קדושים | פרשת העריות הכפולה
א. פתיחה
פרק כ' בפרשתנו עוסק באיסורי העריות השונים. הבעיה המרכזית המתעוררת למקרא פסוקים אלה היא שהנושא כולו מהווה חזרה ברורה על מה שכבר למדנו שני פרקים קודם לכן, בפרשת אחרי מות בפרק י"ח, שאף הוא עסק בסוגים השונים של איסורי עריות. נציג תחילה את הפסוקים הרלוונטיים בשני הפרקים אלו מול אלו:
ויקרא י"ח |
ויקרא כ' |
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: (ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: (ד) אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: (ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה': (ו) אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה': (ז) עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: (ח) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא: (ט) עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן: (י) עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה: (יא) עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: (יב) עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא: (יג) עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא: (יד) עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא: (טו) עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: (טז) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא: (יז) עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא: (יח) וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָה עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ: (יט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ: (כ) וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ: (כא) וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה': (כב) וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא: (כג) וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא: (כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: (כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: (כו) וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: (כז) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: (כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: (כט) כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: (ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: |
(ז) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: (ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: (ט) כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ: (י) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת: (יא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם: (יב) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם: (יג) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם: (יד) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם: (טו) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ: (טז) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם: (יז) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא: (יח) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם: (יט) וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ: (כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ: (כא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ: (כב) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ: (כג) וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם: (כד) וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים: (כה) וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: (כו) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי: |
שני הפרקים בנויים במבנה דומה: פסוקי פתיחה (י"ח, א-ה; כ', ז-ח), רשימת העריות (י"ח, ו-כג; כ', ט-כט) ופסוקי סיום (י"ח, כד-ל; כ', כב-כו). אמנם הבדל אחד בולט יש בין שתי הפרשיות: פרק י"ח מנוסח בצורה של אזהרות ("לא תגלה", "לא תקרב" וכדומה), בעוד שבפרק כ' הניסוח מתייחס לעונשים ("מות יומתו", "ערירים יהיו" וכדומה). ברם, אין בהבדל זה כדי להסביר את הצורך בשני פרקים נפרדים, שהרי אפשר היה לכתוב באותה פרשה את האיסור ואת העונש גם יחד. לשם מה, אם כן, כפלה התורה את פרשת איסורי העריות?
ב. טומאה וטהרה, חולין וקדושה
נראה שההסבר לכפילות זו נעוץ בהבדל היסודי שבין שני הפרקים. לאחר מותם של בני אהרן נצטוו אהרן ובניו:
וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה (י', י-יא).
מכאן ואילך הובאו פרשיות העוסקות בדינים אלו. תחילה הובאו פרשיות העוסקות בטומאה וטהרה: החיות הטמאות והחיות הטהורות וטומאת בעלי חיים (פרק י"א), טומאת יולדת וטהרתה (פרק י"ב), טומאת צרעת וטהרתה (פרקים י"ג-י"ד), טומאת זב, זבה ונדה (פרק ט"ו), טהרת המקדש מטומאות בני ישראל (פרק ט"ז), ובסיום היחידה - טומאת הארץ מן העריות (פרק י"ח).[1] אשר על כן, מדגיש פרק י"ח את הנקודה המרכזית בחטא העריות: גרימת הטומאה לארץ. בפסוקים כ-ל חוזר השורש טמ"א תשע פעמים, ובסיום הפרק נאמר במפורש:
כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם (י"ח, כז-כח).
ארץ ישראל טהורה, לפיכך אין היא יכולה לסבול חטאים של גילוי עריות, ועבֵרה על איסורים אלו תגרום באופן ישיר לגלות ממנה.
לעומת זאת, פרקים י"ט-כ"ג מהווים יחידה שעניינה הקודש והחול, כלשון הציווי הפותח את פרשתנו - "קדושים תהיו". פרק י"ט מהווה הדרכה כיצד להגיע לקדושה, פרק כ"א עוסק בקדושת הכוהנים, פרק כ"ב בשמירת קודשי בני ישראל, ופרק כ"ג - בקדושת המועדות. ממילא גם העיסוק בעריות במסגרת יחידה זו, בפרק כ', אינו מצד הטומאה הנגרמת לארץ כי אם מצד המצווה להיות קדושים, וכפי שנאמר בפתיחת פרשת העריות הזו:
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (כ', ז-ח).
בפרשת העריות הזו השורש טמ"א אינו בא כלל, ולעומת זאת חוזר בה שבע פעמים השורש קד"ש - שכמובן אינו מופיע כלל בפרק י"ח.
מהו ההבדל שבין שתי המערכות הללו: טומאה וטהרה, קדושה וחולין? התשובה פשוטה. מצבו הבסיסי של החומר הוא טהרה וחולין. את המצב הסתמי הזה ניתן לשנות בשתי דרכים: באופן שלילי - לגרום לו טומאה; ובאופן חיובי - לקדש אותו. פרקי הטומאה דורשים למעשה מן האדם שלא לגרום טומאה לדברים טהורים, ואם כבר נגרמה טומאה - הם מדריכים כיצד להשיב את מצב הטהרה. בפרקי הקדושה המצב שונה, שכן את הקדושה יש ליצור; דיני הקדושה מהווים את הדרך שבה ניתן להגיע לקדושה, ובלעדיהם היא לא תחול.[2]
ארץ ישראל היא טהורה וקדושה. בני ישראל נדרשים, מצד אחד, שלא לפגוע בטהרתה, ומצד שני - להביא את קדושתה לידי ביטוי. עבֵרה על דיני העריות גורמת לטומאת הארץ, כפי שמדגיש פרק י"ח, אבל היא גם פוגמת בקדושת הארץ, כאמור בפרק כ'. הבדל זה בולט במיוחד בהשוואה שבין שני הפסוקים המקבילים המתארים את השפעת איסורי העריות על הארץ. בעוד שבפרק י"ח נאמר, בהתאם למגמת הפרק:
וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם (י"ח, כח).
נאמר בפרק כ':
וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ (כ', כב).
טומאת הארץ אינה נזכרת בפרק כ', ובמקום זאת נזכר ייחודה של הארץ כארץ שה' מביא את בני ישראל לשבת בה, ומכאן מקור קדושתה.
כך גם מובן ההבדל בין התיאורים של סילוק הגויים מן הארץ בשני הפרקים. בפרק י"ח הדגש הוא שוב על פן הטומאה:
כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ (י"ח, כד-כה).
בעוד שבפרק כ' אין נזכרת לשון טומאה:
וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם (כ', כג).
באופן יותר מצומצם מתבטא הבדל זה גם בפרטי דיני העריות. בניסוח איסור נידה, למשל, מדגיש פרק י"ח, כצפוי, את פן הטומאה:
וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ (י"ח, יט).
בעוד שבפרק כ' היבט זה אינו מוזכר:
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם (כ', יח).
איסור אשת איש נזכר בפרק י"ח בניסוח:
וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ (י"ח, כ))
ולעומת זאת בפרק כ':
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת (כ', י).
איסור שכיבה עם בהמה נכתב בפרק י"ח כך:
וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ (י"ח, כג).
בעוד שבפרק כ' נאמר:
וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם (כ', טז).
ג. סדר העריות
האבחנה שהצענו מסייעת להבין גם הבדל בולט נוסף בין שני הפרקים: סדר איסורי העריות. בפרק י"ח, שבו הדגש הוא על פן הטומאה, נקבע סדר האיסורים על פי הקִרבה, מתוך תפיסה שככל שגדולה יותר הקִרבה בין שני העבריינים, כך גם מידת הטומאה גדולה יותר. לכן סדר הדברים הוא כדלהלן:
א. פס' ז-יא - הקרובים ביותר, על פי הציר המשפחתי הישיר: אביך, אמך, אשת אביך, אחותך, בת בנך, בת אשת אביך
ב. פס' יב-יד - אחי ההורים: אחות אביך, אחות אמך, אחי אביך - דודתך
ג. פס' טו-טז - נשות הקרובים: כלתך, אשת אחיך
ד. פס' יז-יח - קרובות הנשים: אישה וּבִתָּהּ, אישה אל אחותה
ה. פס' יט-כ - נשים שאין להן קִרבה משפחתית לבועל: נידה, אשת עמיתך
ו. פס' כא-כג - תועבות אחרות: מולך, זכר, בהמה.
לעומת זאת, בפרק כ' הדגש הוא על חומרת העבֵרה, שכן הקדושה נובעת ממקור הקדושה - מן הקב"ה - ופגיעה בקדושה נקבעת על פי חומרת האיסור בעיני התורה. חומרת האיסור אינה נקבעת בהכרח על פי מידת הקִרבה הביולוגית, אלא שותפים בה גם פרמטרים נוספים, והאיסורים מסודרים על פי חומרתם:
א. פס' י-טז - איסורים שדינם מיתה: אשת איש, אשת אביו, כלתו, זכר, אישה ואִמָּהּ, בהמה
ב. פס' יז-יח - איסורים שדינם כרת: אחותו, נידה
ג. פס' יט-כא - איסורים שיש עליהם עונש ייחודי: אחות אב ואם - "עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ"; אשת הדוד - "חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ"; ואשת אחיו - "עֲרִירִים יִהְיוּ".
אחד ההבדלים הבולטים בפרשה הוא מיקומו של איסור אשת איש. בפרק י"ח נמצא איסור זה קרוב לסוף הרשימה (י"ח, יט-כ), שכן פן הטומאה בו פחות בולט, שהרי אין זה איסור של קִרבה ביולוגית, כשאר איסורי העריות, אלא הוא נובע ממציאות משפטית. וייתכן שמשום כך הוצרכה התורה לציין דווקא באיסור זה (כמו גם באיסור נידה, שאף הוא אינו נובע מקִרבה ביולוגית כי אם ממציאות ביולוגית זמנית) כי אף בו יש פן של טומאה, דבר שלא נזכר במפורש באיסורי העריות הקודמים. לעומת זאת, בפרק כ' נמצא איסור אשת איש בראש הרשימה - בגלל חומרתו, שהרי איסור זה נאמר במפורש כבר בעשרת הדיברות ("לא תנאף").
לסיכום, שני פנים יש לשמירה על איסורי העריות: הימנעות מטומאת הארץ ושמירה על קדושתה.
[1] במבט ראשון נראה שפרק י"ז איננו קשור לענייני טומאה וטהרה, למעט שני פסוקיו האחרונים (טו-טז), העוסקים בטומאת האוכל נבלה. למעשה, נראה שפרק זה מהווה נספח לפרק ט"ז - עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים - שכן הפרק מדבר על חשיבות הדם, חשיבות המגיעה לשיאה בכפרת בני ישראל בפרק ט"ז. ואכמ"ל.
[2] ההבחנה בין שתי המערכות באה לידי ביטוי ייחודי בשאלות שנצטווה הנביא חגי לשאול את הכוהנים: "בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר ה' אֶל חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת, שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר: הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל - הֲיִקְדָּשׁ? וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ: לֹא. וַיֹּאמֶר חַגַּי: אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה - הֲיִטְמָא? וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ: יִטְמָא. וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר: כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם ה' וְכֵן כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא" (חגי ב', י-יד). טומאה נוצרת על ידי מגע, אך אין במגע די ליצירת קדושה. בדרך זו מדגיש, כנראה, חגי את המאמץ שיש להשקיע על מנת להגיע לקדושה ומנגיד אותו לסכנת הטומאה, הבאה בלא מאמץ, בנגיעה בלבד.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)