תזריע | טומאת יולדת וקורבנה

א. קרבן יולדת ככפרה על חטא

פרשות תזריע-מצורע עוסקות בדיני טומאה וטהרה, אותם צריכים בני ישראל לשמור בעקבות בניית המשכן בתוך המחנה והשראת השכינה בתוכם. הטומאות הנידונות בפרשות אלו הן:

א. יולדת (פרק י"ב).

ב. צרעת (פרקים י"ג - "ד).

ג. זב (פרק ט"ו פסוקים א' - ט"ו).

ד. זבה ונידה (פרק ט"ו פס' י"ט - סוף הפרק).

אנו נעסוק בפרשייה הראשונה - טומאת היולדת:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:
(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:
(ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:
(ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:
(ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:
(ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה: (ויקרא, פרק י"ב).

פרשיה זו מעוררת שאלות רבות[1], אך אנו נעסוק כאן בעיקר בשאלה אחת: מדוע היולדת צריכה להביא קרבן חטאת? מהו החטא של כל יולדת שעליו צריכה היא להקריב חטאת?

שמו של קרבן החטאת מעיד שהוא מוקרב כדי לכפר על חטא, וכך משתמע גם מן הפסוקים בפרשת ויקרא המתארים את המקרים בהם מביאים חטאת:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה:
(ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת[2] : (פרק ד').

כמו כן, מוכר הכלל "לאו שזדונו כרת שגגתו חטאת" (שבת סט.), כלומר החטאת מכפרת על חטא בשגגה, שהעושה אותו במזיד חייב כרת.

אם כן - במה חטאת היולדת?

המפרשים הציעו תשובות שונות לשאלה זו.

התשובה הראשונה, המופיעה כבר בדברי חז"ל, ואחר כך בדברי מפרשים נוספים[3] היא, שבזמן הלידה האישה נשבעת שלא תזדקק לבעלה עוד, ועל כך עליה להקריב חטאת:

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן. (נדה לא:).

לפי דברי הרמב"ן[4], החטא הוא בכך שהיא נשבעת שבועה שאין באפשרותה לקיימה. אולם, מדברי הגמרא ניתן להבין שהחטא הוא בעצם המחשבה של האישה לפרוש מבעלה או להמנע מהולדת ילדים נוספים.

תשובה זו מעלה קושי גדול: האם ברור מראש שכל יולדת בכל לידה תשבע שלא תזדקק עוד לבעלה? שבועה כזו היא אמנם מצב אפשרי, אך לא הכרחי, ואם כך - אין צורך לחייב כל יולדת בחטאת, אלא רק יולדת שנשבעה כך. בנוסף לכך, יולדת האומרת כך בזמן הלידה מן הסתם איננה נשבעת בשם ה', כך שלשבועתה אין תוקף חמור[5], ואם כך - מדוע החמירו כל כך באמירה זו עד כדי חיוב חטאת?

הסבר אחר לחיוב היולדת בחטאת ניתן למצוא בדברי האברבנאל:

...ומפני שאין אדם שעובר עליו צרה וצוקה בעולם הזה אם לא יחטא...והיולדת סבלה צרה וסכנה בהיותה על האבניים לכן הייתה מקריבה חטאת[6].

לפי דברי האברבנאל, החטא איננו כרוך בלידה עצמה, אלא הייסורים של הלידה מעידים על כך שהאישה חטאה במשהו, וקרבן החטאת אמור לכפר על חטא זה.

הקושי בדבריו הוא שלפי פירושו כל אדם שעוברת עליו צרה צריך להביא קרבן חטאת, בגין חטא שבגללו עברה עליו הצרה; אולם, התורה לא חייבה זאת, ואם כן - למה דווקא יולדת תתחייב בקרבן כזה? יתר על כן - אדם שניצל מסכנה חייב להביא קרבן תודה[7], ולא קרבן חטאת, ואם כן, היה ראוי שהיולדת תביא קרבן תודה, ולא חטאת[8]. קושי נוסף בפירוש האברבנאל הוא שצער הלידה איננו תלוי בחטא של אשה פרטית, אלא הוא נגזר על כל הנשים, מחטא אדם הראשון.

רקנאטי (בפרושו לפסוק ו') מסביר שאכן החטאת לא באה על חטא אישי של היולדת, אלא ככפרה על חטא אדם הראשון, וכך פירש גם רבנו בחיי:

...ויתכן לפרש שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה, רק מצד אמה (חוה) שהיא הייתה אם כל חי...ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על החטא הקדמוני...

ב. קרבן יולדת כטהרה מטומאה

שלושת הפירושים הראשונים הבאנו (המדרש, האברבנאל ורבנו בחיי), ניסו להסביר מהו החטא שעליו מביאה היולדת קרבן חטאת. אולם, תהליך הלידה איננו מצטייר בעיננו כתהליך של "חטא", אלא כתהליך חיובי. האם יתכן שקרבן החטאת של היולדת איננו בעקבות חטא, אלא מסיבה אחרת?

נקרא את דברי הספרא על פסוק זה:

כל מקום שהיא באה על חטא הקדים חטאת לעולה. כאן, שאינה באה על חטא, הקדים עולה לחטאת. (ספרא ל"ה, ג').

לפי דברי הספרא, יש מקרים בהם מוקרב קרבן חטאת לא בעקבות חטא[9], ובקרבן יולדת אין חטא.

אם אין כאן חטא, מדוע היא מקריבה חטאת?

לדעת הרמב"ן, קרבן החטאת הוא ככופר כדי שהאשה תתרפא ותטהר[10]. ואכן, כאשר מעיינים בפרשות תזריע מצורע מוצאים שגם המצורע, הזב והזבה צריכים להביא קרבן עולה וקרבן חטאת כדי להיטהר:

(טו) וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹבוֹ[11]: (פרק ט"ו).

פרשת היולדת היא אחת מפרשיות הטומאה בפרשות תזריע מצורע, ובכל הפרשיות הללו אנו מוצאים את קרבן החטאת הקרב לא בעקבות חטא, אלא כחלק מתהליך ההיטהרות מטומאה. אם כן, גם היולדת נטהרת מטומאתה, ולכן עליה להביא קרבן לטהרתה.

מושג הטומאה הוא מופשט, ולכן קשה להגדירו. בעולם החומר בפני עצמו אין טומאה, וכך גם בעולם הרוחני המנותק לגמרי מעולם החומר אין טומאה; הטומאה מופיעה רק בהקשר של חיבור בין שני העולמות, והמכנה המשותף של כל הטומאות הוא שהטומאה נגרמת דווקא ע"י מוות[12]: הטומאה נגרמת במצב של היפרדות בין החומר לרוח.

כעת עלינו להבין מדוע הלידה נחשבת כאחת מן הטומאות, והרי תהליך הלידה הוא תהליך הפוך מן המוות: בזמן הלידה נוצר חיבור חדש בין עולם החומר לעולם הרוח, וכך נוצרים חיים חדשים. אם כן - מדוע מצב כזה גורם לטומאה?

אכן, התינוק הנולד, שהוא החיבור החדש בין חומר לרוח, איננו טמא; האם היולדת נטמאת, אך לא בגלל התינוק עצמו שנולד, אלא בגלל מוות אחר: ראשית, התינוק קיבל חיים חדשים, אך האם איבדה חיים שעד עכשיו היו בתוכה. כמו כן, בראשית היווצרות העובר חלק מתאי העובר הופכים לשלייה, המשתרשת ברחם ומזינה את העובר בזמן ההריון. עם הלידה, ישנה היפרדות בין התינוק, היוצא לחיים חדשים, לבין השליה. השליה, שהייתה בהתחלה חלק מתאי העובר, ובהמשך הזינה אותו ואפשרה את צמיחתו, יוצאת מן הגוף ובמובן מסוים ניתן לומר שהיא מתה[13].

אם כן, לידת התינוק החי מלווה ב"מוות" מסויים, ולכן היולדת נטמאת. ובכל זאת, שונה טומאת היולדת משאר הטומאות: כל הטומאות האחרות נגרמות ממצב חולני, ואילו טומאת היולדת נגרמת ממצב חיובי ורצוי, מיצירת חיים חדשים, שהם הפך הטומאה. אולי משום כך בחרה התורה להקדימה, ולכתבה ראשונה מבין פרשיות הטומאה, כפי שמסביר הרב אלחנן סמט[14]:

... אם הייתה פרשת היולדת נכתבת בין טומאת הצרעת לטומאת הזב, או אחרי הטומאות הללו, היה בכך מעין אמירה כי גם הלידה היא מצב לא בריא או לא נורמלי. אין התורה חפצה ביצירת רושם כזה, ועל כן הקדימה את פרשת היולדת, עוד בטרם שמענו על הטומאות האחרות הנובעות ממצבים בלתי תקינים של גוף האדם. מהקדמתה של פרשת היולדת למדנו כי מצב של טומאה איננו שלילי בהכרח...

ג. כניעה לכוחות הגוף

הסבר אחר לקרבן החטאת של היולדת ניתן למצוא בדברי הספורנו והרש"ר הירש. הספורנו כתב כך:

"וכפר עליה" - כי כל ימי זב טומאתה תהיינה כל מחשבותיה פונות אל עסקי כלי הזרע ופעולתם, ולא תהייה ראויה למקדש וקדשיו, עד שתביא כפרתה ותפנה אל הקודש. (ספורנו לפסוק ח').

רעיון זה מופיע בהרחבה בדברי הרש"ר הירש:

"תזריע" - זרע - הוראתו הראשונה היא לזרע הצמח...לשון "תזריע" מצויה עוד רק בבראשית א, י"א-י"ב. היא מציינת שם את פעילות הצמח לקיום המין, ואילו כאן היא מציינת את פעילות האם ליצירת זרע האדם. פעילות זו נתפסת איפוא בבחינה הגופנית גרידא, של התהליך הפיזיולוגי. ונמצא, שעצם הביטוי הזה מבטא את משמעות הטומאה הנידונה כאן. המעשה הנעלה והאציל, שכל עתיד מין האדם תלוי בו, וכל יצירת הנשיות תמצא בו את תכליתה הוא מעשה האם לצורך האדם המתהווה. אך אין זה אלא מעשה גופני גרידא. האדם נוצר גדל ומתהווה כדרכו של צמח... בחוסר חירות... הנה האם נכנעה זה עתה, מתוך סבילות וייסורים, לכח הפיזי של חוקי הטבע, וזאת בעיצומו של התהליך הנעלה שהוא תמצית כל ייעודה עלי אדמות. משום כך עליה לרענן כעת את תודעת ייעודה המוסרי. רק משתם הרושם החושני הזה תחזור אל המקדש מתוך נדר של קרבן. בחירות מוסרית תקיים את ייעודה כאישה וכאם - על כל שעותיו הקשות, רבות הייסורים.

לפי דברי הרש"ר הירש והספורנו, החטאת מכפרת על הכניעה לתהליך הגופני העצמתי, כמעט עד כדי שכחה של הייעוד הרוחני הנעלה.

אולם, האם ניתן לראות מצב זה כחטא? הספורנו והרש"ר הירש אינם אומרים שזהו חטא, אלא שזהו מצב בעייתי ולא אידיאלי, ולכן האישה צריכה לכפר עליו כדי להיות ראוייה לחזור אל המקדש.

ד. התנגשות עוצמתית

תהליך הלידה הוא תהליך בעל עצמה רבה, ובעל מורכבות:

מצד אחד, זהו תהליך של בריאה, של יצירת חיים חדשים. תהליך בו שותפה האם לבורא העולם בהבאת חיים לעולם. תהליך של חיבור חדש בין גוף לנשמה.

מצד שני, תהליך זה כרוך בשינוי גופני עצמתי, המלווה בקשיים גדולים. האישה נתונה לתהליך גופני חזק השולט בה, וכאילו דוחק הצידה את יכולת השליטה של הרוח בגוף.

בנוסף למורכבות זו, קיימת המורכבות שהוזכרה לעיל:

מצד אחד - נולד תינוק ונוצרים חיים חדשים.

מצד שני - תהליך זה כרוך בטומאה.

אם כן, בתהליך הלידה יש התנגשות גדולה ועוצמתית בין עולם החומר לעולם הרוח, ונראה שאין זה מקרה שההתנגשות באה דווקא בתהליך הלידה:

יצירת אדם כרוכה בשילוב המיוחד בין גוף - בשר ודם חומרי, לבין נשמה - צלם אלוקים. שילוב זה איננו פשוט, ולכן דווקא בתהליך הלידה יש התנגשות חזקה כל כך בין שני העולמות. האישה הנמצאת בתווך, שותפה להתנגשות העוצמתית הזו.

יתכן שקרבן החטאת בא על עצם ההתנגשות הזו. האישה נמצאת מצד אחד בקרבת אלוקים גדולה, ומצד שני בתהליך גופני חזק ואפילו במצב של טומאה. השילוב בין שני הדברים האלה איננו בבחירתה של האישה, לכן אי אפשר לומר שיש כאן "חטא", אך זהו מצב בעייתי של חוסר שלמות, כביכול האישה נכנסת אל הקודש בטומאה, ואולי זו הסיבה שהיא צריכה להקריב חטאת.

לאור פירוש זה ניתן אולי להבין את הפירושים שהבאנו לעיל:

את המדרש "קופצת ונשבעת" ניתן להסביר כך:

האישה חווה בעצמה רבה את ייסורי הגוף הנכפים עליה, עד כדי כך שלפעמים היא מתנתקת מן הגדולה שבתהליך, ומוכנה לוותר על כל התהליך. המדרש המתאר את האישה הנשבעת שלא תזדקק לבעלה עוד, יכול להתפרש כמתאר מצב בו האישה חווה בעצמה רבה את ייסורי הגוף, כיוון שהתהליך הגופני כל כך התגבר, עד שאין באפשרותה של האישה לראות את החיובי שבתהליך: היא מתנתקת מן הגדולה שביצירת החיים, ועל כן היא איננה חפצה לחזור על תהליך זה שנית. יתכן שהמדרש מלמדנו, שהאישה צריכה להביא קרבן חטאת על מצב זה, שבו הגוף משתלט על הרוח.

את דברי רבינו בחיי ניתן להסביר כך:

ייסורי הלידה הם תוצאה של חטא אדם הראשון:

(טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים. (בראשית, פרק ג').

לולי החטא, הלידה הייתה אמורה להיות פשוטה יותר. לאור דברינו ניתן אולי להבין מדוע נענשה האישה דווקא ב"בעצב תלדי בנים": חטא אדם הראשון הוא החטא הראשון המבטא את חוסר ההתאמה בין העולם האידילי והאלוקי לבין המציאות האנושית, ואת חוסר יכולת של האדם לעמוד בדרישות האלוקיות באופן מושלם. בעקבות חטא זה, מתברר שבריאת אדם איננה דבר פשוט, אלא יש מורכבות רבה בייצור זה המורכב מגוף ונשמה. מעתה, כל לידה של אדם חדש מהווה התנגשות בין עולם החומר לעולם הרוח. התנגשות זו באה לידי ביטוי בייסורי הלידה, ויתכן, שהיולדת מביאה קרבן חטאת על חטא אדם הראשון (כפי שהסבירו הרקנאטי ורבנו בחיי), והמשמעות היא שהקרבן בא לכפר על ההתנגשות בין עולם הרוח לבין עולם החומר, התנגשות הנובעת מהמורכבות המהותית שבאדם, ולכן באה לידי ביטוי בעצמה רבה דווקא בלידתו.

ה. לסיכום

ראינו שלושה הסברים אפשריים לכך שיולדת צריכה להביא קרבן חטאת:

א. קרבן החטאת מכפר על חטא כלשהו (על כך שנשבעה שלא תלד, על חטא אדם הראשון או על חטא אחר שגרם לה לייסורי הלידה).

ב. קרבן החטאת הוא חלק מתהליך ההטהרות מטומאה. (והסברנו שתהליך הלידה כרוך במוות מסויים, ולכן היולדת נטמאת).

ג. קרבן החטאת נובע מההתנגשות ההכרחית בין עולם הרוח לעולם החומר, התנגשות שהיא חלק מתהליך יצירת האדם. החטאת מכפרת על המצב הלא מושלם שבו נמצאים כל בני האדם, מצב הבא לידי ביטוי בעצמה רבה דווקא ברגע החיבור בין הגוף לנשמה, ברגע הלידה.

ו. נספח - חטאת הנזיר

כשם שקרבן החטאת של היולדת טעון הסבר, כך גם קרבן החטאת של הנזיר טעון הסבר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה':...
(ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה':...
(יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים: (במדבר, פרק ו').

הנזיר הוא אדם הרוצה להתקרב לה' ולהתקדש, ולכן הוא פורש מהנאות העולם, והתורה מתארת את הנזיר כקדוש לה'. מדוע, אם כן, הוא מביא קרבן חטאת בסוף תקופת נזירותו?

גם כאן, רבו הפירושים המסבירים את טעמו של קרבן החטאת הזה.

היו שהסבירו שעצם הנזירות היא בעייתית, מפני שלפי התורה האדם לא אמור לפרוש מן העולם[15]. היו שהסבירו שהאדם נדר נזירות בגלל חטאים קודמים שחטא[16], ועליהם צריך להביא קרבן חטאת.

הרמב"ן (בפרושו לבמדבר ו', פסוק י"ד) מפרש, שהנזיר מקריב חטאת בגלל שהוא עוזב את הקדושה והפרישות וחוזר אל חיי העולם הזה.

לאור דברינו לגבי קרבן החטאת של היולדת, ניתן אולי להסביר, שכשם שהיולדת חווה בעצמה רבה את ההתנגשות שבין הגוף לבין הנשמה, כך גם הנזיר חווה את ההתנגשות הזו בחייו, ועל כן הוא פורש מן העולם הזה, ובסיימו את תקופת הנזירות הוא חוזר אל חיים אנושיים רגילים, בהם יחוש שוב, בעצמה רבה, את ההתנגשות הזו. כמו כן, יתכן שקרבן החטאת של הנזיר דומה לקרבן היולדת בכך ששניהם נמצאים בתהליך חיובי, של קרבת אלוקים מיוחדת, אך דווקא במצב זה הם חווים את ההתנגשות העוצמתית בין הגוף לבין הנשמה, התנגשות הכרחית מהותית, שמעידה על היות האדם יצור מורכב: מצד אחד בעל נשמה, מסוגל להגיע לקרבת אלוקים מיוחדת, מצד שני - הוא בעל גוף שלעתים מפריע ומתנגד לקרבת האלוקים. יתכן שעל חוסר שלמות אנושית זו מוקרב קרבן החטאת של היולדת והנזיר.

 

---