהסבר העניין:

"ואשר ידבר בשם אלהים אחרים" - אפילו כיון את ההלכה לאסור את האסור ולהתיר את המותר יומת בחנק, לשון רש"י מספרי (שופטים קעז קעח). ואין הענין לומר שאם בא אחד ואמר בחלומי ראיתי והנה פעור אומר לי שתזהרו במצות הלולב, שיהא חייב מיתה, כי זה פטור הוא. ואם אומר שתעשו כן לעבוד לשקוץ ההוא, אם כן זהו נביא השקר המתנבא לעבוד ע"ז, ואפילו יאמר כן בשם השם הוא נסקל:

אבל הענין, שיאמר ראיתי פעור כי הוא האלוקים והוא מצוה שלא לאכול בשר חזיר, וכן אם יגיד בשמו כי כזה וכזה עתיד להיות, מאחר שיאמר כי הנעבד ההוא הוא האומר ועושה גוזר ומקיים, יומת בחנק. ולכך אמרו בגמרא (סנהדרין פט א) המתנבא בשם ע"ז, כגון נביאי הבעל. והם שהיו אומרים שהבעל הוא האלוקים, כמו שכתוב (מ"א יח כא) אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו, והיו מתנבאים בו עלה והצלח ונתן ה' ביד המלך (שם כב טו), ודעתם לומר שהבעל הוא האדון אשר לו השם הנכבד הזה והוא שיתן רמות גלעד ביד אחאב.

(רמב"ן, דברים, פרק י"ח פסוק כ').

[4] מעניין לשים לב ששאלה זו לא הועלתה בפרק י"ג, בו דובר על נביא שאומר לעבוד ע"ז. הסבר לכך הוא ששם התורה עצמה קבעה כלל פשוט להבחנה בכך שאין לשמוע לנבואה: אם תוכן ה"נבואה" הוא שיש לעבוד ע"ז - אין לשמוע לנביא, ויש להורגו (עיינו שם, פסוקים ב' - ו'). השאלה מתעוררת לראשונה רק בפרשייה שלנו, בה מתוכן ה"נבואה" לא ניתן לדעת אם יש לציית לה או לא.

[5] על התמודדות ירמיהו עם נביאי השקר, ועל הטענות כלפיו שהוא נביא שקר, ראו בירמיהו פרק ד', פסוק י'; פרק ו', פסוקים י"ג - י"ד; פרק י"ד, פסוקים י"ג - ט"ו; פרק י"ז, פסוקים ט"ו - ט"ז; פרק כ', פסוקים ז' - ט'; פרק כ"ג; פרק כ"ו, פסוקים י"א - י"ח; פרק כ"ז, פסוקים ט"ז - י"ח; פרק כ"ח; פרק כ"ט; פרק ל"ז, פסוק י"ט; פרק מ"ג, פסוק ב'.

[6] ראו ירמיהו פרק כ"ז.

[7] ואלו הם דבריו:

עתה דע והבן בעניני הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האיצטגנינות...

ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם...

אבל יש לענין הזה סוד, וכבר הודענו (ויקרא יח כה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים, ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות, ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות. ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו... ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש, שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה, והוא שיפרש (בפסוק כב) הוא הדבר אשר לא דברו ה' - והנה אתה חלקו וסגולתו שומע עצתו מפיו...

(רמב"ן, דברים, פרק י"ח פסוק ט').

[8] כך אומר ה' במפורש:

"...אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו: לא כן, עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא: פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט..." (במדבר, פרק י"ב, פסוקים ו' - ח).

[9] נשים לב שנבואות השקר המופיעות במקרא תמיד מנבאות טוב.

[10] כמובן שהיו נבואות גאולה גם לנביאי אמת. הכוונה בדברי ירמיהו היא לנביאים שדבריהם תמיד לטובה, גם כאשר העם חוטא, והם אינם מנסים כלל להחזיר את העם למוטב.

[11] כמו כן, נבואת תוכחה אף פעם איננה מזיקה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)