בחוקותי | כי יפלא נדר ולא ידור נדר

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לי-הוה."

לשון הפסוק כי יפלא נדר ולא ידור נדר עורר דיון במפרשים וחיפוש אחר מסר ייחודי שהתורה באה ללמד בשינוי לשון זה.   
הנצי"ב מציע: "שמשמעו לפי הפשט שהוא פלא לעשות מצוה שאין רצון ה׳ בכך". "יפלא" הוא משורש פלא, והתורה מלמדת אותנו שנדרים אלו הם פלא - עשיית "דבר שאין רצון ה' בכך". עקרונית אין התורה רוצה בנדרים אלו. אך התורה מכירה שיש אנשים שצריכים לנדור נדרים. לכן אין התורה אוסרת לנדור וברגע שאדם נודר היא מכניסה את נדרו למסגרת הלכתית מפורטת.  

"והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש  
ואם נקבה הוא והיה ערכך שלשים שקל  
ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים  
ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף ולנקבה ערכך שלשת שקלים כסף  
ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל ולנקבה עשרה שקלים  
ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן על פי אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן."

וכך גם בהמשך בנדרים אחרים התורה בונה מעטפת הלכתית לנדר שהאדם נדר באופן עצמאי.  
מבחינה הלכתית עבודת ה' האידאלית היא בעשיית רצונו של הקב"ה. קיום מצוותיו והימנעות מעשיית איסורים. עם זאת התורה מבינה שישנם אנשים שהעשייה הממוסגרת והממוסדת הזו לא תספק להם תחושה מספקת של עבודת ה'. הם מחפשים ביטוי אישי ואינדיבידואלי שאין הם מצליחים לבטא במסגרות הקבועות. לכן מאפשרת התורה לאדם לנדור נדר אך מיד מכניסה את אותם נדרים למסגרת מחייבת.  
ההלכה מצפה מהאדם לעבוד את ה' מתוך מסירות ותחושת שיעבוד. אם האדם יעבוד את ה' כרצונו הרי שלא הקב"ה יהיה במרכז, וממילא לא תהיה תחושת שעבוד, האדם ויחסו לקב"ה יהיו במרכז. לכן, מעבר למצוות הדורשות התמסרות והשתעבדות מאפשרת התורה לאדם לבטא את עצמו בנדרים אישיים. אך מיד היא מכניסה את אותם נדרים למסגרת המצריכה את האדם להבין שבסופו של דבר רצון הקב"ה הוא העיקר ולא רצונו הוא.     
לאור הרעיון הזה ניתן להבין תמיהה אחרת העולה בפרשתנו. בסוף פרק כו' (פסוק מו') אומרת התורה דברי סגירה וסיום.  

"אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן י-הוה בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה."

דברים דומים נאמרים שוב בסוף פרק כז' (סיום ספר ויקרא).

"אלה המצות אשר צוה י-הוה את משה אל בני ישראל בהר סיני."

מדוע התורה מביאה סגירה וסיום כפולים? ובעיקר מדוע צריך דברי סיום בפרק כו' כאשר יש המשך בפרק הבא? 
לאור דברינו אפשר להציע שדברי הסיום בפרק כו' נוגעים לדרישות התורה מהאדם - מצוות העשה והלא תעשה שניתנו בסיני. לאחר מכן פותחת התורה בפני האדם את המסגרת של נדרים, אשר יפליא בהם האדם, ויוצרת עבורם מסגרת הלכתית. הסיום המופיע בסוף פרק כז' נוגע למסגרת ההלכות המעצבות את הנדר העצמאי של האדם.  
בשורות טובות ישועות ונחמות.  
שבת שלום.