ויקרא | עבודת הקורבנות, נשיא וכוהן משיח

קרבן לה'

"תניא אמר רבי שמעון בן עזאי, בא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות. שלא נאמר בהן לא א-ל ולא א-להים, אלא ה'. שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק" (מנחות קי ע"א) מסביר רש"י בד"ה לבעל דין: "לאומרים רשויות הרבה הן והדבר מוכיח, שזה ששמו כך ציום להקריב לו מנחה, וזה ששמו כך, ציוה להקריב לו פרים, וזה אילים, לכך נאמר בכולם ריח ניחוח לה'''.

בהקדמתו לעניין הקרבנות בראש ספר ויקרא, מצטט בהמש"ח את דברי בן עזאי ומסביר את חשיבותם: 'והדבר מובן על פי מושכל, כי הקרבנות היה מנהג אצל כל הגויים לכוחות רוחניות מיוחסות לאיזה צורות. ולא כן חלק ה' עמו! כי אין להם יחס והכנעה לאיזה כח, רק לשם יתברך הנמצא האמיתי והממציא הכל מהאפס המוחלט. רק לשם המיוחד בלבד.' עבודת הקרבנות שהיא עבודה מוחשית וממשית במובן הפיזי הבסיסי ביותר, עלולה לפתוח פתח לטעות. טעות נוראה שהדמיון האנושי הכוזב ישאב אותה מהממשות המטעה, ויחפש כתובת עליונה מקבילה וממשית יותר לעבודה המוחשית של מעשה הקרבנות. כך היה מנהג הגויים ליעד את הקרבן לכוחות המיוחסים לצורות המהוות בית אחיזה לרגש ולדמיון הכוזב. לכן: 'בכל פרט ציין הבורא ההבדל בין הקרבנות של הגויים לקרבנות שצווה את עמו ישראל: "נזבח לה' א-להינו"[1] (שמות ח כ). "להקטיר אשה לה' " (שמות ל כ). בנקודה זו עובר בהמש"ח לבאר ביתר פרוט את מאמרו של בן עזאי ואת נחיצותו: 'כי "ה' " לא נקרא על איזה כח מיוחד כמו שמצאנו בשם "א-להים" על מלאך ודיין[2]. רק [אלא] על כח כל הכוחות ועילת העילות וסבת כל הנמצאים. לכן העם שעדיין לא היה נקי לבבם מהרגשות הכוזבות והדמיונות אשר מסבת זה חטאו בעגל.'

פתח אוהל מועד - בין עבודת הקרבן לגילוי שכינה

"וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד..." (ויקרא ג, ב) - מכאן מסמרות לסדר עבודת המקדש שנפתח בתמיד של בוקר שלא נשחט בטרם שנפתחו דלתות ההיכל[3]. כך מפורש בגמרא לעיכובא: "שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות היכל פסולין שנאמר "ושחטו פתח אהל מועד", בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול" (זבחים נה ע"ב)[4]. בהמש"ח מרחיב דין זה לעקרון כללי הן בקרבן עולה ואפילו עולת העוף, ובכל הקרבנות[5]. מה פשר ההתניה בין דלתות ההיכל הפתוחות לשחיטה וזריקה ועבודות הקרבן? בהמש"ח רואה בהתניה זו עוד דין הבא להזהיר ולמנוע מפני הטעות הסוחפת שמטרידה ללא הרף את בהמש"ח, ועמה הוא מרבה להתמודד. כך מסביר המש"ח:

'והעניין דצריך להיות עבודה דווקא במקום התגלות יתברך לייחד העבודה למקור המקורין, לא לכח נפרד וכיוצא בזה חלילה.' מקום ההתגלות שעבודת המקדש צריכה שם להיות הוא ההיכל. שם, בהיכלו, מתגלה ה' מבין שני הכרובים. זאת גם הסיבה שהקרבת הקרבנות במקדש כשרה רק ביום ולא בלילה: 'ולכן כל תחילת עבודות אינן כשרים אלא ביום לא בלילה משום שביום יש גילוי א-לוקותו יתברך מה שאין כן בלילה. וכמו שמצאנו שכל דברות שנדבר הקב"ה עם משה לא היה אלא ביום כמו שנאמר: "ביום דבר ה' את משה" (במדבר ג, א).

וכן מצאנו במדרש (שמות רבה מז, ח)[6] שבשעה שלמד משה מפי הקב"ה היה יודע שהוא יום, וכשלמד לעצמו היה יודע שהוא לילה.' עבודת הקרבנות במקדש חייבת אפוא להיות קשורה תמיד לשכינה, קשר שלא יינתק.

אשר נשיא יחטא - בין כהן משיח לנשיא

על כהן משיח שחוטא בשגגה אומרת התורה "לאשמת העם" (ויקרא ד, ג). אולם כשנשיא יחטא, האשמה נותרת לעצמו "ואשם" (ויקרא ד, כב). בהמש"ח מנסה לבאר את פשר השוני ביחסה של התורה אל שגגת הנשיא ואל שגגת הכהן המשיח.

'העניין שהכהן המשיח הוא הנכנס לפני ולפנים, הוא האיש אשר יבקשו תורה מפיו במשפט האורים ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו, הנה שגגתו עולה זדון. כי העם לא יחשבו אותו לשגגה או טועה, או מתאוותו ודמיונו, כי קדוש יקראו לו, וכל היוצא מפיו קדוש הוא להם.' לכן אם הכהן המשיח יחטא בשגגה יחשבו שאין זה חטא כלל שנכשל בו הכהן. המון העם ממנו יראה וחלילה כן יעשה, כדבר שאין לתלות בו טעות. קיים חשש כבד שההמון יפרש את השגגה ככוונת זדון, ואם ישגה 'ינהגו כמוהו כל בני ישראל אשר יקראו לו קדוש באשר יהיה המכפר והמרצה ישראל לאבינו שבשמים'[7]. לכן אמרה התורה "לאשמת העם."

אולם היחס לחטאי הנשיא ומניעיהם הוא שונה בתכלית ומפוכח: 'אבל נשיא אף כי ימשול בכוחו ובחרבו, בכל זאת לא יטו העם אחריו. כי לגודל הרחבת דעת המלך הוא נקל להיכשל יותר מאחד העם. לכן הזהרתו תורה יתר על דברים המרחיבים דעתו ומרימים לבבו (פרשת המלך דברים יח). שלא יכשל, כי הוא עלול לזה יותר מאחד ההמונים.' אין חשש שהעם יפרש את שגגת הנשיא מעבר לחולשות הכל כך מוכרות של מי שהשררה בידיו. "אשר נשיא יחטא".

מדור זה של עיונים במש"ח יוצא לחופשת החג הבעל"ט. בע"ה נשוב לעיין במש"ח לקראת שבת פרשת תזריע מצורע. שבת שלום וחג כשר ושמח!