ויקרא | ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר

הנציב בהקדמתו לספר ויקרא קובע:

"זה הספר הנקרא תורת כהנים רבו בו פנים יותר משאר חלקי תורה כדתניא בסנהדרין (קג ע"ב)"

לכן להבנתו ניתן לפרש פסוקים שונים בצורות שונות בו זמנית. וכך אמנם עושה הנצי"ב מיד בפסוק הראשון של הספר. 
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר."  ויקרא ומיד אחר כך וידבר אליו. מה משמעות הכפילות הזו?
הנצי"ב כאמור מציג שני פרושים, 

"רבותינו ז"ל הבינו בזה שני משמעות. בתורת כהנים פירש שבכל הדברות הקדים קריאה לדיבור ומזה המקרא למדנו לכל הדברות שבאוהל מועד...  היתה הקריאה בשמו קודם בשביל חיבה. אבל ברבה פ״א פירש שלא נכנס משה לאוהל מועד עד שנקרא מפי הגבורה ליכנס... וא״כ לא היה אלא פעם הראשונה בעודו עומד בחוץ נותן לו רשיון ליכנס... ושני פירושים אלו מוכרחים."

משמעות דבריו ששני המדרשים משלימים זה את זה כאשר כל אחד מדייק מניואנסים שבפסוק את הממד הייחודי היוצרים יחדיו תמונה שלמה. בפעם הראשונה הקב"ה קרא למשה להזמינו להיכנס לאהל מועד (ראה עוד בעניין זה בדברינו לפרשת פקודי) אך גם לאחר מכן כשמשה היה נכנס בכל עת לאהל מועד, כשרצה הקב"ה לדבר עימו או ללמדו הלכה חדשה היה קורה בשמו תחילה לבטא את חיבתו ורק אחר אומר לו את דברו. 
מעבר לשני פירושים אלו ניתן למצוא בדברי חז"ל בגמרא (יומא ד ע"ב) גישה שלישית. 

״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר״, לָמָּה הִקְדִּים קְרִיאָה לְדִיבּוּר? לִימְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם דָּבָר לַחֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קוֹרֵהוּ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא יֹאמַר אָדָם דָּבָר לַחֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קוֹרֵהוּ."

כמו בהבנת ה-תורת כהנים גם הגמרא מבינה שהקריאה למשה התקיימה כל פעם שביקש הקב"ה לדבר עם משה ולא רק בפעם הראשונה. אך בניגוד ל-תורת כהנים הסיבה לקריאה אינה חיבתו של משה אלא ללמד דרך ארץ. 
כפי שהגמ' בסוטה (יד ע"א) מלמדת שיש ללמוד מדרכיו של הקב"ה מידות ומעשים טובים בתחומים רבים, כגון הלבשת ערומים (נזקקים), ביקור חולים, ניחום אבלים וקבורת מתים. כך גם מלמד אותנו הקב"ה דרך ארץ בשיחתנו עם הזולת. 
אין לו לאדם להיכנס לדברים עם חברו לפני שקרא לו בשמו, לפני שווידא את תשומת ליבו של השומע. הדברים אמנם אמורים בכל מצב אך נכונים במיוחד במצבים שהדובר מדבר למי שנמצא במידה זו או אחרת תחת מרותו ובכפיפות אליו. לפעמים זה הורה לבנו או בתו, לפעמים מורה ותלמיד ופעמים אחרות מעסיק ומועסק. נטייתו הטבעית של אדם במצב כזה היא לצפות שהזולת יהיה בהקשבה לדבריו. באה התורה ומלמד שאל לו להניח הנחות כאלו ועליו לקרוא ולכבד את חברו בהתייחסות נאותה. 
הקב"ה קורא למשה ומבטא דרך ארץ לאדם, האדם ראוי שישכיל לקרוא לחברו תחילה ולגלות כלפיו דרך ארץ.
שבת שלום