הקטורת, נדב ואביהוא ויום הכיפורים

עלון שבות 158

א. מיקומה של פרשת מזבח הקטורת

פרשת תצוה מסתיימת בפרשייה קטנה המכונה פרשת הקטורת:

"ועשית מזבח מקטר קטֹרֶת, עצי שטים תעשה אתו: אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה, ואמתים קמתו ממנו קרנתיו: וצפית אתו זהב טהור את גגו ואת קירתיו סביב ואת קרנתיו, ועשית לו זר זהב סביב: ושתי טבעת זהב תעשה לו מתחת לזרו על שתי צלעֹתיו תעשה על שני צדיו, והיה לבתים לבדים לשאת אתו בָּהֵמָּה: ועשית את הבדים עצי שטים, וצפית אתם זהב: ונתתה אתו לפני הפרכת אשר על ארֹן העדֻת לפני הכפרת אשר על העדֻת אשר אועד לך שמה: והקטיר עליו אהרן קטֹרֶת סמים בבקר בבקר, בהיטיבו את הנרת יקטירנה: ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה, קטֹרֶת תמיד לפני ה' לדרתיכם: לא תעלו עליו קטֹרֶת זרה, ועלה ומנחה ונסך לא תִסְּכוּ עליו: וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכִּפֻּרים, אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם, קֹדש קדשים הוא לה'" (שמות ל', א-י) [1].

מיקומה של פרשת הקטורת בסוף פרשת תצוה מעורר קושי עצום, וכבר עמדו עליו פרשנים [2]. קושי זה מכיל בתוכו שני קשיים עיקריים:

א. היעדרותה של פרשה זו ממקומה הטבעי, בתוך מסגרת תיאורם של שאר הכלים הפנימיים - הארון, השולחן והמנורה (פרק כ"ה).

ב. הופעתה של פרשה זו לאחר פסוקי החתימה המסכמים את מסכת הציוויים על המשכן וכליו [3].

שני קשיים אלו יוצרים את הרושם שפרשת הקטורת היא מעין סרח עודף, נספח שנדחה לסוף. כל הסבר אחר יצטרך להסביר מדוע מקומה של פרשה זו נפקד מתיאור הכלים הפנימיים; ויותר מזה: מדוע כשכבר צצה לה, היא מגיעה בעיתוי כה מאוחר ובעייתי.

ב. פרשת מזבח הקטורת ופרשת התמיד

כפי שכבר ציינו, פרשת הציווי על המשכן וכליו מסתיימת בפסוקי חתימה בדבר השראת השכינה:

"ונעדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבֹדי: וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח, ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי: ושכנתי בתוך בני ישראל, והייתי להם לא-להים: וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשָכנִי בתוכם, אני ה' א-להיהם"   (כ"ט, מג-מו).

לפסוקי חתימה אלו קדמה פרשה קטנה, שגם נוכחותה במקום זה טעונה הסבר. ככלל, סדר הציוויים בפרשת המשכן מובן והגיוני:

א. הקריאה לתרומה (כ"ה, א-ט).

ב. הכלים הפנימיים: הארון, הכפורת, השולחן והמנורה (כ"ה, י-מ).

ג. המשכן: היריעות, הקרשים, האדנים, הבריחים, הפרוכת והמסך (כ"ו, א-לז).

ד. המזבח החיצון (כ"ז, א-ח).

ה. חצר המשכן: קלעים, עמודים, מסך לשער החצר (כ"ז, ט-יט).

ו. שמן זית למאור (כ"ז, כ-כא).

ז. בגדי כהונה (כ"ח, א-מג).

ח. ימי המילואים (כ"ט, א-לז).

עד כאן המבנה מובן, ואף הרלוונטיות של כל הציוויים ברורה. סדר הציוויים על המשכן וכליו הוא מן הפנים אל החוץ: מקודש הקודשים ועד לשער החצר (סעיפים ב-ה). לאחר מכן, ציווי קצר על הבאת שמן למנורה; מיד אחר כך בגדי הכהונה, שאף הם חלק מכלי המשכן, שכן על ידם תתאפשר העבודה; ולסיום: קידוש המשכן, כליו והכוהנים לפני העבודה. לכאורה, כאן אמור להסתיים הציווי על המשכן, ואמורים להגיע פסוקי החתימה המתארים את היעד שאליו חותר כל המבנה המורכב והעשיר הזה - השראת שכינה. העבודה עצמה, סִדְרהּ ומאפייניה אמורים להופיע בספר הקרבנות - ספר ויקרא. אולם, בין פסוקי החתימה לימי המילואים מופיעה לה עוד פרשה קטנה - פרשת התמיד:

"וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד: את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים: ועשרן סלת בלול בשמן כתית רבע ההין ונסך רביעִת ההין יין לכבש האחד: ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה לריח ניחֹחַ אשה לה': עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם"   (כ"ט, לח-מב) [4].

הופעתו של הציווי על התמיד כאן בפרשת המשכן בספר שמות, ולא בפרשת הקרבנות בספר ויקרא, אומרת דרשני. אמנם, ראינו קרבנות בפרשה זו - הפר ואילי המילואים - אך קרבנות אלו הינם 'חד-פעמיים' וקשורים לימי המילואים בלבד, כלומר, להכשרת המשכן לעבודה; מה שאין כן התמיד, שהוא קרבן שעל פניו אינו נוגע להכשרת המשכן אלא לניהולו השוטף בימים כתיקונם, ובתור שכזה היה עליו להסתפח לעולה, לשלמים ולשאר קרבנות ספר ויקרא.

פיתרון חלקי לבעיה מופיע אצל ראב"ע ואצל החזקוני (כ"ט, לח ד"ה וזה). הם מציעים שאמנם בניגוד לקרבנות המילואים מדובר בקרבן שנוהג לדורות, אך בניגוד לקרבנות האחרים הנוהגים לדורות, אשר לא נהגו בימי המילואים, התמיד עצמו נהג כבר בימי המילואים, ומשום כך הכתוב מזכירו כאן.

ישנם שני חסרונות מרכזיים בפתרון זה. ראשית, חסר ביטוי קונקרטי שירמוז שמדובר גם בימי המילואים ('שבעת ימים', 'לבד מן הפר והאילים' או כל ביטוי אחר הקשור לימי המילואים). שנית, פרשת התמיד אינה מוזכרת במסגרת קיום הצו על ימי המילואים בפרשת צו (ויקרא ח'). הכתוב שם חוזר אחד לאחד (כמעט לגמרי) על הציווים והוצאתם אל הפועל, והוא אינו מזכיר אף לא ברמז את הקרבת התמידים, על אף שמדובר בארבעה עשר כבשים (שנים ליום - שבעת ימים), כמות שקשה להתעלם ממנה.

ממילא, אם נדחה את האפשרות שבמשך שבעת הימים הראשונים הוקרבו תמידים, הרי שחזרה הקושיה בדבר הופעתה של פרשת התמיד ממש לפני פסוקי החתימה העוסקים בהשראת השכינה למקומה.

נדמה שהדמיון בין פרשת התמיד לפרשת הקטורת אינו כולל רק את הקושי בדבר מקום הופעתן. ישנם מספר ביטויים הקושרים את שתי הפרשות בקשר הדוק:

א. "עלת תמיד לדֹרֹתיכם פתח אהל מועד לפני ה' " (כ"ט, מב) - בתמיד. "קטרת תמיד לפני ה' לדֹרֹתיכם" (ל', ח) - בקטורת.

ב. "את הכבש האחד תעשה בבֹּקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (כ"ט, לט) - בתמיד. "בבֹּקר בבֹּקר בהיטיבו את הנרֹת יקטירנה. ובהעלת אהרן את הנרֹת בין הערבים יקטירנה" (ל', ז-ח) - בקטורת.

ג. "עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה..." (כ"ט, מב) - בתמיד. "ונתתה אתו (מזבח הקטורת)... לפני הכפרת אשר על העדת אשר אועד לך שמה" (ל', ו) - בקטורת [5].

קשרים אלו אינם רק לשוניים, כי אם גם תוכניים - תוכן הממוקד בשני מוטיבים:

א. הקביעות והתדירות של שניהם ("תמיד", "לדרתיכם", "בבקר" ו"בין הערבים").

ב. הזיקה של שני אלו להשראת השכינה ("לפני ה' ", "אשר אועד לך-לכם שמה").

בנקודה זו יש לשים לב כי בשתי הפרשות הופעת הביטוי "אשר אועד לכם שמה" כתיאור מקום לא רק שאינה הכרחית, אלא אף נראית מעט מאולצת. ביטוי זה מופיע פעם אחת נוספת בכל פרשת המשכן, וכמצופה, זו באה בתיאור הארון והכפורת: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת..." (שמות כ"ה, כב). הארון והכפורת אשר עליו הוא המקום שבו וממנו מופיע הדיבור, ואכן ראוי לו שיוזכר בצדו עניין ההיוועדות. אך מה לו למקום ההיוועדות ביחס למזבח הקטורת, המצוי בקודש לצדם של השולחן והמנורה, שמיקומם אינו מתואר ביחס למקום השראת השכינה (כ"ו, לה) [6]. שאלה זו נכונה כפליים ביחס לפרשת התמיד, שבה בכלל אין כוונה לתאר את המזבח החיצון שהציווי עליו כבר ניתן, אך במעין 'דרך אגב' הכתוב מזכיר שאת התמיד יש להקריב על המזבח החיצון, אשר נמצא בפתח אוהל מועד, "אשר אִועד לכם שמה".

המסקנה המתבקשת משני מוטיבים אלו, החוזרים על עצמם בשתי הפרשות, היא כי הכתוב מבקש ליצור מכנה משותף בין שתי פרשיות אלו. מכנה משותף זה קשור במישרין להשראת השכינה ולתמידיות ולקביעות שיש בשני מעשים אלו - מעשה התמיד ומעשה הקטורת [7].

ג. תפקידיהם של התמיד והקטורת

" 'ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים' - לא שניהם בבת אחת, אלא 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'. אר"י ב"ר סימון: מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון. כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עון שנאמר (ישעיה א', כא): 'צדק ילין בה וגו' ' "   (מדרש רבה במדבר פרשה כ"א, כא).

חז"ל ראו ברציפות התמיד ובהיותו מקיף את כל שעות היממה מעין 'מכשיר טיהור' השומר על עם ישראל, ולפחות את היושבים בירושלים, טהורים וזכים. התמיד של שחר מסיים את הלילה ומכפר על עוונות הלילה, ובכך מאפשר ליושבי ירושלים לפתוח את יומם טהורים. התמיד של בין הערביים מכפר על עוונות היום, ומאפשר להיכנס ללילה נקיים מעוון. צריך להדגיש: לא מדובר על כפרה במובן הפשוט, שהרי לשם כך נתקן קרבן חטאת. מדובר בטהרה שאינה מכוונת לעוון או לחטא מסוים. על מנת להבין דבר זה יש לבחון את מטרתו של קרבן עולה ככלל. כך אומר הרמב"ן בהסבירו את עולת היחיד, המתוארת בתחילת ויקרא:

"וראיתי באגדה בויקרא רבא (פרשה ז', ג): 'תני רבי שמעון בן יוחאי: אין העולה באה אלא על עבירת הרהורי הלב. אמר רבי לוי: מקרא מלא הוא (יחזקאל כ', לב): 'והעולה על רוחכם היה לא תהיה' - העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר (א, ה): 'והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו א-להים בלבבם'. הדא אמרה: אין העולה באה אלא על הרהורי הלב'. והטעם שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה' "   (א', ד ד"ה ונרצה).

ואמנם, אצל איוב אנו קוראים על הבאת קרבן, לא בגלל עוון ספציפי אלא בגלל חשש כללי שמא בניו חטאו:

"ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם, כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם. ככה יעשה איוב כל הימים"           (איוב א', ה).

ראב"ע אף הולך צעד אחד נוסף:

"...והגוף הקרב לכפר על העולֶה על הרוח יקרא 'עולָה'. גם כן הקרב בעבור חטאת ואשם יקרא 'חטאת' ו'אשם' "   (א', ד ד"ה וסמך).

על פי דברים אלו, תפקידה של עולת היחיד הוא לשמור על רמתו הרוחנית הגבוהה של המקריב, לשמר מתח רוחני ולדאוג שהאדם יישאר זך ונקי כל ימיו [8]. אם כך הם פני הדברים לגבי עולת היחיד, הרי שעולת הרבים - היא עולת התמיד - אמורה לשמר את רמתו הרוחנית של הציבור כולו, ולאפשר טהרה וזכות תמידיים. מדוע העם זקוק לטהרה כזו, ומדוע היא נקשרת דווקא למשכן?

"ועשו לי מקודש ושכנתי בתוכם" מכריז הכתוב (שמות כ"ה,ח) בתחילת פרשת המשכן. על מנת שתתאפשר השראת שכינה, כדי ששכינה תוכל לשכון בתוך טומאות בני ישראל, בני ישראל צריכים בכל יום מחדש - פעמיים ביום - לטהר את עצמם על מנת לאפשר לשכינה לשכון בתוכם. התמיד נקשר במישרין להשראת שכינה מפני שהוא הוא המכשיר את הקרקע הרוחנית של ישראל לכך שהקב"ה ידבר אליהם מבין שני הכרובים.

נראה, שגם זיקתו של מעשה הקטורת להשראת שכינה מובנת, אם כי באופן שונה מזו של התמיד. המאפיין המרכזי של הקטורת הוא הענן הסמיך שהיא יוצרת [9]. הענן הינו בן לוויה קבוע של השראת שכינה. מאברהם אבינו, שהקב"ה נגלה לו בברית בין הבתרים בתוך תנור עשן [10], דרך מעמד הר סיני, העשן כולו [11], דרך מעמד ברית האגנות [12], ועד מעמד י"ג מידות [13], הקב"ה מתגלה לבני האדם מתגלה כאש אוכלת, אך אש זו נמצאת בתוך ענן ובתוך עשן [14]. הערפל מסתיר ומטשטש את ההתגלות: "כי לא יראני האדם וחי" (ל"ג, כ). האדם זוכה לעתים להתגלות. היא מגיעה לו מסיבות שונות, אך גם כשזו באה, הערפול והטשטוש חייבים לבוא לצדה. הדרך היחידה שבה מתאפשרים התגלות ומפגש עם השראת השכינה היא על ידי מיסוך עשן היוצר חייץ הכרחי בין האדם - בשר ודם - לבין הקב"ה האינסופי.

הכוהנים הקמים בבוקר, בטרם יחלו בכל העבודות פותחים בהקרבת התמיד של שחר [15]. בכך הם מכשירים את עם ישראל, את ירושלים ואת המקודש להשראת השכינה ולמפגש עמה. מעתה ואילך, השכינה ראויה לשכון בתוך המשכן. מצד עצם השראת השכינה אין מעכב. אך מצד רצונם של שליחי ישראל - הכוהנים - להיפגש ולהתראות פנים בפנים עם אותה השכינה, יש לעשות פעולה נוספת, והיא הקטרת הקטורת [16]. יש להדגיש: הקטורת אינה נצרכת לשם השראת השכינה; לשם כך מספיקים התמידים. תפקידה של הקטורת הוא לאפשר לבני האדם להתראות פנים בפנים עם השכינה, ומבחינה זו הקטורת באה לאחר השראת השכינה.

פעולות אלו הינן דבר יום ביומו. כדי 'לפתוח' יום עבודה במשכן, צריך להקריב את התמיד על מנת לאפשר לשכינה לשכון בישראל ובמקודש, וצריך להקטיר את הקטורת על מנת לאפשר לכוהנים להיכנס להיכל ולעבוד. התמידיות של התמיד ושל הקטורת הינן אימננטיות לעצם קיומו של המשכן והמקודש כמקום השראת שכינה [17].

  רעיון זה מסביר לא רק את הקשר בין שתי הפעולות ואת זיקתן לקביעות ולהשראת שכינה, כי אם גם את המיקום הספציפי של שתי פרשיות אלו. פרשת המשכן, כולל הציווי על ימי המילואים, היא כגוף ואיברים בלבד. הכלים נמצאים, הכוהנים ניצבים בעמדותיהם וכולם אף טוהרו והוקודשו לעבודה. אך כל אלו אינם מספיקים להשראת השכינה. פסוקי השראת השכינה, המסיימים את פרשת הציווי על המשכן, מוקפים משני עבריהם בשתי פרשות שאינן קשורות במישרין לנאמר לפני כן, אך הן קשורות גם קשורות להשראת השכינה. התמיד קודם לפסוקי החתימה מפני שהוא המאפשר ללב להתחיל לפעום בתוך הגוף הזה, שנבנה להפליא בכל הפרקים הקודמים. הקטורת מופיעה לאחר פסוקי החתימה, מפני שכל עניינה וכל קיומה נועדו רק לאותו הרגע שבו השכינה כבר שרתה, ואז תפקידה למסך ולהסתיר [18]. במובן זה שונה מזבח הקטורת משאר הכלים - הוא אינו כלי שנעשית בו עבודה (כדוגמת השולחן או המנורה), אלא 'כלי עזר' המאפשר בכלל את עצם העבודה, וליתר דיוק את השראת השכינה שהיא סיבת העבודה [19].

ד. מזבח הקטורת ומיקומו

ישנן שתי נקודות נוספות הדורשות עיון ביחס לקטורת:

א. מזבח הקטורת.

ב. מיקומו הגיאוגרפי.

על מנת להבין את הצורה שבה נעשית הקטורת - על גבי מזבח קבוע, צריך להבין את החידוש מרחיק הלכת בכינונו של המשכן ביחס לגילוי שכינה. עד בניית המשכן השכינה הייתה נודדת ממקום התגלות אחד למשנהו: לאברהם באלוני ממרא, ליצחק בגרר, ליעקב בבית אל, למשה במדבר מדין, לבני ישראל על מימי ים סוף, ולאחר מכן בדרך בעמוד אש וענן, ולבסוף בראש הר סיני לעיני כל ישראל. משנבנה המשכן השכינה באה ושכנה במקום סגור ומוגדר - בתוך האוהל [20]. לא בהרים, לא בעמקים ולא באוהלו של איש, כי אם במקום אחד בלבד - בתוך המשכן.

תפקידו של מזבח הקטורת הוא, כאמור, לערפל ולטשטש את ההתגלות, ומעתה כאשר מיקומה של ההתגלות ידוע וקבוע, אף מעשה הקטורת, שתפקידו לפזר את העשן, יכול להתבצע במקום קבוע ומוגדר. אין צורך במחתה ניידת, שהרי ההתגלות מעתה ואילך תהיה תמיד באותו המקום, ולכן ניתן להניח את מזבח הקטורת שם באופן קבוע. ואכן, אין שום ציווי על עשיית מחתה שעליה מקטירים קטורת. ישנה מחתה לשם הטבת הנרות במנורה: "ומלקחיה ומַחתֹּתֶיה זהב טהור" (כ"ה, לח); ישנה מחתה לשם דישון המזבח: "ועשית סירֹתיו לדשנו ויעיו ומזרקתיו ומזלגתיו ומַחתֹּתָיו, לכל כליו תעשה נחשת" (כ"ז, ג); אך ביחס לקטורת אין שום מחתה. יש את המזבח בלבד, וזאת מפני שרק עליו ורק בזמנים מסוימים מותר להעלות את הקטורת [21], דבר הנובע מקביעותה של השראת השכינה, לא רק בזמן אלא גם במקום.

גם מיקומו הספציפי של מזבח הקטורת מלמדנו רבות. נאמר לנו לאורך כל פרשת המשכן שמקום ההיוועדות הוא בקודש הקודשים על הכפורת בין שני הכרובים, אולם לא נאמר לנו בשום מקום שישנה סיטואציה מסוימת שבה הכוהנים מגיעים לאותו מקום מקודש [22]. בכל פרשיות המשכן ופרשיות הקרבנות כל תיאורי העבודה למיניהם מביאים את הכוהנים אל הקודש ולא יותר. הטבת הנרות נעשית בקודש, כי שם נמצאת המנורה; עריכת לחם הפנים נעשית בקודש, כי שם נמצא השולחן; הזאת הדם בחטאות פנימיות נעשית בקודש, כי שם נמצאת הפרוכת. בכל הפרקים בספר שמות ובתחילת ספר ויקרא המתארים את המשכן וכליו ואת עבודת המשכן על ידי הקרבנות, אין שום עבודה המזקיקה את הכוהנים או את הכוהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים. יוצא מכאן, שאף על פי שמקום ההיוועדות נמצא בקודש הקודשים, מקום המפגש בין הכוהנים לקב"ה נמצא בקודש. במקום שבו מתקיים המפגש, שם צריך להיות הענן. כאמור, תפקיד הקטורת הוא לאפשר לבני האדם להיפגש עם הקב"ה, וממילא הקטורת נצרכת רק במקום שבו מתקיים המפגש, ומקום זה נמצא בקודש ולא בקודש הקודשים.

לומדים אנו מכאן, גם מהיותה של הקטורת על גבי מזבח קבוע, וגם ממיקומו של המזבח בקודש, שעניינה של עבודת המשכן הוא פגישה תדירה יומיומית, של הכוהנים שליחי העם עם הקב"ה - בקודש.

ה. נדב ואביהוא

חטאם של נדב ואביהוא מתרחש ביום השמיני, ברגע השיא של השראת השכינה. עַם ישראל מקריב את קרבנותיו, כבוד ה' נראה על כל העם, ואש יוצאת מן השמים ואוכלת את החלבים, מעמד המביא את העם לרון וליפול על פניהם. בנקודה זו פועלים נדב ואביהוא:

"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטֹרֶת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימתו לפני ה'"   (ויקרא י', א-ב).

הפרשנים העלו הצעות שונות ומגוונות להבנת חטאם של נדב ואביהוא [23], אך נראה שכל ניסיון להסביר חטא זה צריך להתייחס לאופן ההקטרה המיוחד על ידי המחתות. כאמור, ראינו עד כה שהקטורת נעשית על גבי מזבח הזהב בלבד. אין שום ציווי על הקטרת קטורת במחתה. והנה, נדב ואביהוא באים ומקטירים על גבי מחתות. מדוע הם אינם מקריבים על גבי מזבח הקטורת? ההסבר היחיד היכול להניח את הדעת הוא ההנחה שנדב ואביהוא לא הקטירו את הקטורת בקודש אלא במקום אחר, וממילא הם היו זקוקים למחתה. ישנם שני מקומות אלטרנטיביים לקודש: האחד בעזרה, והשני בקודש הקודשים. בהמשך ננסה להוכיח באיזו משתי האפשרויות מדובר [24].

מקום נוסף שבו אנו פוגשים בקטורת על גבי מחתה ולא על גבי מזבח הזהב הוא בפרשת קרח ועדתו, אלא שהקטורת על גבי המחתות אינה נקודת ההשוואה היחידה בין שתי הפרשות:

1. "ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטרת" (במדבר ט"ז, יח) - קרח.

  "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת" (ויקרא י', א) - נדב ואביהוא.

2. "את מחתות החטאים האלה... כי הקריבֻם לפני ה' " (י"ז, ג) - קרח.

"ויקריבו לפני ה' אש זרה" (י', א) - נדב ואביהוא.

3. "וירא כבוד ה' אל כל העדה" (במדבר ט"ז, יט) - קרח.

"וירא כבוד ה' אל כל העם" (ויקרא ט', כג) - נדב ואביהוא.

4. "ויפלו על פניהם ויאמרו א-ל א-להי הרוּחֹת לכל בשר" (ט"ז, כב) - קרח.

"וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ט', כד) - נדב ואביהוא.

5. "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת" (ט"ז, לה) - קרח.

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" (י', ב) - נדב ואביהוא.

6. "כי כל העדה כלם קודשים... בקר ויֹדַע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" (ט"ז, ג-ה) - קרח.

"בקרבי אקודש ועל פני כל העם אכבד" (י', ג) - נדב ואביהוא.

7. "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף" (ט"ז, כב) - קרח.

"ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו ועל כל העדה יקצף" (י', ו) [25] - נדב ואביהוא.

8. "אמר אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המַחתֹּת מבין השרפה" (י"ז, ב) - קרח.

  "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עֻזיאל דֹד אהרן ויאמר אלהם: קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש" (י', ד) - נדב ואביהוא.

9. "וירם את המַחתֹּת מבין השרפה" (י"ז, ב) - קרח.

"ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' " (י', ו) - נדב ואביהוא.

מעשה דומה, תגובה דומה, תוצאה דומה ועונש דומה מעידים גם על כוונה דומה. על כן, נראה שיש להשליך מכוונותיהם המפורטות של קרח ועדתו על כוונותיהם המעורפלות של נדב ואביהוא. קרח ועדתו - בני לוי, דורשים קִרְבה יתירה מעבר למה שניתן להם. הם אינם מסתפקים בקרבה הנתונה בהיותם עובדים את עבודת המשכן ובהיותם עומדים לפני העדה לשרתה. הם מבקשים לעצמם כהונה. רצונם של קרח ועדתו הוא להיפגש עם הקב"ה. בשפת הכתוב - הם מבקשים להיות לפני ה'. משה מגיב על תביעה זו בהצעה חדשה:

"ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה', אתה וָהֵם ואהרן מחר: וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטֹרֶת, והקרבתם לפני ה' [26] איש מחתתו..."   (במדבר ט"ז, טז-יז).

הקטורת, כאמור, היא המאפשרת את המפגש. ומי שחפץ במפגש חייב להקטיר קטורת. אך לא כל קטורת היא לרצון, ולא כל אחד ראוי ורשאי להתקרב ולהיפגש. הקטורת היא תנאי הכרחי למפגש עם השכינה, אך היא איננה תנאי מספיק. ישנם מקומות, עִתות ואנשים שאין המפגש ראוי להם. 'אתם תקטירו קטורת' מציע משה לקרח ולעדתו, 'ובכך תסירו את כל המכשולים להשראת השכינה, ואז נדע האם באמת אתם ראויים לקבל השכינה, או שמא תצא אש ותכלה אתכם'. הקב"ה הינו אש אוכלה, וגם הקטורת לא תעזור למי שאינו ראוי לחזות באש זו, והוא יישרף באש ה' - "כי לא יראני האדם וחי". כך קורה לקרח ולעדתו, וכך גם קורה לנדב ואביהוא [27]. מי שמבקש לעצמו קרבה יתירה שאינו ראוי לה, סופו להישרף כתוצאה מאותה הקרבה:

"ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחשת אשר הקריבו השרפים, וירקעום צפוי למזבח: זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטֹרֶת לפני ה', ולא יהיה כקרח וכעדתו, כאשר דבר ה' ביד משה לו"  (במדבר י"ז, ד-ה).

אם קרח ועדתו מבקשים לעצמם קרבה יתירה על ידי מעבר מלווייה לכהונה, אזי נדב ואביהוא, המשרתים כבר בקודש, יפנו אל עבר קודש הקודשים בבקשם קרבה יתירה. לשם כך אף הם זקוקים למחתה. שוב מדובר על מפגש במקום שאינו המקום הקבוע מראש. ענן הקטורת המיתמר מעל מזבח הקטורת משרת ומאפשר את מפגשם של הכוהנים עם הקב"ה בקודש, אך לשם מפגש עם הקב"ה בקודש הקודשים, צריך שהענן יגיע גם לשם, ולשם כך צריך מחתה.

ה. יום הכיפורים

המקום השלישי שבו מוזכרת קטורת על גבי מחתה, ולא על גבי מזבח הקטורת, הוא בפרשת יום הכיפורים בהמשך ספר ויקרא. משם עולה שזיקתה של פרשה זו לחטא נדב ואביהוא אינה נובעת אך ורק מן הדמיון ביחס לקטורת על גבי מחתה:

  "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו: ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקֹדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות, כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא ט"ז, א-ב).

פסוקי הפתיחה של פרשת עבודת יום הכיפורים מעידים כמאה עדים על זיקתה של פרשה זו לחטאם של נדב ואביהוא. הפסוק הראשון קושר את שתי הפרשות מבחינת סמיכות הזמן, והוא כבר מרמז על אופייה של זיקה זו בהיותה קשורה להתקרבותם של נדב ואביהוא לפני ה'. הפסוק השני כבר אומר דברים מפורשים: הכתוב מזהיר את אהרן שאל לו לבוא אל מקום קודש הקודשים ("מבית לפרכת אל פני הכפרת") בכל עת, אלא רק באופן מסוים שאותו הכתוב הולך ומפרט לאורך כל פרשת יום הכיפורים. נשאלת השאלה: וכי עלתה על לבו של אהרן להיכנס לקודש הקודשים? וכי ישנו ציווי או עבודה המזקיקים את אהרן להיכנס לשם?

נדמה שהתשובה לשאלה זו נעוצה במעשיהם של נדב ואביהוא. נדב ואביהוא ביוזמתם, כפי שהסברנו לעיל, בקשו להיכנס לקודש הקודשים ולחוות קִרְבה יתירה - כניסה שנאסרה עליהם והייתה בבחינת 'מחוץ לתחום'. בעקבות מעשה זה, שנבע, כנראה, מצורך אמִתי, הקב"ה העניק לעם ישראל על ידי נציגו המובחר - הכוהן הגדול - את האפשרות להיכנס אל קודש הקודשים, אך לא בכל עת ולא בכל צורה [28]. הכתוב מגביל (שם ג): "בזאת יבא אהרן אל הקודש", ופותח בפירוט העבודה ביום הכיפורים. יוצא לפי דברים אלו, שעבודת יום הכיפורים מכוונת כולה אל רגע אחד שהוא שיאה ומטרתה - רגע כניסתו של הכוהן הגדול אל קודש הקודשים. רגע זה מתאפשר רק לאחר שאהרן מכשיר את עצמו ואת עם ישראל למפגש מיוחד זה על ידי הקרבת קרבנות וכפרה על עוונותם, ורק על ידי הקטרת קטורת מיוחדת. כשם שנדב ואביהוא, שבקשו להיכנס לקודש הקודשים באיסור, נזקקו למחתה ניידת ולקטורת על מנת לאפשר את המפגש בקודש הקודשים, כך אהרן, הנכנס בהיתר, זקוק לאותה המחתה כדי לזכות למפגש עם השכינה בקודש הקודשים.

ו. סיכום

המשכן בישראל, הבא כמענה לצו ה' "ועשו לי מקודש ושכנתי בתוכם", מאפשר לא רק השראת שכינה בתוך ישראל, כי אם גם מפגש אינטימי של ישראל על ידי שלוחיו ונציגיו - הכוהנים - עם אותה השכינה. בעקבות חטא נדב ואביהוא נקבעת מתכונת של שני מפגשים בין הכוהנים לשכינה:

א. המפגש הקבוע.

ב. המפגש הארעי החד-פעמי.

המפגש הקבוע מתרחש בכל יום ויום, ומיקומו בקודש. שתי הפעולות המאפשרות מפגש זה הן מעשה התמיד ומעשה הקטורת - האחד להכשיר את ישראל למפגש, והשני לאפשר אותו. המאפיין המרכזי של שני מעשים אלו הוא הקביעות והתמידיות שיש בהם, בהיותם משמרים את העבודה בכל יום ויום. קביעותו של התמיד באה לידי ביטוי דבר יום ביומו בוקר וערב; וקביעותה של הקטורת, מלבד הקטרתה כל יום בבוקר ובערב, הוא מיקומה בקודש, שם מתרחש המפגש, והקטרתה על גבי מזבח קבוע, המציין ומדגיש את קביעותו של המפגש.

המפגש הארעי מתרחש פעם בשנה, ומיקומו בקודש הקודשים. גם למפגש זה קודמות שתי פעולות. האחת נועדה להכשיר את ישראל והכוהן הגדול למפגש זה (שבניגוד למפגש הקבוע, כאן רק הוא זוכה לו) על ידי הקרבת פרים ושעירים (התמיד מאפשר את המפגש בקודש, אך הוא אינו מספיק על מנת להכשיר את המפגש בקודש הקודשים, ולשם כך צריך קרבנות מיוחדים). השנייה היא הקטרת הקטורת, אך היא נעדרת את שני המאפיינים של הקטורת הקבועה. ראשית, היא אינה מוקטרת בקודש אלא בקודש הקודשים, שהרי שם מתרחש המפגש. שנית, היא אינה מוקטרת על גבי מזבח קבוע אלא על גבי מחתה, ובכך מודגשת העובדה שמדובר במפגש שהוא ארעי ולא טבעי [29].

הכתוב מסיים את פסוקי ההקדמה לפרשת יום הכיפורים בקביעה: "כי בענן אראה על הכפרת". דיוק בביטוי זה מלמדנו עד כמה מעמד יום הכיפורים מחודש ביחס לכל מה שקדם לו. עד כאן הכפורת נקשרה לדיבור בלבד: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרֻבים..." (שמות כ"ה, כב) - דיבור בדווקא. דיבור אפשר לשמוע גם מאחורי הפרגוד, ואין צורך להיכנס לקודש הקודשים. אך כאן לא מדובר בדיבור על הכפורת, כי אם בהיראות על הכפורת. היראות זו מחייבת היערכות מחדש, עבודה מיוחדת וקטורת מיוחדת - עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. זהו חידוש מרחיק לכת, שנסלל בעקבות חטאם הטראומטי של נדב ואביהוא. חידוש זה מבטא את חסדו של הקב"ה, המאפשר לרעבי טובו ולתאבי ישעו להציץ לרגע קט מאחורי הפרגוד, אמנם עם הכנה ראויה ורק על פי ציווי. עם זאת, עדיין מקטרגת כנגד הצצה זו הקריאה הדטרמיניסטית: "כי לא יראני האדם וחי", ורק בחפץ חסדו של ה' האדם זוכה להביט ולהישאר בחיים: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד, יא).

 

---