שמות | של־נעליך מעל רגליך

פרשת שמות
בהיותו במדבר מגיע משה להר חורב. שם מתגלה אליו מלאך מתוך סנה בוער. משה שם לב לכך ש-"וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל" (שמות ג/ב). תגובתו של משה למראה היא "אסרה־נא ואראה את־המראה הגדל הזה מדוע לא־יבער הסנה" (שמות ג/ג). וכאשר משה ניגש לראות את המחזה קורא לו הקב"ה ואומר: 

"של־נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת־קדש הוא". (שמות ג/ה)

הרמב"ן מסביר את מהות דברי הקב"ה:

"כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. אע"פ שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה, כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר... והנה כלו קדוש ואסור בנעילת הסנדל, וכך אמרו, בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל (שמו"ר ב יג), וכן ביהושע (יהושע ה טו), וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים."

בכל מקום ששכינתו של הקב"ה מתגלית, שם חלה קדושה המצריכה חליצת נעליים. על פניו, חליצת הנעליים היא לשמר את הקדושה, משום חשש טומאה שנדבקה בנעל בעת הליכתו של האדם. וכמו כן יש כאן ביטוי של כבוד וצניעות כלפי שמים. 
מעניין לשים לב שהרמב"ן מזכיר את האירוע בספר יהושע כדוגמא לעקרון של חליצת נעליים במקום נוכחות השכינה. אך המעיין שם בפסוקים יגלה ששם נאמר: 

"ויאמר שר־צבא י-הוה אל־יהושע של־נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עמד עליו קדש הוא..." (יהושע ה/טו)

כאן נאמר ליהושע "של נעלך מעל רגלך" – בלשון יחיד. זאת בניגוד ללשון האמורה למשה "של נעליך מעל רגליך" – בלשון רבים. ואם כי ברור שהכוונה בשני המקרים הסרת שתי הנעליים יש כנראה משמעות לשינוי הלשון. 
בהבנת דברי הקב"ה למשה מסביר הנצי"ב שיש כאן רובד נוסף על פני הדברים כפשוטם, כפי שהציגם הרמב"ן.

"של נעליך מעל רגליך. ואם כי הדבר כפשוטו מ״מ יש בזה כונה נפלאה כעין משל ונמשל. וככל הדברים שעניני גשמים מורים על עניני רוחנים וכבר נתבאר בס׳ דברים בענין חליצת מנעל של היבם שהוא ענין התפשטות הגשמית. שלא יהא אחר רצון וטבע האדם כלל. כי אם מופרש כולו לשמים... מיהו שם בענין חליצת המנעל אינו אלא לשעה באשר שאין כל אדם מחויב לעמוד בזה האופן כל ימיו... אמנם מי שרוצה להתקרב לשכינה מחויב לחלוץ מנעלו. היינו לבוש הטבע." (העמק דבר שמות ג/ה)

חליצת נעליים היא אם כן ביטוי לרצון לפשוט את החומריות ולדבוק ברוחניות. לפי זה חליצת נעליים במקדש או בכל מקום שם נוכחת השכינה, היא מחד תוצר של שמירת הקדושה מפני טומאה וביטוי של כבוד. אך חליצת הנעליים היא גם ביטוי לרצון לדבוק בשכינה וברוחניות השורים במקום. 
משה שנדרש בבוא העת להפריש עצמו מכל ממד של הנאה חומרית, כפי שמתגלה מפרישתו מאשתו, מצטווה של נעליך - רבים. יהושע שמדרגת הנבואה והדבקות שלו בקב"ה פחותה, והוא איננו נדרש לפרוש בקביעות מכל ממד חומרי, מצטווה רק שעל נעלך – ביחיד. גם אנחנו צריכים לדעת לפרוש לעיתים מהנאות גשמיות ומסיפוק חומרי על מנת לפרוח רוחנית.
בשורות טובות ישועות ונחמות
שבת שלום   
 [להרחבה ברעיונו של הנצי"ב עיין שם בהמשך דבריו על המשך הפסוק "כי המקום אשר אתה עומד עליו". שם ממשיך הנצי"ב את הרעיון שלו לגבי הגשמיות כמשל לרוחניות בפסוק.
כמו כן עיין בדבריו בהקדמתו לשאילתות קדמת העמק, קדמת השלישי ג׳:ז׳]