מצורע | והובא אל הכהן

[אמנם שבת זו היא שבת הגדול בה נהוג לעסוק בענייני פסח אך אנחנו נעדיף לעסוק הפעם בפרשת השבוע ולהשאיר את ענייני פסח לדרשות רבני הקהילות.]

פרשתנו היא המשך טבעי של פרשת תזריע שם נפגשנו בצורות הצרעת השונות וטומאתם. בפרשתנו מדובר על התהליך שלאחר הסתלקות סימני הצרעת.

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן"

ראוי לשים לב ללשון הפסוק "והובא אל הכהן" ולא ובא אל הכהן. מדוע? האם המצורע אינו יכול לבוא בעצמו אל הכהן? האם לא ירצה הוא לבוא אל הכהן?
החזקוני מפרש "והובא דבר טהרתו אל הכהן". מה שמובא לכהן אינו המצורע אלא המידע על הסתלקות סמני הצרעת מן המצורע. לפי הבנה זו משמעות הדברים בתורה, ביום טהרתו מסימני הצרעת יובא הידע הזה לפני הכהן. לאחר מכן יצא הכהן מחוץ למחנה לראות את המצורע ואם אמנם נסתלק הנגע יכריז עליו מטוהר מן הצרעת. 
פירוש זה אמנם מסלק את השאלות ששאלנו לפני כן אך מצריך הסטת הנושא מהמצורע עצמו לידיעה על הסתלקות צרעתו. הקריאה הפשוטה בפסוק ממקדת את הנושא במצורע וממילא גם לשון "והובא" מתייחס אל המצורע.
ואמנם רבים מהמפרשים בעקבות מדרש "תורת כהנים" מסבירים שמדובר כאן במצורע המובא אפילו בעל כורחו אל הכהן. אך מדוע צריך לכוף את המצורע לבוא אל הכהן? האם יש סיבה שלא ירצה המצורע להיטהר מטומאתו?
אפשרות אחת העולה מדברי המפרשים היא שיש כאן שיקול כלכלי. יתכן שהמצורע נרתע מלהיכנס מידית למחויבות של הקרבנות המלווים את טהרתו. אך נראה שיש כאן גם מקום להיסוס הנובע ממצב פסיכולוגי. 
חיים הלכתיים בזמן המקדש הם דבר מורכב וחלק ניכר מהדברים תלויים בטהרה. אדם חייב להיזהר מלהיטמא ואם נטמא עליו להיזהר שלא להיכנס למקדש או לגעת בקודש. על רבים מחטאיו צריך האדם להביא קרבן כמובן בטהרה. שלש פעמים בשנה עליו להראות בפני הקב"ה במקדש ולהביא קרבן ראיה – בטהרה. את ביכורי פירותיו הוא צריך להביא לירושלים למקדש ובשנים מסוימות עליו להפריש מעשר שני הנאכל בירושלים – בטהרה. 
אדם שהתרגל לחיות חיי טומאה מרוחק מכל מערך ההלכות הללו יתכן ויהיה מהוסס לחזור אל תוך מעגל החיובים הללו. נוח לו להישאר "מחוץ למחנה" בטומאתו.  
כמה מאתנו חשים אי נוחות מול חזון עתידי של עולם עם מקדש עם קרבנות עם קרבן פסח על חבורתו הרחבה ודיני אכילתו? כמה מאתנו נרתעים מהתמודדות יום יומית עם דיני טומאה וטהרה על כל פרטיהם? כמה יהודים על פני טבל יכולים לבוא לארץ ישראל לחיות חיי מצוות עשירים יותר ונמנעים מכך. יש אפילו שמוצאים כל מיני הסברים הלכתיים ומחשבתיים לרתיעה זו. 
כמה יהודים טובים בתקופת הקורונה התרגלו לתפילות אינטימיות בחצרות ונרתעו (לא מסיבות רפואיות) מלחזור להתפלל במסגרת קדושת בית כנסת. 
חיים הלכתיים אינם תמיד הדבר המושך ביותר. לפעמים אנשים צריכים עידוד דחיפה ואפילו כפיה לחזור ולהשתתף בחיי הלכה מחייבים. "והובא אל הכהן."
שבת שלום