אמור | מועדי ה' מקראי קדש

במקומות רבים נתפרשו ענייני המועדות. בכל מקום נזכרו פרטים שונים מדיניהם, ואדם שרוצה לעמוד על משמעותם ופרטי הלכותיהם של כל המועדות, נזקק לעיין במקומות השונים כדי לקבל תמונה שלמה. אין זה המקום לדון במגמת התורה בפיצול זה, אך דומה שכל מקום בא להדגיש פן מסוים של המועדות. במסגרת זו, ננסה להבין את משמעותו הייחודית ואת מגמתו של פרק כ"ג בספר ויקרא, שזכה בפי חז"ל לתואר "סדר מועדים"[‎1]. נבדוק את השתלבותו בתורת המועדות מחד, ובמקומו בספר ויקרא מאידך.

א. הצגת הקשיים בפרק

בעיון בפרקנו, נעמוד על הקשיים הבולטים שבו, שאותם נשאף ליישב בהמשך הדיון :

‎1. כבר בראשית הפרשה, אנו נתקלים בקושי יסודי - השבת פותחת את פרשת המועדות (פס' ג), ויש להקשות בלשון חז"ל "מה עניין שבת אצל מועדות", ואנו נרחיב, בביאור הקושי : מן הפסוקים עצמם נראה שאין השבת חשובה כחלק מהמועדות, וכמה הוכחות בדבר :

- פסוק הפתיחה לפרשה "מועדי ה' אשר תקראו אתם..." (פס' ב), נשנה בפס' ד, לאחר אזכורה של השבת.

- פסוקי הסיום בסוף הפרק (פס' לז-לח) "אלה מועדי ה'... מלבד שבתת הי...יי.

- בכל המועדות נתייחד דיבור של ה' אל משה, אך לשבת, לפסח ולחג המצות הוקדש דיבור אחד בלבד (עיין ספורנו לפס' ט שפירש העניין בדרך אחרת), אך לדברינו, כוונת הכתובים ברורה, רק חג המצות שייך לקטגוריית מועדי ה', ואליו בעצם נתייחד הדיבור.

- בכל המועדות נתפרש "והקרבתם אשה לה"' - אך בשבת נשמט פרט זה.

- ועל כולנה, דבר פשוט הוא ואינו צריך ראיה, שאין השבת יכולה להיקרא מקראי קודש במובן הפשוט, שהרי אינה תלויה בקריאת ב"ד, קדושתה קביעא וקיימא, כנוסח ברכתה "מקדש השבת", בניגוד למועדות שברכתם "מקדש ישראל והזמנים" - ישראל דקדשינהו לזמנים.

‎2. בפסי ה' מוזכר קרבן פסח המוקרב בי"ד בניסן - אך, לכאורה, גם לו אין מקום בפרשת המועדות, שאף הוא אינו יום מקרא קודש, וראה ספורנו שעמד על הקושי ויישבו לפי שיטתו.

‎3. בכל הפרק לא נזכרו פרטי קורבנות המוספים, יש כאן ציון סתמי החוזר בכל המועדות "והקרבתם אשה לה"', הפירוט בא בפרשת פנחס, כידוע. ויעויין רמב"ן שכתב שקרבנות המוספים לא נהגו במדבר, ולכן, לא נזכרו באהל מועד. וכבר הקשו עליו מן הגמ' במנחות שמשתמע ממנה שהמוספים נהגו במדבר ; אף הוא נדחק ליישב לפי שיטתו את הפירוט של קרבנות מנחת העומר ושתי הלחם, ועדיין הדברים טעונים בירור.

‎4. בעניין יום הכיפורים פותחת התורה "אך בעשור לחדש השביעי...", וצ"ע מה פירוש המילה "אך", ויעויין במפרשים שתמהו על כך, ובפירושיהם (ראה רש"י, רמב"ן ועוד).

‎5. הקושי הבולט והמפורסם מכולם הוא הפיצול של חג הסוכות לשני מרכיבים, כשבין שני החלקים מצויים פסוקי סיום לפרשת המועדות, וצע"ג.

ב. מקומו של פרקנו בתוך ספר ויקרא

כדי ללמוד על יישוב קושיות אלה, נקדים ונבאר כיצד משתלב פרקנו בתוך ספר ויקרא. כידוע נחלק ספרנו לשני חלקים עיקריים, החלק הראשון עוסק בדיני הקרבנות ובדיני טומאה וטהרה, ובעטיו זכה ספרנו להיקרא "תורת כהנים", וחלקו השני עוסק בדיני הקדושה לסוגיה ולמעגליה. פרקנו משתלב, איפוא, במסגרת פרקי הקדושה : פרקים י"ט - כ"ב עוסקים בקדושת האדם ובספיחיה : "קדשים תהיו כי קדוש אני" (י"ט, ב), לאחריו דיני הקדושה עד לסיום "והייתם לי קדושים כי קדוש אני" (כ', כו), ומכאן עוברים למעגל שני של קדושת האדם - קדושת שבט הכהנים (כ"א, א-ט) והמעגל השלישי - קדושת כהן גדול (כ"א, י-טז), כדאי לשים לב לריבוי הביטויים של "קדושה" בפסוקים אלה. מכאן, למומים הפוסלים בכהונה לעבודה במקדש (סוף כא), טומאת כהנים במקדש וקדשיו, קדושת כהונה לתרומה, ואגבם מומי הבהמות הקרבות, ופסוקי הסיום של קדושת האדם "ולא תחללו את שם קדשי... כי אני ה' מקדשכם" (כ"ב, לב), אזהרה של חילול ה' הנובעת מהפרת דיני הקדושה המוטלים על האדם[‎2].

פרק כ"ג מעביר אותנו למסגרת קדושת הזמנים. על מגמתם של פרקי הסיום של הספר, אם עיקר מגמתם המשך הדיון בקדושת הזמנים - שמיטה ויובל, או קדושת המקום - ארץ ישראל, או השילוב שביניהם, יש להרחיב במסגרת אחרת.

ג. מועדי ה' - מקראי קודש

לאור הדברים שהובאו לעיל, נראה בעליל שמגמת פרקנו היא ציון הזמנים המקודשים, בלבד. ימים שקדושתם נובעת מקביעתם ע"י ב"ד "אשר תקראו אתם מקראי קדש", לפיכך, לא נזכרו בפרקנו אלא אותם יסודות הקשורים ישירות לתוכן "מקראי קדש" בלבד. שלושה מרכיבים עיקריים מוזכרים בכל אחד מהמועדים :

א. "ביום... מקרא קדש יהיה לכם".

ב. "כל מלאכת עבודה / מלאכה לא תעשו".

ג. "והקרבתם אשה לה"'.

עיקרו של מקרא קדש, המדגיש את יסוד קדושת היום, כולל בתוכו: א. איסור מלאכה - קדוש בעשיית מלאכה (עיין לשון הגמ' ערכין י : איקדיש בעשיית מלאכה), כסות נקיה מאכל ומשתה, ע"פ דברי חז"ל על הביטוי מקרא קדש: "ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה" (רמב"ן בשם ספרי). אבל עניין הקרבנות, אף שיש לו משמעות מיוחדת של הקרבה בימים המקודשים, מ"מ לא נתייחד דווקא לימים אלה (עיין בגמ' ערכין שם בעניין ר"ח, וראה פרשת פנחס שהוזכרו שם גם קרבנות השבת וקרבנות ראש חדש).

לכן, לא נתפרשו בפרקנו קרבנות המוספים, אלא רק נרמזו בביטוי "והקרבתם אשה לה"'.

ואף, שאלו הם התכנים של "מקרא קודש", מ"מ הגדרתו של יום "מקרא קודש" היא בקריאת ב"ד, ביצירת הקדושה ובהחלתה על הזמנים השונים, ומשעשו ב"ד כן, הפכו ימי מקראי קדש אלה למועדי ה' : "אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי".

ד. שבת שבתון - מקרא קודש

על פי הדברים שנתבארו, אף שהשבת כוללת את כל מרכיבי התכנים של "מקרא קודש" שהוזכרו, מכל מקום מצד עצמה אינה שייכת לימים אלה, שהרי המשמעות הבסיסית של הביטוי הוא : יום שנתקדש ע"י קריאת בי"ד, כאמור לעיל, ואעפ"כ פותחת פרשתנו במצוות יום השבת, שהרי אין יסוד של קדושת הזמן ללא קדושת ה' שנטבעה בבריאה ביום השבת. לולא "וברך א-להים את יום השביעי ויקדש אותו, אי אפשר לו לאדם לקדש זמן כלשהו, בבחינת "קדושים תהיו כי קדוש אני".

מקור הקדושה בעולם טבע מן הקב"ה, אין יכולת לקדש זמן או מקום ללא קדושה ראשונית שבאה מאת הקב"ה. קדושת הזמנים כולם יונקת את כוחה, א"כ, מקדושת השבת, והיא שמאפשרת לבי"ד לקדש אותם. ובזה נתבארו דבריהם ז"ל המובאים ברש"י : "כל המחלל את המועדות כאילו חילל את השבת וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו קיים את השבתות", הודאה בקדושת המועדות, מהווה אוטומטית הודאה והכרה בקדושת השבת.

וזאת לדעת, שאעפ"כ, פחותה קדושת המועדות מקדושת השבת, שהרי אינה אלא תולדה מקדושת השבת, כשם שברור הוא שקדושתם של ישראל פחותה מקדושתו של ה', וזהו מה שמודגש בפסוק "קדשים תהיו (חסר ו') כי קדוש אני (מלא ו')", ובדבריהם ז"ל "קדשים תהיה יכול כמוני! , ת"ל כי קדוש אני".

מזה נובעים ההבדלים ברמת העונשים שבין שבת לבין יוה"כ ושאר מועדות, ואפשר שזהו גם הטעם להיתר מלאכת אוכל נפש ביו"ט ועוד. וז"ל ראב"ן (פ' ערבי פסחים): "הלכך תיקנו : 'בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת'' ופירושו כי קדושת שבת חמורה שהקב"ה קידשה בעצמו, ויו"ט ישראל מקדשי כדכתיב 'אשר תקראו אותם במועדם"... מועדי ה' צריכין קידוש בי"ד..." עיי"ש.

ה. "מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם"

כיון שכבר נתבאר שתכני "מקרא קודש" כוללים "מאכל ומשתה", א"כ יש לכאורה בעיה ביוהכ"פ, שהרי מחד, אמנם נוהג בו איסור מלאכה - "כל מלאכה לא תעשו", אך מצד שני אנו נדרשים "ועיניתם את נפשתיכם", ואעפ"כ כלול הוא יוהכ"פ במסגרת ימי "מקרא קודש", שהרי עיקרו ודאי תלוי בקדושת בי"ד ובקריאתם, אלא שמצד תכניו אינו כולל את כל מרכיבי "מקרא קודש", ואפשר שעל כן פתחה תורה "אך בעשור..", לומר לנו שאף שלא כל תכני "מקרא קודש" חלים ביום זה, מ"מ "מקרא קודש הוא", ועפ"ז אפשר שניתן להבין גם את הדגשת התורה במגע לשני המרכיבים המנוגדים לכאורה ביום הזה - איסור מלאכה וחובת תענית - את הביטוי "בעצם היום הזה" : כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה... וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי..." (כט-ל) לומר לך, שבעיצומו של אותו יום, אתה מצווה בשני הניגודים האלה, וזוהי מעלתו של יום[‎3]

ו. "ובחדש הראשון בארבעה עשר... פסח לה'"

הבאנו לעיל קושיית הספורנו, שלכאורה אין יום הפסח נקרא "מקרא קודש", ולפי זה אין מקומו בפרשתנו, עיי"ש תירוצו, ואפשר שיש לתרץ בפשיטות שלא נזכר כאן עניין הפסח אלא אגב גררא דחג המצות. ראיה לדבר, שהרי לא נתייחד לו דיבור מיוחד, ומופיע בדיבור אחד עם חג המצות (כמו שנתבאר לעיל). אמנם נראה שאפשר להסביר את איזכורו של הפסח באופן אחר : שנינו במשנה ריש פ"ד דפסחים (נ.) : "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין". וכתבו התוס' בשם הירושלמי דזמן הפסח הוא מחצות היום ואילך, ולכן אסור מן הדין לעשות מלאכה, שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב. ועיין בר"ן שם (טז: באלפס) שהסתפק אם הוא דין תורה או דרבנן, ופשט הירושלמי משתמע שהוא דין תורה לאסור במלאכה בזמן ההקרבה, אף ששאר הימים שמקריבים בהם קרבן תמיד מותרים במלאכה. אם נסכים שאיסור מלאכה לאחר חצות הוא מן התורה, כבר זכינו לדין שיש כאן מרכיב אחד לפחות של "מקרא קודש". אמנם יש להבהיר, שבכל אופן אין לראות ביום הפסח יום "מקרא קודש" לכל דבר, שהרי עיקר איסורו במלאכה אינו תלוי בקריאת קדש של בי"ד, אלא בהקרבת הקרבן (ושמא אף זה תלוי במחלוקת לעניין איסור ההקרבה בזה"ז, שדעת התוס' לאסור והרז"ה התיר), ועכ"פ אף התורה לא הזכירה בו "מקרא קודש", אלא שלדברינו הזכירה אותו כאן בגלל שהוא כולל בתוכו חלק מן היסודות של "מקרא קודש". עוד יש להוסיף לזה את חגיגת י"ד הקריבה עם הפסח, שמקנה ליום זה מעמד של חג : "לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בקר" (שמות כ"ג, יח)[‎4].

ז . מנחת העומר ושתי הלחם

על פי מה שנתבאר, אין לכאורה מקום לפירוט הרחב של מנחת העומר ושתי הלחם בפרשתנו דווקא, שהרי עיקרה כאמור, בקביעת הימים שהם מקראי קודש ותו לא. ואכן, נראה שכל עיקרה של פרשה זו, לא נשנה אלא לצורך "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם" (פס' כ"א). כשהתורה רוצה לציין את העובדה שיום הביכורים (עי' פס' כ') הוא יום מקרא קדש, והרי אין לו תאריך קבוע בלוח השנה, רואה התורה צורך לפרט את כל העניין מתחילתו : ביום ששה עשר בניסן מקריבים מנחת העומר, וספרתם לכם... חמישים יום, ולאחר מכן תביאו שתי הלחם, ותקריבו עליהן קרבנות - ויום זה הוא יום מקרא קודש. ולפי פשטם של כתובים, הרי נקבע יום זה של הקרבת שתי הלחם וקרבנות הנלווים אליו כיום מקרא קדש. היום החמישים מיום הקרבת מנחת העומר, היום שבו מקריבים את שתי הלחם, הוא יום מקרא קדש.

שני דברים שמענו מכאן : ‎1. הזכרת מנחת העומר מאפשרת הגעה למנחת שתי הלחם ביום החמישים שנקבע כיום מקרא קודש. ‎2. הפירוט של הקרבנות הקרבים עם מנחת שתי הלחם, אינם המוספים המוזכרים בפרשת פנחס, לפי שקרבנות אלה קשורים לעיצומו של יום ("בעצם היום הזה"), ויום הקרבת הקרבנות הוא שנקבע להיות "מקרא קודש", אבל קרבנות המוספים הקרבים ביום זה, כבכל שאר המועדים, מוזכרים בפרשת פנחס, בין יתר קרבנות המוספים[‎5].

ח. "אך בחמשה עשר יום... באספכם"

פש גבן לבירורי, פיצולו של חג הסוכות לשני חלקים. נראה לנו שרק פסוקים לג-לו קשורים ישירות לענינה המרכזי של פרשתנו - קביעתם של היום הראשון (ט"ו בתשרי) והיום השמיני (כ"ב בתשרי) כימי "מקראי קודש", ומיד לאחר מכן בא מקומם של פסוקי הסיכום לפרשת המועדות. אמנם, כיוון שכבר נזכרו לצרכיהם מנחות הקציר (העומר ושתי הלחם), ראתה התורה צורך לספח להן גם את "קרבן האסיף" שהוא "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו"'[‎6], אבל אין פרטים אלה קשורים להיותו של חג הסוכות, ימים של מקראי קדש, שהרי בפיסקה זו האחרונה (שאף היא פותחת ב"אך" - עיין לעיל) לא נזכר כלל "מקרא קדש" אלא "שבתון", וכן, לא נזכר בפירוש איסור מלאכה, ולא "והקרבתם אשה לה"', ומשחזרנו לפרט דינים נוספים התלויים במועדים, כבר נזקקנו שוב לפסוק הסיום "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל" (מד), אך יש לשים לב שרק בפסוקי הסיום שקדמו לחג האסיף נאמר "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש... " (לז-לח).

• השיעור הופיע לראשונה בדף קשר שבת פרשת אמור, י' באייר תשנ"ה, גיליון מספר ‎493

[‎1] "בשלישה מקומות מזכיר פרשת המועדות : בת"כ מפני סדרן, בחומש הפקודים מפני קרבן, במשנה תורה מפני הציבור" - ספרי פרשת ראה. ובהמשך שם "שמע משה סדר מועדים ומסרן לישראל" (אגב, יש להעיר בעניין הפיסקה "במשנה תורה מפני הציבור", יש גורסים "מפני העיבור", ואזי כוונתה כדי להקפיד על "שמור את חודש האביב" - עיין רד"צ הופמן בפירושו לפרקנו).

[‎2] האזהרה על חילול ה' מחזירה אותנו לפרק י"ח, כא, ומזה נראה להערכתנו שפרק י"ח עצמו כבר שייך לחלק ב' של הספר, ויש עוד לדון בפיצול של פרשת עריות לשני פרקים, כשפרק י"ט בתווך, ואכ"מ.

[‎3] ואולי יש מקים להסביר בזה את שיטתו של הרמב"ם (שביתת עשור א/ו) שביוה"כ חייב אדם להוסיף מחול על הקודש, רק תוספת עינוי ולא תוספת מלאכה, ורבים תמהו שהרי מדברי הגמרא יומא פח. משתמע לכא' שיש תוספת לעינוי ולמלאכה. אף שאין בכוונתנו ליישב במסגרת זו שיטת הרמב"ם עם מהלך הסוגיא שם (עיין במ"מ ובלח"מ שם שהאריכו בזה), מ"מ נראה שהרמב"ם תפס שתוספת עינוי מגמתה להרחיב את העינוי של יוהכ"פ, וכבר נאמר לעיל שעינוי מנוגד בעיקרו ל"מקרא קודש", ואפשר שלכן התורה הדגישה באמרה "ועיניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש", שיש צורך להרחיב את מסגרת העינוי על חשבון "מקרא קודש", אבל תוספת מלאכה, הרי היא חלק ממערכת "מקרא קודש" הכלית, ובזה לא נצטווינו, לדעת הרמב"ם, על תוספת לא ביוהכ"פ ולא בשבתות וימים טובים.

[‎4] ושמא זהי טעם אמירת הלל בלילי פסחים בבתי הכנסת מדין יו"ט של הפסח (בניגוד לחג המצות, שהלל שלו הוא לחובת היום), ומה שאינו רווח כן בכל הקהילות, אפשר שתלוי במחלוקת לעניין איסור מלאכה בזה"ז לאחר חצות (עיין ר"ן שם), ואכ"מ.

[‎5] פירשנו את הפסוקים, ואת היחס בין הקרבנות בתו"כ לקרבנות בפרשת פנחס ע"פ הכרעת הרמב"ם בפ"ח מהל' תמידין ומוספין. אף שנחלקו בזה בגמ' מנחות מה: ר"ע ור"ט, הכריע הרמב"ם כר"ע, וז"ל רמב"ם שם: "ביום חמישים מספירת העומר, הוא חג השבועות והוא עצרת, וביום הזה מקריבין כמו מוסף ר"ח שני פרים ואיל ושבעת כבשים, כולם עולות ושעיר חטאת, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים והם מוסף היום, ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה שתי הלחם, ומקריבין עם הלחם פר ושני אילים ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר חטאת ושני כבשים זבח שלמים, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא".

[‎6] על ארבעת המינים של חג - כקרבן, יש לדון במסגרת אחרת.