בא | כיצד תמצאו את דרככם בחושך בעזרת הריח
מכת חושך, בדומה לשאר המכות, פגעה במצרים ולא בבני ישראל.
המצרים לא יכלו לראות אחד את השני, ולמשך שלושה ימים אף אחד לא זז ממקומו; אך כל בני ישראל נהנו מהאור ששכן בבתיהם (שמות י', כג).
מתבקש אם כן, שהמצרים ינסו להיאבק בחשיכה, למצוא את דרכם אל הבית היהודי הקרוב, וכך יוכלו להנות מהאור. אך לפי התיאור במדרש, הדבר לא היה כל כך פשוט. מכת חושך לא הותירה כיסי אור בחלקה היהודי של מצרים והאפילה על כל שאר האזורים.
במקום זאת, מצרים כולה היתה שרויה בחושך, שמשום מה לא השפיע על בני ישראל (או, לפחות, לא השפיע על רובם – המדרש מלמד שבמכת חושך א–להים ניצל את ההזדמנות להעניש מספר גדול של יהודים על חטאיהם בלי שהמצרים יוכלו לראות).[1]
המדרש מכריז:
בנוהג שבעולם אדם מדליק את הנר בפלטין שלו. שמא יכול לומר, פלוני שהוא אוהבי ישתמש לאורו, ופלוני שהוא שונאי אל ישתמש לאורו? אלא הכל משתמשין לאורו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא "והיה אור ישראל" וגו'. בני יראו ושונאי אל יראו. וכבר עשה דוגמא זו במצרים: "ולא ראו איש את אחיו… ולכל בני ישראל היה אור". (מדרש תהילים כ"ז, א)
האם א–להים הדליק נר, כמו שהמדרש מציע, או שפיזר חושך? או שאולי, מכת חושך היתה במציאות פשוט סוג משונה של אור; אור שחלק מהאנשים נפגעים ממנו כמו שהם נפגעים מחושך.
במדרש נוסף מתועד ויכוח שנסב על אופיו של החושך שנפל על מצרים:
מהיכן היה החשך ההוא? רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אומר, מחשך של מעלה, שנאמר (תהלים יח, יב): "ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו". רבי נחמיה אמר, מחשך של גיהנם, שנאמר (איוב י, כב): "ארץ עפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים ותפע כמו־אפל". (שמות רבה י"ד, ב)
המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל ויסר) מסביר את עמדתו של רבי יהודה באופן הבא. א–להים שוכן ב"חושך של מעלה". אך כוונתו האמיתית של רבי יהודה היא שאור המרומים בהיר כל כך, עד שהוא למעשה אור מעוור שמצטייר עבורנו כחושך; בדיוק כמו ש"אור השמש הוא חשך אצל העטלף". מה שא–להים עשה כדי ליצור את מכת חושך, היה לאפשר לבני ישראל להחזיק מעמד באור המסנוור של המרומים באופן זמני, כך שכשהוא ירד על מצרים הוא הותיר את בעלי העבדים עיוורים, ואת העבדים נהנים מהאור.[2]
מאידך, לפי רבי נחמיה, החושך היה פשוט חושך. וכך, לדעת רבי נחמיה – לפחות לפי הבנת המלבי"ם – האור שבני ישראל נהנו ממנו הוגבל לבתיהם בלבד, והיה אם כמה מצרים הצליחו ללכת ולמעוד אל תוך בית יהודי, גם הם היו זוכים להנות מהאור.
אך ייתכן והחושך של מעלה וחושך הגיהנום הם אותו הדבר. הוא גן עדן עבור מי שמצליח לראות בתוכו, וגיהנום עבור אלו שלא. השאלה האמיתית היא, כיצד בני תמותה הצליחו להיחשף לאור הזה ולשרוד. אחרי הכל, אפילו למשה בעצמו הותר לראות רק מקצת שבמקצת מנוכחות השכינה, שהרי "לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, יט–כג).
התיאולוג הנוצרי הדגול, אנסלם מקנטרברי, העלה הרהור יפהפה על הנושא הזה:
אמת, אלי, כי זהו האור הבלתי מושג בו אתה שוכן. אמת שאין דבר שיוכל לחדור דרכו ולגלות שבו אתה נמצא. אמת שאינני רואה את האור הזה, שהוא יותר מדי בשבילי; ועדיין כל מה שאני רואה אני רואה דרכו, בדיוק כמו שהעין, שהיא חלשה, רואה את מה שהיא רואה בעזרת אור השמש למרות שהיא לא יכולה להתבונן ישירות בשמש. שכלי איננו מסוגל להשיג את האור הזה. הוא זורח חזק מדי ושכלי לא מסוגל לתפוס בו, וגם עין הנשמה שלי לא מרשה לעצמה לפנות לכיוונו יותר מדי זמן. היא מסתנוורת מהדר יפעו, נכנעת מרוב השפע שלו, המומה מגודלו, מבולבלת ממידתו. הוא אור עליון ובלתי מושג; הו אמת שלמה וברוכה, כמה רחוקה את ממני, שכה קרוב אליך! כמה רחוק ממבטי אתה, בעוד שאני נמצא תחת מבטך! אתה נמצא כולך בכל מקום ואני אינני רואה אותך. בך אני מתהלך ובך אני קיים ואינני יכול להתקרב אליך. אתה בתוכי וסביבי ואני לא יכול לחוות אותך.[3]
וכפי שכתב הרב סולובייצ'יק:
מצד אחד, [איש האמונה] רואה את הא–להים בכל פינה של הבריאה, בפריחת הצמח, בעליית הגיאות, בתנועת השריר שלו, כאילו הא–להים נמצא קרוב לו ולצידו, ביחס של דו–שיח ידידותי. אולם באותה שעה ממש שהאדם פונה אל הא–להים, הוא נוכח שהא–להים רחוק ומרוחק, אפוף מסתורין, שלא מעלמא הדין… כאשר האדם אשר ראה זה עתה את הא–להים פונה אליו ומבקש לדבר עמו באורח אינטימי בסגנון "אתה", הריהו נוכח לדעת שהאדון והבורא נעלם, אפוף ענן של מיסתורין, כשהוא רומז אליו מתוך "עֵבר למציאות" נורא.[4]
א–להים ממלא הכל באור, ובכל זאת, ברגע שאנו מגיעים אליו, אנו מוצאים אותו עוטה אפילה. הנס של מכת חושך, לפי הדרך בה המדרש מבין אותה, הוא בכך שא–להים אפשר לבני ישראל, כל עוד המכה התרחשה, להסתכל ישירות באורו ועדיין לראות. כעת נשאל שוב: אם משה בהר סיני לא היה יכול לעשות זאת, כיצד היה זה אפשרי עבור פשוטי העם בישראל?
נעיין בעוד מדרש שמתייחס לקטע אחר בפרשת השבוע שלנו, לפיו כל אדם שאוכל מקרבן הפסח חייב למול לפני כן.
והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לגאלן, ולא היה להם זכות. מה עשה הקדוש ברוך הוא? קרא למשה ואמר לו "לך ומהול אותם". (שמות רבה י"ט, ה)
נראה שהרעיון הוא שברגע שיקיימו ציווי אחד, תהיה להם זכות אחת הרשומה על שמם, שבזכותה א–להים יוכל לגאול אותם. אך המדרש ממשיך:
והרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול. אמר הקדוש ברוך הוא שיעשו הפסח, וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקדוש ברוך הוא לארבע רוחות העולם ונושבות בגן עדן מן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח… והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום. נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו: "בבקשה ממך האכילנו מפסחך" מפני שהיו עיפים מן הריח. היה אומר הקדוש ברוך הוא: "אם אין אתם נמולין אין אתם אוכלין", שנאמר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח… כל ערל לא יאכל בו". מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה, והקדוש ברוך הוא עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו, שנאמר (יחזקאל ט"ז, ו): "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך…" – "חיי" בדם הפסח, "חיי" בדם מילה.
יש כל כך הרבה מה לומר על המדרש הזה שקשה להחליט מאיפה להתחיל. נקודת הפתיחה של המדרש, אולי, היא הפסוק שבו הוא מסיים. הפסוק משונה כיוון שהוא מדבר על כך שאנו חיים בזכות 'דמים' – בלשון רבים. המדרש מציע שא–להים אכן מדבר על שני סוגי דם: דם המילה ודם הפסח.
אך מדוע א–להים כה מרוצה? לפי המדרש הזה, בני ישראל עירומים מזכויות, וכשניתנה להם מצווה אחת לקיים הם סירבו. הם שינו את דעתם רק אחרי שא–להים ארגן מנגל גדי עם ניחוחות על טבעיים שכמעט הפנטו את ההמונים עד שנכנעו, מותשים.
אני מבין את המדרש הזה כך. האנשים האלו ראויים לנשיקותיו של א–להים, ראויים לברכתו וראויים להגאל על ידו, מפני שבתוך החשיכה הגדולה של הגלות הם הצליחו לזהות את הריח של גן עדן. זו משימה לא קלה בכלל. העם היהודי עבר אסונות לאומיים שלא היו כמותם. ובכל זאת, לעולם לא ויתרנו על התקווה. ואכן, ישנן שתי מצוות שכמעט כל משפחה יהודית שומרת: סדר פסח וברית מילה.
מדוע? אני יודע למה אני מתעקש לטרוח ולהכשיר את הבית לפסח יחד עם משפחתי. אני יודע מדוע אני יושב בשולחן הסדר, ומכרסם ברעש ובמרץ מצה ומרור. אני יודע מדוע הייתי מסוגל לראות את ברית המילה של שני בניי, מצווה שגם אם אני מאמין ביתרון הבריאותי שלה, איננה קלה. עשיתי זאת משום שאני מאמין שכך ציווה אותי א–להים לעשות.
מה שמדהים עוד יותר הוא שכל כך הרבה יהודים ספקנים ואתאיסטים מוצהרים עושים זאת גם. מדוע?
ניתן לענות על השאלה באופן חלקי אם נחשוב על ערך התרבות, הזיקה השבטית, המסורת המשפחתית ועוד. אך קשה לי להאמין שזה הכל. היהודים שמשתתפים בטקסים האלו מרגישים בוודאי שמה שקורה במהלכם נושא איזה אופי טרנסצנדנטי. קורה כאן משהו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לפספס. אפילו בתוך החושך, אנו יכולים להריח ריח של גאולה. למעלה זו ערך עצום.
מכת חושך, לפי הפשט, הייתה חייבת להיות חשוכה עבור חלק מהאנשים ומוארת עבור אחרים. מי יודע איך זה עבד? הדבר פשוט היה כך. אך הנה הפרשנות המדרשית שלי על המדרשים שקראנו; פרשנות של המכה כמטאפורה.
המצרים טעו כשזיהו את אורו של א–להים עם החושך. הודו ותפארתו עיוורו אותם.
מסתבר, שבני ישראל נהנו מהאור המעוור הזה. אמנם אין אדם שיכול לחזות באורו של א–להים ולהישאר בחיים, אך אם נשים לב לדרך בה הפסוק מנוסח, כתוב בו שהיה להם אור, אך לא כתוב בו שהם יכלו לראות. אולי הם נהנו מהאור משום שיכלו להריח אותו!
להכיר את הקב"ה פירושו להכיר משהו שלא ניתן לתארו במילים. פירושו להכיר משהו שאי אפשר לראות באמת. פירושו לזהות את ריח הגאולה בבית העבדים של מצרים; פירושו להריח את ריח החופש וכך לזכות לגאולה.
תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר
עריכה: יצחק שוה
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)