אחרי מות | קטיעת החטא

 

החלק האחרון של פרשת מצורע נדמה כסופו של קובץ דיני הטהרה שבספר ויקרא; כך לפחות ביחס לטהרת הגוף (ולא לטהרת הלב). כפי שכבר ציינתי, ספר ויקרא פורש את דיני טומאה וטהרה כמבוא לדיני הקדושה שבספר. נראה כאילו דיני טומאה וטהרה תוכננו כדי לטפח רגישות לחיים ולערך שלהם, כדי לאפשר את הופעת הקדושה. בהתאם לכך, היה נכון לצפות שפרשת השבוע שלנו תצלול ישר לנושא הקדושה. אך הדבר איננו כן. יש מרכיב אחד נוסף שעלינו להתייחס אליו לפני שנוכל לדבר על קדושה. המרכיב הזה הוא יום כיפור והאפשרות שהקב"ה נתן לנו, כעם וכיחידים, לזכות בכפרה.

נראה שספר ויקרא מעביר לנו בעדינות מסר: הקדושה, אם אי פעם נשיג אותה, ככל הנראה גם תחלוף. עם הזמן, ההישגים שלנו יתמסמסו בעקבות החטאים. הרי "...אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ). אבל אם תלווה אותנו חרטה אמיתית, וכל עוד נעשה את כל שביכולתנו כדי לתקן את הנזק שגרמנו לאחרים, התפילות והמצוות של יום כיפור יאפשרו לנו לכפר על חטאינו כדי שנוכל להמשיך לשאוף לקדושה.

איננו עוסקים עוד בטהרת הגוף, אלא בטוהר מוסרי. כפי שציינו בשבועות הקודמים, אין קשר בין טהרת הגוף למרחב המוסרי. אין דבר לא מוסרי בטומאת הגוף על גווניה השונים. ישנם מקרים בהם אנו מצווים להיטמא. לפעמים אנחנו נטמאים בעקבות מעשה טוב שעשינו. אבל נוסף על כך, אנו מזהים סוג אחר של טומאה. לא טומאת הגוף, אלא הכתם שהחטא משאיר אחריו. זה הכתם שיום הכיפורים, ובאופן כללי יותר – הלכות תשובה, מאפשרים לנו לנקות. בלי המנגנונים האלו, הקדושה הייתה נשארת רחוקה מהישג ידם של כל אלו שאי פעם חטאו.

ספר שמות (פרק כ"ח) מלמד שיש לכהן הגדול שמונה בגדים מיוחדים אותם הוא לובש בזמן עבודתו במשכן (ומאוחר יותר, בבית המקדש). כמה מהבגדים האלו היו מעוטרים בזהב. האפוד והחושן היו בצבעי תכלת, שני, ארגמן ולבן, ורקומים זהב. הפעמונים שבקצה המעיל עשויים זהב. גם הציץ שהכהן שם על מצחו היה עשוי זהב, וגם הרצועות והטבעות של החושן והאפוד. גם התושבות של אבני החושן היו עשויות זהב. בהתחשב בצבעוניות ובהדר שלהם, וגם בכל הזהב, לא מפתיע שבגדי הכהן הגדול זכו לכינוי "בגדי זהב".

עם זאת, בפרשת השבוע שלנו מסופר שכאשר הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים, היה עליו ללבוש תלבושת אחרת לגמרי, שהורכבה מארבעה בגדי פשתן לבנים, ולא יותר:

כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. (ויקרא ט"ז, ד)

קל להבין מדוע הכהן הגדול לובש בגדי זהב במהלך השנה. הבגדים המפוארים שלו מזכירים, לו ולאחרים, את המשמעות העצומה של התפקיד שלו. אך מדוע ביום הכיפורים, בבואו להיכנס אל קודש הקודשים, על הכהן הגדול להחליף את כל בגדיו לבגדי לבן? מדרש מפורסם מתייחס לשאלה זו:^[1]

רבי סימון בשם רבי יהושע אמר: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב? אלא אין קטיגור נעשה סניגור; כדי שלא לתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר 'אתמול עשו להם אלהי זהב והיום הם מבקשים לשמש בבגדי זהב?'. (ויקרא רבה כ"א, י)

אך הרעיון הזה גובל באבסורד. אם המטרה היא לא להזכיר לקב"ה דווקא את חטא העגל טוב יהיה להימנע מבגדי זהב, אבל כמובן – אם כל המטרה היא לא להזכיר לקב"ה את החטא הזה – שאין הגיון לשלוח את אהרן הכהן הגדול אל קודש הקודשים. עדיף לשלוח מישהו אחר, שלא ניתן לקשר אליו את החטא הזה. במקום זאת, הכהן הגדול ורק הכהן הגדול הוא זה שיכול למלא את התפקיד; אהרן וזרעו אחריו. בל נשכח שאהרן הוא זה שיצר את עגל הזהב (אפילו לפי הפרשנות המקובלת, לפיה הוא היה מוכרח לעשות כן, או שעשה זאת רק כדי לעכב את ההמון עובד האלילים). מאוחר יותר, משה מספר שהקב"ה כעס על עגל הזהב כל כך, עד שרצה להרוג את אהרן, ורק התפילות של משה הצילו אותו.^[2] אם אילו הם פני הדברים, ואם אנו מצווים להשתדל כדי לא להזכיר לקב"ה את חטא העגל ביום כיפור, מדוע העבודה הזו ניתנה דווקא לאהרן ולזרעו אחריו? אהרן הוא הדמות שתקושר למאורע הזה לעולם, לטוב או לרע.

ניתן לענות על השאלה הזו באופנים רבים, אך קודם כל ברצוני להסב את תשומת הלב לכך שאנו מחויבים לעורר את השאלה. אין לקרוא את המדרש הזה ולא לתהות על כך. להעלים את הזהב זה טוב ויפה, אבל האדם היחיד שאנחנו שולחים לקודש הקודשים הוא זה שיצר את עגל הזהב מלכתחילה! התשובה המועדפת עלי היא זו: המדרש בוחר להבין את מושגי התשובה והכפרה באופן מסוים. לפי המדרש שלנו, חטאיהם של אלו שחוזרים בתושבה יכולים להיעלם ממש כמו בגד שאדם בוחר להסיר. כשאהרן נכנס לקודש הקודשים, אין עליו אף בגד מוזהב, ובנוסף, אין עליו אף חטא, אם הוא חזר בתשובה אמיתית.

כדי להבין מהי תשובה בצורה טובה יותר, לפחות לפי מחשבת המדרש, יש להבדיל בין שלושה מודלים של תשובה:

תשובה מוכוונת עתיד: לפי מודל זה, התשובה מסירה את ההשלכות השליליות של הרוע והחטא מהרגע בו התשובה מתרחשת והלאה. לא יותר ולא פחות. החטא יצר קרע בינך לבין הקב"ה. אם עשית את כל מה שתהליך התשובה דורש, תיקנת את מערכת היחסים הזו. באנגלית, התשובה מכונה "atonement" משום שהיא הופכת אותך ל at one עם הקב"ה, דהיינו, לאחד עם הקב"ה.

תשובה מוכוונת עבר חלשה: לפי המודל הזה, נוסף על יכולתה להסיר את ההשלכות של החטא ולתקן את מערכת היחסים של החוטא עם הקב"ה מעתה והלאה, לתשובה הזו יש גם את היכולת לשנות את העבר, אך רק על ידי שינוי החשיבות או המשמעות של אירועי העבר. פעם הכרתי איש חינוך שהרצה על סכנות השימוש בסמים. הוא עשה זאת בצורה האפקטיבית ביותר מכל איש חינוך שהכרתי. הסיבה לכך שההרצאה שלו הייתה משמעותית כל כך, היא שהוא עצמו היה מכור בעברו להרואין, למשך שנים רבות. אם הוא היה נפטר כמכור לסמים, חייו היו סיפור עצוב מאוד, עם מעט נקודות אור. אך לא רק שהוא הצליח לשנות את חייו, הוא גם הצליח להשתמש ברגעים הנוראיים של עברו כדי לעשות עוד טוב, יותר ממה שהוא היה מסוגל לעשות בלי עברו; יותר טוב ממה שהוא היה יכול לעשות אילו לא היה נוגע בסמים מעולם. בעיני, זו דוגמה מעולה לאדם שהצליח, בעבודה קשה של תיקון המידות, להאיר את העבר שלו באור חדש, להעניק לו משמעות מחודשת. לדעתי, לזה התכוון ריש לקיש באמרו שהתשובה מסוגלת להפוך זדונות לשגגות או אפילו – אם התשובה הייתה מאהבה – לזכויות.^[3] הוא התכוון שלתשובה יש כוח לשנות את העבר. לא במובן הקשה של שינוי העבר ממש, באופן היסטורי, אלא במובן של שינוי המשמעות של אירועי העבר באופן רטרואקטיבי. בעקבות התשובה, אירועי העבר מאירים באור חדש.

תשובה מוכוונת עבר חזקה: המודל האחרון של תשובה יומרני יותר מקודמיו. לפי מודל זה, לתשובה יש את הכוח לשנות את העבר באופן הרדיקלי ביותר שניתן לדמיין. התשובה יכולה לשנות את העבר עד כדי כך שדברים שאנחנו זוכרים שעשינו (אם אנחנו אכן זוכרים שעשינו אותם), הופכים לכאלו שלא נעשו כלל על ידינו. החטאים שלנו נעלמים כלא היו.

קשה למצוא הגיון במודל השלישי. הרעיון לפיו העובדות ה"קשות" של העבר יכולות להשתנות, גורמת לסתירה באופן מיידי. אסביר זאת בעזרת דוגמה. נספר סיפור של מסע בזמן שמתרחש בארבעה חלקים. לאחר מכן נראה כיצד הסיפור עצמו, בגלל שהוא כולל רעיון כמו שינוי העבר, מכיל סתירה. הנה הסיפור:

חלק ראשון: במהלך שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 של המאה העשרים, אימו של שמואל הכריחה אותו לאכול ירקות, למרות שהוא לא רצה.

חלק שני: בשנת 2023 שמואל ממציא מכונת זמן.

חלק שלישי: שמואל חוזר אחורה בזמן לכל פעם בה אימו הכריחה אותו לאכול ירקות (הוא ציין את כולן בקפדנות ביומן), ומצליח לבלום את מאמציה בכל אחד מהמקרים.

חלק רביעי: שמואל חוזר חזרה לעתיד כדי לחגוג את העובדה שמעולם לא אכל אפילו ירק אחד.

לא קשה למצוא סתירה בסיפור. לפי הסיפור, שמואל אכל הרבה ירקות במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה העשרים. אך לפי הסיפור, אפשר גם לומר ששמואל מעולם לא נגע בירקות. לא ייתכן ששני הדברים האלו נכונים באותו הזמן. או ששמואל אכל ירקות, או שהוא לא אכל ירקות! אם תנסו לפתור את הבעיה, ולטעון שעלינו להעדיף את החלק הרביעי על פני החלק הראשון בגלל המסע בזמן, ולכן עלינו להתעקש על כך ששמואל לא אכל אף ירק בחייו, תעלה השאלה הבאה: מה שמואל שינה? אם כן, או שיש לנו סתירה, או שנגיע למסקנה שלא נעשה בעבר שום שינוי. שינוי העבר – בניגוד לשינוי האופן בו אנו מתייחסים לעבר, או שינוי המשמעות של אירועי העבר עבורנו – שינוי העובדות הקשות של העבר, הוא מעשה בלתי אפשרי, אבסורדי וחסר הגיון. ניתן לחשוב כך. אבל התנ"ך גורם לנו להאמין שלתשובה באמת יש את הכוח הזה.

בספר ישעיה, הקב"ה אומר: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר" (מ"ג, כה). מהפסוק משתמע שהקב"ה לא יזכור את חטאינו לא משום שהוא לא ייחס להם עוד חשיבות, ולא משום שהוא ישכח אותם, אלא משום – כפי שהוא אומר לנו לפני שהוא אומר שלא יזכור אותם – שהוא ימחק את חטאינו. זה נשמע כאילו הקב"ה עורך את ההיסטוריה ומשנה אותה כך שלא חטאנו מעולם. לאחר שהוא יעשה את זה, הוא בוודאי לא יזכור את חטאינו!

בדומה לכך, הקב"ה אומר: "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" (ישעיה מ"ד, כב). גם ירמיה מתנבא על זמן בו "יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֺן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר" (נ', כא). לפי ההבנה הקיצונית ביותר של הפסוק, המבוססת על הפסוקים בישעיה, נראה שהפסוק בירמיה טוען שגם אם כמה אנשים ביקורתיים יחפשו את חטאי העבר שלנו בספרי ההיסטוריה, הם לא ימצאו כלום. נראה שמשמעות קבלתה של התשובה שעשינו היא שהחטאים שלנו נעלמו כלא היו. זו הבטחה רדיקלית אפילו יותר מזו של ריש לקיש. זוהי הבטחה לכך שלא יוותר זכר לחטאינו. כמו בגדי הזהב, שהכהן הגדול יכול פשוט להוריד, חטאינו יכולים להיעלם מספר דברי הימים שלנו.

אך האם לא אמרנו שאין בזה הגיון? לא אמרנו ששינוי העבר יוביל תמיד לסתירה? לדעת פילוסוף אמריקאי בשם פיטר ואן אינוואגן, ניתן לחלץ סיפורים על מסע בזמן מהסתירה הפנימית שלהם, אם נאמץ מושג שנקרא "היפר-זמן".^[4]

עלינו לדמיין שציר הזמן עצמו גדל ומשתנה, לא על ציר הזמן עצמו (שהרי אין בכך שום הגיון), אלא על ציר הממד החדש שנקרא היפר-זמן. היפר-זמן הוא ממד שבמהלכו ציר הזמן עצמו יכול לגדול. אחרי הכל, אנו נוטים לייחס לציר הזמן גדילה; אנחנו אומרים שציר הזמן מתארך. אם ציר הזמן מתארך, אולי הוא מתארך לאורך ההיפר-זמן. לדוגמה, התרשים הבא מדגים כיצד הזמן יכול להכיל אירוע אחד (המכונה t₁), לפני שהוא גדל ומכיל שני אירועים (המכונים t₁ ,t₂), לפני  שהוא מתארך יותר. שימו לב שהזמן גדל לאורך ההיפר-זמן (על הציר האנכי). בהיפר-זמן 1, הזמן קצר כך שהוא מכיל רק אירוע אחד. בהיפר- זמן 2, הזמן מתארך, וכך גם בהיפר-זמן 3.

מצוידים במושג ההיפר-זמן, נוכל להתחיל להפוך את הסיפור שנראה לנו חסר הגיון להגיוני. נספר אותו מחדש:

חלק ראשון: בהיפר-זמן 1, ב-t₁, שמואל אכל ירקות.

חלק שני: בהיפר-זמן 2, ב-t₂, שמואל יכול לזכור את עצמו אוכל ירקות, ובונה מכונת זמן.

חלק שלישי: שמואל חוזר אחורה בזמן ומוצא את עצמו בהיפר-זמן 3, ב-t₁, ומגלה שהוא מסוגל לבלום את מאמצי אימו ולמנוע ממנה להאכיל אותו ירקות. בהתאם לכך, בהיפר-זמן 3, שמואל לא אוכל ירקות כלל.

חלק רביעי: שמואל חזור לעתיד כדי לחגוג את העובדה שמהיפר-זמן 3 והלאה, העבר שלו איננו מכיל ולו ירק אחד!

התרשים הבא יוכל לעזור לכם להבין את הסיפור הזה טוב יותר!

האם ניתן למצוא סתירה בסיפור הזה? לא. שמואל אכל ירקות בהיפר-עבר. אפשר לראות זאת בגזרים שנמצאים בהיפר-זמן 1 ו-2. העבר, הוא מה שרואים כשעומדים על ציר הזמן בגרף שלנו ומביטים אחורה בכיוון האופקי. מי שעומד ב-t₃ בהיפר-זמן 3, ומביט אחורה אל העבר, לא רואה אף ירק! אין לבלבל בין ההיפר-עבר של אדם לעבר שלו. ההיפר-עבר הוא התוכן שהיה לעבר לפני ששינו אותו. זה מה שאפשר לראות אם מביטים בתרשים שלנו אחורה בכיוון האנכי. וכך, אם נעמוד בכל נקודה על ציר הזמן, מהיפר-זמן 3 והלאה בהיפר-זמנים הבאים, לא נראה אף אכילת ירקות בעבר. אך עלינו לקבל, כמובן, שישנה אכילת ירקות בהיפר-עבר. אבל זה בסדר גמור. זה מה שמוכיח שהאדם באמת הצליח לשנות משהו בעבר שלו, בעודו חולף על פני ההיפר-זמן. הוא לקח משהו שהתרחש בהיפר-עבר שלו, והשאיר אותו שם, בהיפר-עבר; וכך ניקה את העבר שלו כליל.

אין זה המקום (או הזמן) להצדיק את הטענה הבאה במאמר זה, אך עשיתי זאת במקום אחר. הטענה שלי היא שדברים רעים שקרו בהיפר-עבר, גרועים הרבה פחות מדברים רעים שקרו בעבר.^[5] אם זה נכון, ייתכן ומה שאנו זוכים לו כשהקב"ה מקבל את תשובתנו, הוא שהמעשים הרעים שעשינו עוברים מהעבר שלנו להיפר-עבר (שהוא מקום הרבה פחות גרוע אם מעשים רעים קרו בו; אכן, לטענתי ההיפר-עבר פחות אמיתי, במובן מסוים, מהעבר^[6]). כעת ניתן לראות כיצד תשובה מוכוונת עבר חזקה לא מעלה שום סתירה. שמואל לא אכל ירקות בשנות ה-80 של המאה ה-20. הוא מעולם לא אכל ירקות. הוא היפר-אכל אותם בשנות ה-80 של המאה העשרים (במילים אחרות, הוא אכל אותם בהיפר-עבר ולא בעבר; להגיד ששמואל היפר-אכל משהו, פירושו להגיד שהוא אכל אותם בהיפר-עבר).

ועדיין יש כאן בעיה. נדמיין לרגע שהקב"ה קיבל לחלוטין את תשובתו של אהרן על המעורבות שלו בחטא העגל. על בסיס הנחה זו, נדמיין שאנו חוזרים אחורה בזמן לרגעי היצירה של עגל הזהב ברגלי הר סיני. מה היינו רואים? האם אהרן נמצא שם?

ישנן דרכים רבות בהן פילוסוף שמחויב להיתכנות של תשובה-מוכוונת-עבר-חזקה יכול לענות על השאלה הזו. הנה הצעה משונה שנראית קרובה להשקפתם של כמה מחכמי המדרש. בדיוק כמו שאדם תופס מקום במרחב – כך שחלק ממנו נמצא במקום שהרגל שלו תופסת, וחלק ממנו נמצא במרחב שהיד שלו תופסת, כך גם הוא תופס מקום בזמן. יש, למשל, אי שם בעבר, חלק בן שלוש שלך, ובעבר הפחות רחוק חלק בן ארבע, וחלק בן חמש וכן הלאה. אם כך, בדיוק כפי שניתן לקטוע יד או רגל, אולי הקב"ה קטע את החלק של אהרן שבו הוא היה מעורב ביצירת עגל הזהב. האם החלק שנקטע נעלם כלא היה והותיר פער ברצף הזמן? לא. בדיוק כפי שרגל קטועה לא נעלמת ישר אחרי שקוטעים אותו, גם החלק הקטוע של אהרן לא נעלם. הקב"ה מסוגל, עד כמה שאנחנו יודעים, לחבר את החלק הזה של אהרן לשעיר; כמו שכתוב "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֺנֹתָם" (ויקרא ט"ז, כב).

אם כן, כשנצא ממכונת הזמן שלנו, למרגלות הר סיני, נראה מישהו שנראה כמו אהרן, והמישהו הזה באמת יחשוב שהוא אהרון, אך למעשה, הוא יהיה חלק מהשעיר שממש דומה לאהרן! בהיפר-עבר, כמובן, הדבר הדומה לאהרן הוא חלק מאהרן. אך בהיפר-הווה, החלק זה שייך לשעיר. ייתכן שההבנה הליטרלית הזו היא המשמעות הנכונה של נשיאת החטאים על ידי השעיר. הקב"ה מביט אל העבר, ורואה שאהרן לא עשה שום חטא שם. החטא שלו עבר לתחום האפור, הפחות ממשי, של ההיפר-עבר. עד כדי כך, שכשהתורה מתארת את חטאו של אהרן היא אינה מתארת את העבר, אלא את ההיפר-עבר. יתרה מזאת, עם מחיקת חטאו של אהרן, הקב"ה לא זוכר אותו יותר!

נראה שהרעיון לפיו חטאים עוברים מבני אדם אל השעיר לעזאזל, הוא הפשט של המדרש הבא, המובא בפרקי דרבי אליעזר:

גורלו של הקב"ה - קרבן עולה, וגורלו של עזאזל - שעיר חטאת, וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר "ונשא השעיר עליו את כל עונותם" (ויקרא ט"ז, כב). ראה סמאל [=השטן] שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפניו: 'רבונו של עולם יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת בשמים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצין, כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי ישראל אין להם אכילה ושתיה, כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא [=גם מחטאי העבר] ביום הכפורים'. (פרקי דרבי אליעזר מ"ו, ט)

השטן איננו מסוגל להעניש את ישראל על חטאיהם משום שהם הועברו לשעיר לעזאזל. הוא איננו מסוגל להעניש אותם על חטאיהם משום שאין להם חטאים. הקב"ה העביר את חטאיהם לשעיר.

הצעה נוספת שניתן למצוא במדרש היא שהקב"ה מעביר את חטאי ישראל לרשעים. הרמב"ן בפירושו לתורה מצטט מדרש המופיע אי שם על פרשת תולדות (בראשית רבה ס"ה, טו), המתאר את חטאי יעקב החלק מחליקים מעליו ומסתבכים בשיער עשו, ובעזרתו – מפתח הבנה מורכבת יותר של טקס השעיר לעזאזל. הוא רואה מצוות שעיר לעזאזל כשוחד למלאך ששמו עזאזל, שא–להים מצווה לתת. בדרך כלל, כמובן, אסור להקריב קרבן לאף אחד מלבד הקב"ה. אנו עושים זאת רק ביום כיפור משום שהקב"ה ציווה עלינו לעשות כן. עזאזל, לפי ההבנה הזו, הוא המלאך שמגן על זרעו של עשיו, ולא רק שהמלאך הזה לא מסוגל למצוא חטאים אצל בני ישראל, הוא גם מקבל בחמדנות את השוחד שלנו, בלי לשים לב שכל החטאים שלנו צמודים אליו, וכך – איכשהו – החטאים שלנו נדבקים לעשיו. ניתן למצוא סיפור דומה במדרש תנא דבי אליהו זוטא:

באותה שעה, נוטל הקב״ה עונותיהם של ישראל ונותן אותם על עמלק הרשע שבא מעשו, שנאמר: "ונשא השעיר עליו את כל עונותם". (פרקי דרבי אליעזר א׳, אליהו זוטא י"ט)

משחק המילים העומד ברקע המדרש, הוא שהעז נקראת 'שעיר', וגם הצאצאים של עשיו, שהתיישבו בהר שעיר, קרואים 'שעיר'. לומר שהשעיר נושא את חטאינו זו דרך אחרת לומר שהחטאים שלנו עוברים לעשיו.

כעת מתבקש לשאול כיצד א–ל צודק וישר מוכן להעביר חטאים לאנשים שלא עשו אותם באמת. בתשובה לשאלה זו, הציעה אשתי, גבי לבנס, רעיון גאוני. אם נקרא את מגילת אסתר בדקדקנות, נשים לב שהמן לא מוצא להורג דווקא בגלל התוכניות הרצחניות שלו נגד היהודים. הקש ששבר את גב הגמל וחתם את דינו של המן, היה כשהמלך האמין שהמן מנסה לפתות את אשתו. המן היה תמים ולא התכוון לכך, אך לא ניתנה לו הזדמנות להגיב להאשמה הזו והוא הוצא להורג. גבי ציינה שהסיום זה מתאים מאוד להמן.

המן רצה להרוג אנשים, נשים וטף ב"עוון" היותם יהודים. ברור לכל ששייכות לעם איננה נחשבת לעוון. אם כן, במובן מסוים המן תכנן להעניש אנשים על חטא שהם לא ביצעו. אם כן, ראוי שייענש גם הוא על עוון שהוא לא ביצע. בתנ"ך, עשיו ועמלק נחשבים לארכיטיפים של רוע.[7] לאנשים כמו היטלר, סטאלין, פול פוט ועוד, שמענישים אנשים אחרים על לא עוול בכפם, מגיע שהחטאים של החוזרים בתשובה ידבקו אליהם. איזה עונש ראוי יותר לאנשים שניסו לפגוע באנשים אחרים בלי סיבה? בצורה הזו, האנשים האלו מתפקדים כמעין סמרטוט קוסמי; הם מנקים את הלכלוך שהחוזרים בתשובה משאירים אחריהם.

תאוריית התשובה החזקה שתיארנו, לפיה העבר באמת משתנה, וחטאי ההיפר-עבר של החוזרים בתשובה נדבקים לקורבנות או לסמרטוטים קוסמיים, היא ההסבר הטוב ביותר לתיאורים התנ"כיים, לפיהם התשובה מסוגלת למחוק את החטא לחלוטין. בנוסף, אני מקווה שהשתכנעתם שהתיאוריה הזו הולמת גם את התשובה כפי שהיא מוצגת במדרש.

חברי ראיין מולינס, שמבקר את דעותיי, לא השתכנע מתיאוריית התשובה הזו. הוא מספר על אישה דמיונית בשם מורג שגנבה כסף משכנתה בקיץ של שנת 2012. חברתה, כמובן, כעסה עליה מאוד. הרב של מורג ניסה לשכנע את מורג לחזור בתשובה. אם מורג אכן תחזור בתשובה, מה יקרה לעבר? מולינס מסביר:

השכנה זוכרת את כעסה העמוק על מורג. הזיכרונות האלו חייבים להתחלף, יחד עם כל דבר אחר שקשור לזכרונות האלו. א–להים יצטרך לערוך כל אירוע שהושפע באיזשהו אופן מקיץ 2012. עבור כל אחד מהאירועים האלו, הוא יצטרך לערוך כל אירוע מאוחר יותר שהושפע ממנו. העריכות האלו יידרשו עריכות א–להיות נוספות של האירועים שהושפעו מהאירועים האלו, וכן הלאה. העריכות הא–לוהיות הללו רבות כל כך, ואני התחשבתי עד כה רק בחלק קטן מאוד של הזמן. אם נחשוב על כמות העריכות שהאל יידרש לבצע כדי להמיר את כל השלבים החוטאים של האדם בשלבים "שעיריים", נבין שלאחריהן יהיה קשה לזהות את ציר הזמן בכלל.[8]

אי אפשר לבצע את סוג העריכה שאני מדמיין בלי לגרום להפרעה דרמטית של כל פני ההיסטוריה. אינני סובר שמולינס צודק. כך הייתי עונה לו:

ישנה סדרת אירועים מקיץ 2012 בה משהו שדומה מאוד למורג, וחושב שהוא מורג, אך למעשה איננו מורג אלא חלק-זמני ממורג השייך לשעיר, גונב כסף מהשכנה שלו. השכנה כועסת מאוד על מורג, משום שהיא סבורה, ובצדק, שמורג (ולא השעיר) היא שגנבה ממנה כסף, והיא מבלה לילות רבים בכעס על מורג. הרב של מורג מגלה מה אותו שעיר עשה, אך מגיע בטעות (שאפשר להבין) למסקנה שמורג עשתה את המעשה הרע. הוא מבלה ימים רבים בניסיון לשכנע את החלק ממורג השייך לשעיר להשיב את הכסף, במחשבה שהוא מדבר עם מורג. הוא גם מתפלל שמורג תחזור בתשובה במשך לילות רבים. למרות שהרב לא מבין מה מתרחש באמת, הוא עדיין זכאי לכל הזכויות שהיו מגיעות אליו אילו היה צודק, הרי לא ניתן למצוא טעות בדרך בה חשב ופעל. אין ללעוג לשכנתה של מורג על כעסה, כיוון שהחלק של מורג נראה דומה כל כך למורג. כמובן שחלק הזמן של מורג האשם במעשה ושייך כעת לשעיר היפר-היה פעם חלק ממורג (הוא היה שייך לה בהיפר-עבר), אך כיוון שמורג היפר-שילמה את הכסף שגנבה, היפר-השלימה עם שכנתה והיפר-התנצלה בפני הקב"ה (דהיינו, מורג עשתה את כל הדברים הללו בהיפר-עבר), הקב"ה היפר-מחק את חטאיה, והעביר אותם לשעיר, שלא היה מודאג מזה כל כך. זו הסיבה שהיפר-עכשיו, החלק הדומה למורג שגנב שייך לשעיר ולא למורג.

אם נמשיך לזכור את החטאים שביצענו בהיפר-עבר, איזה תועלת יש בכך שהקב"ה הסיר אותם מעברנו? אני יכול לחשוב על כמה תשובות לשאלה זו. כפי שכבר ציינתי, אין לי את הזמן והמקום להסביר כאן מדוע אני סבור שרוע שנמצא בהיפר-עבר גרוע הרבה פחות מרוע שנמצא בעבר; מדוע אני סבור שבמובן מסוים היפר-עבר אמיתי פחות מהעבר.[9] בהתאם לכך, א–להים הופך את העולם למקום טוב יותר בכך שהוא מחליף את חטאינו במעשים שלא נחשבים לחטאים, או מעביר אותם לרשעים וכך משיב להם כגמולם. אך אני סבור גם כן שאנו יכולים להיפטר ממשא כבד של אשמה, אם נבין שאם נעשה את כל העבודה הנדרשת כדי לחזור בתשובה אמיתית, הקב"ה ישנה את העבר כך שלא אנו נהיה האנשים שעשו את המעשים הרעים שזכרם מציק לנו. מחיקת החטאים שהקב"ה מבטיח לנו, אם אנו מפרשים אותה באופן ליטרלי, מעניקה לנו הזדמנות להשתחרר מכבלי האשמה; זהו חופש גדול בהרבה מהחופש שניתן להשיג על ידי מחילה. יתרה מזאת, כשהקב"ה יגיד לנו שכל חטאינו נמחקו בימות המשיח או בעזרת חוט הזהורית הלבן,[10] הזיכרונות הכוזבים של החטאים שביצענו ישמשו עבורנו תזכורת לחומרת הדברים שהיו יכולים לקרות; אזהרה על הרוע שאנו מסוגלים לעשות, והיינו עושים – אילולא העביר הקב"ה את חטאינו להיפר-עבר.

 

תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר

עריכה: יצחק שוה