השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת בוא ה'תש"פ. סיכם אביעד ליפשטט, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה

פרק י"ב של ספר שמות עוסק בציווי על חג הפסח, בדגש על קרבן הפסח. רש"י מסביר שעל החג להזכיר את יציאת מצרים ואת הניסים שהתרחשו במהלכה. זאת, מפני שקיים חשש שעם ישראל ישכח את המאורעות הגדולים ואת החסד שגמל עימו הקב"ה, למרות כל הניסים שראה, בלשון הכתוב:

"וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ". (שמות י"ב, יד)

אכן, אין ספק שבלי מאמץ אקטיבי, גם אירועים משמעותיים ביותר בסופו של דבר נמוגים אל תהום השכחה. לדוגמא, בפרשה הבאה נקרא על קריעת ים סוף, וכידוע המדרש אומר ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא" (ראו ילקוט שמעוני בשלח רמ"ד), וממילא היינו מצפים שאירוע שכזה ייחרט בלב העם לתמיד. עם זאת, כפי שהעיר ר' מנחם מנדל מקוצק בחריפות אופיינית, אותה שפחה נשארה שפחה גם אחרי שראתה מה שלא ראה חזקאל, ואילו יחזקאל זכה למעלתו אף שלא ראה את מה שזכו לו בקריעת ים סוף.

כאמור, הסיבה לכך פשוטה: לרוב האדם איננו מצליח לשאת אתו זיכרון של אירוע בודד ולהמשיך לחיות אותו לטווח הרחוק. לאור זאת מובן גם מדוע לשם כך בדיוק נועד חג הפסח: פעם בשנה עם ישראל יתכנס לציין ולחגוג את נס יציאת מצרים, ויודה לקב"ה על כך.

 

בין סיפור לזיכרון

אלא שבהמשך הפרק, התורה מצווה על מצווה נוספת שתהווה זכר ליציאת מצרים – מצוות התפילין. תפקיד התפילין הוא להיות "לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות י"ג, ט), וכך ייזכר חוזק היד שבו הוציא אותנו הקב"ה ממצרים.

למה התורה רואה צורך במצווה נוספת שתהווה זכר ליציאת מצרים? מדוע לא ניתן להסתפק בחג הפסח כדי לשמור על זיכרון יציאת מצרים חי?

נראה שמילת המפתח שתאפשר לנו לפתור את הבעיה היא המילה "זיכרון", וכדי להסביר את ה'כפילות' עלינו להראות שהזיכרון המשתקף בכל אחת משתי המצוות הוא זיכרון מסוג שונה.

את ההבדל בין מצות ההגדה שבחג הפסח לשאר מצוות הזיכרון מקובל להסביר לאור הפער בין זיכרון לבין סיפור: בעוד שבחג הפסח מספרים את סיפור יציאת מצרים, שאר המצוות נועדו להוות זיכרון ליציאת מצרים. מה ההבדל בין זיכרון לבין סיפור?

בפירושו להגדה, הנצי"ב מסביר שאין הבדל עקרוני בין שני הפעלים שהצגנו. הסיפור הוא סוג זיכרון, אבל כזה שנעשה באופן מובהק ועוצמתי יותר. בכל יום ויום אדם יכול להיזכר בחטף בסיפור, ולספוג את המסרים הטמונים בו. לדוגמא, אוכל להעביר שיחה שלמה בשתי מילים בלבד – "התינוק הבוכה". ניתן להסתפק באזכור קצר לשיחה שלמה, כדי לעורר ולגרות את הזיכרון.

אבל פעם בשנה עלי למסור שיחה שלמה ולרענן את המסרים של הדאגה לאחר ותשומת הלב לזולת. דומה שגם חג הפסח ממלא תפקיד דומה: בכל יום ויום אנו מזכירים את יציאת מצרים בקריאת שמע, אך פעם בשנה אנחנו מעמיקים את אותו זיכרון בלילה שלם שמוקדש לזיכרון יציאת מצרים.

בבית בריסק מקובל להבחין בצורה מעט שונה בין ליל הסדר לבין זיכרון יציאת מצרים שבכל יום ויום: סיפור מתייחס אל העבר, כאשר המספר מאריך בתיאור פרטים ופרטי פרטים של מעשה שהיה. בכך אנו עוסקים בליל הסדר, אז אנו מתעמקים ביציאת מצרים, ונזכרים בכל הניסים והנפלאות שנעשו לנו. זיכרון לעומת זאת, איננו מתייחס לעבר אלא להווה. הזיכרון הוא 'פילטר' שבאמצעותו אנחנו רואים את המציאות הנוכחית, ומפרשים אותה לאור זיכרון העבר. הזיכרון איננו מעשה מוגדר, אלא מציאות ודרך חיים שלמה: האדם חי את חייו לאור זיכרון העבר, ובכך מחיה את האירוע שהוא זוכר.

ניתן להמחיש זאת בעזרת השוואה לזיכרון השואה: את זיכרון השואה אנחנו חיים הן באמצעות זיכרון, הן באמצעות סיפור. קודם כל, עלינו להקפיד לספר את סיפורי השואה, ולא לשכוח את הזוועות שהתרחשו בה: פעם בשנה המדינה אפילו מקדישה יום שלם לשקוע בסיפורי השואה – על מנת שנזכור אותם כל השנה. אבל בנוסף לזיכרון המאורעות עצמם, אנחנו משתדלים גם לחיות את חיינו לאור אירועי השואה: בכל פנייה שאנו פונים אנחנו נזכרים בשואה, ומה היחס בין ימינו לבין השואה. כל מאורע, חיובי או שלילי, נבחן לאור השואה, ועובר את ה'פילטר' שלה.

בעולם ההלכה, חובת הזיכרון באה לידי ביטוי על פי שני המודלים שהצגנו. זיכרון עמלק למשל אמור לבוא לידי ביטוי בשני המובנים: ראשית, יש לזכור את העוול שעשה עמלק, ואת האופן שבו הוא תקף את ישראל במדבר. עם זאת, לא מספיק רק לספר את סיפור עמלק, אלא גם לזכור אותו, ולהכניס אותו לתודעה. עלינו לצרוב בתודעה שלנו את קיומו של הרשע בעולם, ולאורו לקבוע את המדיניות שיש ליישם בכל יום ויום.

 

שני הפנים של זיכרון יציאת מצרים

כעת, עלינו לבחון את האופן שבו יש לזכור את סיפור יציאת מצרים, ובכך נחלקו התנאים:

"מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר: 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'. 'ימי חייך' – הימים, 'כל ימי חייך' – הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' – העולם הזה, 'כל' – להביא לימות המשיח". (ברכות יב:)

רבי אלעזר בן עזריה וחכמים חולקים מתי יש להזכיר את יציאת מצרים. ראב"ע סובר יש להזכיר את יציאת מצרים פעמיים, ביום ובלילה. האזכור הכפול אומר דרשני, שכן על מנת לספר את סיפור יציאת מצרים כשלעצמו לא נראה שיש צורך באזכור כפול. לכן, מסתבר שיש כאן לא רק זיכרון אלא גם עיצוב של תודעת האדם – ולמטרה זו אכן מסתבר שיהיה צורך לחזור מספר פעמים ביום על המסר של יציאת מצרים.

עם זאת, עדיין יש לברר מה התוכן שיש לזכור ולספר ביציאת מצרים. הגמרא מביאה מחלוקת בין חכמים לבן זומא בשאלה האם יציאת מצרים תיזכר גם בימות המשיח. בן זומא סובר שיציאת מצרים לא תיזכר אחרי ימות המשיח, ואילו חכמים ימשיכו להזכיר את יציאת מצרים גם לעתיד לבוא. מדוע?

נראה שיסוד מחלוקתם נעוץ בשאלה מה עיקר המסר של יציאת מצרים: לשיטתו של בן זומא, יציאת מצרים היא מאורע היסטורי שבו בני ישראל יצאו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. אחרי ימות המשיח כבר לא תהיה משמעות רבה להיסטוריה ולאירועי העבר, ולכן כבר לא נזכיר את יציאת מצרים.

חכמים לעומתו, שמים במוקד נקודה שונה: לשיטתם, יציאת מצרים מתייחדת בכך שבמסגרתה עם ישראל נבחר לעם סגולה. זהו הרגע שבו הקב"ה הגדיר את ישראל כעם הנבחר שמוטלת עליו החובה לעבוד את הקב"ה באופן תדיר. לבחירה של ישראל עתידה להיות השלכה גם בימות המשיח, ולכן יש טעם להזכיר אותה גם אחרי בוא המשיח.[1]

לאור ההבחנות בין שני סוגי הזיכרון, ניתן לחזור לשאלה שהצבנו בראשית דברינו, על ה'כפילות' בין הפסח לתפילין כמצוות ששתיהן מיועדות להזכיר את יציאת מצרים: תפקיד התפילין להוות זיכרון ליציאת מצרים, כלומר התפילין מעצבות את ההוויה שבה אנחנו חיים, ולעומתן, הפסח הוא אירוע שבו אנחנו מספרים את סיפור יציאת מצרים באמצעות התייחסות לזיכרון העבר. בניגוד לפסח שמורה על העבר, התפילין הן בגדר "אות": הן מזכירות לנו תמיד שהקב"ה בחר בנו וגאלנו ממצרים, וכך נמשיך לחיות בתודעה של עבדי ה'.

 

מצוות זיכרון נוספות

בנוסף לפסח ולתפילין, כפילות דומה ניתן למצוא גם בזכירות נוספות. כפי שציינו כבר, מצות זיכרון עמלק אמורה להתקיים בשני המישורים של סיפור וזיכרון.

הרמב"ן על פרשת כי תצא (דברים כ"ה, יז) מתלבט בשאלה מתי ואיך ניתן לקיים את מצוות זיכרון עמלק. התורה לא מגדירה שום פרק זמן בו יש לזכור את סיפור עמלק, וממילא עולה השאלה: האם יש לקרוא את פרשיית עמלק כל יום, שבוע, חודש או שנה? למסקנה, הרמב"ן 'מרים ידיים' וכותב שאין זמן מוגדר שבו יש לזכור את מעשי עמלק. מצות "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כ"ה, יז) היא מצווה שאין לה 'מעשה מצווה' מוגדר – אבל יש לה 'קיום' מתמשך של החובה לחיות בתודעה המכירה בקיומו של עמלק בתור נציג הרשע.

בהמשך, קבעו בעלי התוספות (מגילה יז. ד"ה "כל") כי קריאת פרשת זכור פעם בשנה גם היא חובה מדאורייתא. ממילא יוצא ששתי החובות הן מן התורה: הן חובת הזיכרון המתמשך שמציין הרמב"ן, הן הקריאה הפומבית פעם בשנה שעליה עמדו בעלי התוספות.

אותה כפילות בין שני סוגי הזיכרון נכונה גם לזיכרון השבת שמתרחש בשני המישורים: בראש ובראשונה אנחנו שובתים כל שבוע במשך יום אחד כדי לציין את יום השבת. עם זאת, התורה מצפה מאיתנו גם למודעות תמידית ליום השבת, שמהווה את פסגת השבוע. ידועים מעשיו של שמאי הזקן ש"כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת; מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת; מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה" (ביצה טז.). כל השבוע של שמאי היה מכוון כלפי השבת, כאשר גם בימי החול הוא חי בתודעה של שבת.

המודעות ה'כללית' לשבת איננה שייכת רק במהלך השבוע, אלא גם בשבת עצמה: הרמב"ן בפרשת אמור (ויקרא כ"ג, כד) מתאר מציאות שבה אדם יכול לחלל את השבת בלי לעבור אף לא מלאכה אחת: הוא מסביר אמנם אותו אדם לא עשה שום מעשה קונקרטי שבאמצעותו עבר עבירה, אך את תודעת השבת הוא זנח מזמן (ואת זה הוא אוסר משום "שבתון").

לבסוף, חשוב לשים לב לזיכרון המרכזי ביותר, זיכרון מעמד הר סיני שם נאמר "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות כ', ב; דברים ה', ו). על האדם לחיות כעומד לפני ה' כל העת, וממילא כך יקיים גם את הציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא י"ט, ב): חשוב שנדע לחיות את חיינו לא רק על פי הגדרים הפורמאליים, אלא גם לבחור את ה'פילטר' הראוי שדרכו נתבונן במציאות ובאתגרים העומדים בפנינו, ה'פילטר' של עבדי ה'.