וילך | 'לדוד ברכי נפשי'

לעילוי נשמתו הטהורה ולזכרו הטוב של אהובנו דוד שורץ הי"ד, שנפל על קדושת השם, העם והארץ ביום כ"ז בטבת תשפ"ד (8 בינואר 2024)

דוד כתב על כל פרשה ופרשה, דברים שבאו מהתכת התורה שלמד בעומק נשמתו המיוחדת. לכבוד חתונתו עם אהובתו מיטל המשפחה הוציאה לכבודם את דבריו בחוברת. תהיה תורתו שלו לעילוי נשמתו הטהורה ולזכרו הטוב והמבורך.

'וילך' מתוך 'לדוד ברכי נפשי', דברי תורה על סדר פרשיות השבוע, שכתב דוד שורץ הי"ד

פרשה זו היא הקצרה שבפרשות השבוע ומניין הפסוקים בה אינו עולה על פרק. בתחילת פרשתנו פונה משה אל העם בדברי פרידה, ומעביר לנגד עיניהם את ההנהגה ליהושע בן-נון. נקודה זו מהווה נקודת מפנה חשובה ועיקרית בפרשות אלו. מדור יוצאי מצרים ועד דורנו אירועים רבים פקדו את עם ישראל. בין האירועים המרכזיים בשנים אלו, בוודאי ניתן למנות את הנס הגדול בימי מרדכי ואסתר, את הנצחון והישועה בימי החשמונאים ואת בניין שני בתי המקדש. על שנים אלו ניתן למנות לצערנו גם אירועים קשים, ולא צריך להזכיר. מיציאת מצרים ועד ימינו אנחנו מונים שלושת אלפים שלוש מאות שלושים ושתים שנים על פי הספירה המקובלת של חז״ל. כדרך אגב ראוי להזכיר את ספירת הרב מדן שמקפיד לציין בכתביו את מניין השנים על פי ספירה זו דווקא, כדי לחנך לשיטתו לתודעה היסטורית אמונית ערכית ויהודית שלדעתו מעוררת מחדש את הקשר הנשכח של זכירת מלכות ה׳ ויציאת מצרים. על כל פנים, כידוע, תכלית שליחותו של משה רבנו היתה להוציא את בני ישראל ממצרים ולהוביל אותם לארץ ישראל, הארץ המובטחת. בפשטות ניתן להניח שברגעים אלו, ימים ספורים לפני פטירתו, מצפה היה משה לשמוע ואפילו מעט על ההיסטוריה המפוארת שעתידה להתרחש, ועל עתידו המורכב של עם ישראל בהמשך. בוודאי ציפייה זו היתה חשובה לו עד למאוד. ואולם, נראה שהקב״ה כלל לא מתייחס לאירועים אלו, ובוחר לגלות למשה עניין שונה לחלוטין: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (לא, טז-יט). הקב״ה לא מזכיר כלל אירוע עתידי כזה או אחר כפי שהיינו מצפים, אלא מגלה למשה שבעתיד עם ישראל צפוי להפר את הברית, לסור מן הדרך ולהביא להסתר פנים גדול. ועד כמה קשה וכואב המעמד הזה. איזה סיום טראגי! מכל האפשרויות, הקב״ה בוחר לגלות דווקא את עוונות בני ישראל שלאחר פטירתו. אלא שבצד הדברים ניתן להבחין שהקב״ה גם נותן את תרופת המכה בצדה. היות ואין ביד משה להשפיע על עוונות אלו, נראה לי שכל כוונת הקב״ה באמירה זו היא לדרוש את תרופת המכה ותיקונה. אך מהי בדיוק תרופה זו? מהו התיקון הגדול לחטאים אלו? כדי לברר תשובה זו יש להתבונן בפסוקי התורה בראיה רחבה ולבחון את לשון התורה הייחודית בפרשתנו. מקריאה עיונית באמת נראה שלא ׳קדושת התורה׳ ערֵבה לקיום עתידה של התורה, כי אם ׳שירת התורה׳: ״וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ״ (לא, כא). עוד לפני שנדרשים להבנת ׳השירה׳ המוזכרת, ניתן להבין כי בכחה להבטיח את התיקון ואולי אף את התשובה לחטאים אלו. ככלל פסוקי התורה מייחסים את מושג ׳התורה׳ לנאום המצוות שבספר דברים. בתחילת נאום המצוות דורש משה: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ד, מד), ובסיומו מצווה: ״וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת״ (כז, ב-ג).

מושג ׳התורה׳ הוא גם התדיר והמוכר יותר בין פסוקי התורה. בפרשתנו כאמור, התורה מדקדקת כי דווקא ׳השירה׳ היא ה׳עד׳, הערבון וההבטחה שלא תשכח התורה מפינו. כפי שמפרש רש״י על פסוק כא: ״הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי״. לא נאומי התוכחה, לא חוקי התורה ולא אזהרותיה החוזרות והנשנות מסוגלות לגדולה זו, כי אם ׳השירה׳. הדברים מופלאים. באופן כללי משמעות מושג ׳התורה׳ היא חוקה, משפט וגזירה מוסדרת שאין לנו רשות לערער אחריה. היא לא צריכה להיות הגיונית או מובנת, אלא מקובלת. ׳השירה׳ בניגוד אליה נתונה לוויכוח, כל אחד רשאי להבין בה כרצונו, ואין בה משום הכרח או ציווי. ׳השירה׳ מבטאת הרגשה שאין הפה מסוגל לבטא בצורה סדורה. הקונוטציה של המילה שירה גם כן משמחת יותר ועליזה יותר. הרב טרגין תדיר מסביר בדרך הלצה שדוד המלך הוא כותב השירה ׳הגרוע ביותר׳, כיוון שהוא לא מתיר שום קצה פתוח להבנה אישית, אלא כופה וחותם את הנמשל כדעתו: (המשל) ״כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם - כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים ״ (הנמשל). לעניינינו, אנחנו לומדים שדווקא ׳השירה׳ היא זו שתבטיח את קיום התורה לדורות. אז מהי בדיוק אותה ׳שירה׳?

הגמרא במסכת נדרים דורשת: ״אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב: ׳מי האיש החכם ויבן את זאת׳ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב״ה בעצמו דכתיב: ׳ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי׳... היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה״ (פא, א). מסביר הר״ן בפירושו דפשוט שלא משום ביטול מצוות ברכת התורה בלבד חרב הבית אלא משום ״שלא היתה התורה חשובה בעיניהם״. לאור דבריו נראה לי שהלימוד הוא שאין אנו ראויים להשראה השכינה, ולעניינינו לעדות התורה ולהבטחתה, עד שנשמח בדברי התורה ונשתעשע בהם. קיום דברי התורה הוא בוודאי מעלה גדולה מאין כמותה, אלא שללא ׳שירת התורה׳ שמאפיינת את שמחתה אין בה כדי להיות עדות לנו. הקב״ה מלמד את משה שהערבון היחיד שמסוגל להבטיח את המשכיות התורה לדורי דורות היא קיום התורה מתוך ׳שירה׳. קיום התורה שמביא לידי קפדנות והחמרות איננו מסוגל לעדות זו: ״וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ״. ׳השירה המשמחת׳ היא המסוגלת והיא המעלה הגדולה ביותר של קיום דברי התורה. נראה לי גם שרק בנים שיגדלו בבית שדברי התורה בו משמחים ומאירים, ושיש בו שמחת התורה, ילכו באותה הדרך וממילא מובן מדוע היא גם מבטיחה את המשכיותה וקיומה. אם נזכה באמת להרבות בשמחת התורה ולקיימה מתוך שירה ותשוקה נזכה לסיעתא דשמיא ולהבטחת התורה ״שלֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ״.

״תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו, הוא ימליץ טוב בעדנו אדוננו בר יוחאי״