דילוג לתוכן העיקרי

ביצה | שמחת יום טוב

קובץ טקסט

פתיחה

במספר מקומות בתורה מוזכרת חובת השמחה בחגים. יש לשים לב שהתורה מקשרת בין השמחה וקרבת האדם לקב"ה, ונביא שתי דוגמאות לדבר:

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים"     (ויקרא כ"ג, מ).

"וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם"                              (דברים ט"ז, יא)

הדגשה זו של התורה חוזרת בפסוקים נוספים העוסקים בפעולות שהאדם עושה בקרבת הקב"ה, וחובת השמחה בהם. כך לדוג' בנוגע להבאת נדרים ונדבות:

"וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שם י"ב, ז).

לגבי הבאת העלאת מעשר ואכילתו בירושלים:

"וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ"                                               (שם י"ד, כו).

וכך גם בברית שבהר גריזים והר עיבל לאחר הכניסה לארץ:

"אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ"                                                         (שם כ"ז,ו-ז).

וכפי שניתן לראות השמחה במקרים אלו קשורה גם לאכילה לפני ה'[1]. בשיעור השבוע נעסוק בעניין שמחת יום טוב- מהי ומה הגדרים ההלכתיים שלה לאור סוגיות הגמרא, דרשות התנאים, דברי הראשונים והגות האחרונים.

מחלוקת התנאים

בתחילת פרק שני הגמרא מביאה סיפור:

"מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר: הללו בעלי פטסין. כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות... התחילו כת ששית לצאת, אמר: הללו בעלי מארה. נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין. אמר להם: בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. בשעת פטירתן אמר להם: לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם"   (טו:).

רבי אליעזר לא סיים את השיעור בענייני המועד, וחלק מהתלמידים מיהרו לארוחת החג ולכן לא נשארו עד סיומו. רבי אליעזר נתן את עיניו בתלמידים אלו, משום שעזבו חיי עולם לטובת חיי שעה. בסיום השיעור ר"א מביא את הפסוק בנחמיה ממנו עולה שיש עניין לשמוח על ידי אכילה ושתיה. הגמרא מיד מקשה על דברי ר"א:

"אמר מר: שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והא שמחת יום טוב מצוה היא! רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר 'עצרת לה' א-להיך', וכתוב אחד אומר 'עצרת תהיה לכם', הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם".

ר"א סובר שניתן לקיים את שמחת המועד או על ידי הקדשתו לה' על ידי לימוד, או על ידי אכילה ושתיה. ישנן שתי דרכים לגיטימיות והאדם צריך לבחור מה מתאים לו-

"פשט הסוגיא נראה לפי עניות דעתי דרבי אליעזר סבירא ליה דמקיים היום טוב במה שלומד דהוי לה', ובמה שאוכל ושותה דהוי לכם, ובכל אחד מהנך יוצא"

                                                                (שפת אמת על אתר).

אמנם ר"א מצפה שיקיימו את מצוות שמחה על ידי הקדשת היום לגבוה אך הוא מכיר באפשרות הנוספת של קיום המצווה בצורתה הגשמית.

רבי יהושע לעומתו סבור שיש לחלק את היום בין עבודת ה' ושמחה גשמית של האדם. נראה שגישתו של רבי יהושע התקבלה להלכה, וכפי שנראה המשניות וסוגיות הגמרא במסכת ביצה, מניחות כדבר פשוט שקיום מצוות שמחה קשור ישירות לאכילת האדם.

יש לציין שהפסוק מנחמיה תומך בשיטת רבי יהושע ומעמיד את ראש השנה כיום שחציו לה'- בחצי הראשון של היום הם למדו את דברי התורה דבר שהוביל לחזרה בתשובה, ובחציו השני נחמיה ציווה עליהם לשמוח על ידי אכילה ושליחת מנות מאדם לחברו[2].

שמחה באכילה

הגמרא בדפים ט,ב-י,א עוסקת בהרחבה במחלוקות שונות שבין בית שמאי ובית הלל, ועוסקת בשאלה מי לחומרא ומי לקולא בנוגע לשמחת יום טוב. הגמרא מזכירה שש מחלוקות בין הבתים- במחלוקת אחת בית הלל סוברים לחומרא ובית שמאי לקולא ובחמש אחרות בית הלל לקולא ובית שמאי לחומרא.

הגמרא דנה במחלוקת אחר מחלוקת ומשווה אותה למקרה החריג- בית הלל מתירים לשחוט ביום טוב רק אם יש עפר מוכן, ובית שמאי מתירים לחפור בדקר ולכסות. רבי יוחנן מבין שיסוד כל ששת המחלוקת הוא אחד- האם הולכים לקולא או לחומרא עבור שמחת יום טוב. בעקבות כך שיטת רבי יוחנן היא שיש להפוך במשנה את השיטות, ובית הלל הולכים לשיטתם לקולא גם במקרה זה. בנוסף להסברו של רבי יוחנן, הגמרא מציעה עבור כל מחלוקת גם סברה נקודתית מדוע לעיתים מחמירים ולעיתים מקלים.

נראה קושיה אחת מתוך רצף הדיון של סוגיית הגמרא:

"אלא, אי קשיא הא קשיא: בית שמאי אומרים: לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום, ובית הלל אומרים: עומד ואומר זה וזה אני נוטל. אלמא: גבי שמחת יום טוב בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, ורמינהי: השוחט חיה ועוף ביום טוב! אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה. - ודלמא לא היא; עד כאן לא אמרי בית שמאי אלא היכא דאיכא דקר נעוץ, אבל היכא דליכא דקר נעוץ - לא, אי נמי: עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא אלא כיון דמוקצה הוא, בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי, אבל התם - לא. אלא, אי קשיא הא קשיא...".

מכך שבית הלל מצריכים רק ייחוד באמירה ולא במעשה, עולה שהם מקלים יותר ביחס לאיסור מוקצה כאשר רוצים להכין אוכל ביום טוב. אבל לעומת זאת, ב"ה אוסרים לשחוט אא"כ יש עפר מבעוד יום וב"ש מתירים- אם כן ב"ש מקלים יחסית לב"ה בדיני מוקצה כאשר יש ברקע רצון להכין ליום טוב.

רבי יוחנן מתרץ באופן עקבי שיש להפוך את השיטות על מנת ששיטה אחת תסבור לקולא ואחת לחומרא. הגמרא לעומת זאת מציעה הסבר נקודתי וממילא גורסת שאין גישה מחמירה וגישה מקילה בעניין זה.

מדברי רש"י עולה שר' יוחנן מחליף את השיטה בכל ששת המשניות (חוץ מעפר דקר) וב"ה סוברים לחומרא. התוספות מביאים את דברי ר"ת שמסביר כי שיטת רבי יוחנן הינה להחליף את השיטה רק במשנה בנוגע לעפר דקר. מחליפים את שיטות ב"ש וב"ה פעם אחת, כך שב"ה לקולא וב"ש לחומרא. להלכה הרי"ף לא החליף את שיטות ב"ש וב"ה[3], וכך גם משמע מפסק הרמב"ם (הל' שביתת יום טוב פ"ג הלכה א).

מסוגיית הגמרא עולה בבירור ששמחת יום טוב נובעת ישירות ואף בעיקר מהיתר אכילת אוכל נפש. כמו כן, ניתן לראות מהסוגיה ששמחת יום טוב אינה תלויה בהקרבת קרבן שלמים בבית המקדש, אלא קשורה להכנת אוכל במועד.

שמחה בזמן הזה

שמחת יום טוב קשורה בבסיסה לאכילת קרבן שלמים[4], ואם כך עולה השאלה מהו מעמד המצווה בימינו? האם ניתן לקיימה מהתורה? בגמרא במסכת פסחים מובאת ברייתא שמרחיבה את אפשרות קיום השמחה:

"תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך, במה משמחם - ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין"                                                                                   (קט.).

ניתן לשמוח גם ביין, בבגדים או בכל דבר אחר שמשמח. תוס' במסכת מועד קטן כותבים-

"מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן, ו'שמחת' היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה" (יד: ד"ה עשה).

ברם, הרבה מהראשונים חולקים על שיטת תוספות ומבינים שגם בימינו ניתן לקיים את המצווה מהתורה. כך עולה מלשון הרמב"ם:

"שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם"

                                             (הל' שביתת יו"ט פ"ו, הלכות יז-יח).

כשיטת הרמב"ם כותבים הרבה מהאחרונים, כאשר מזכירים שיש לחלק בין מצוה מן המובחר שמקיימים בהבאת בקרבן שלמים, וקיום המצווה שאפשרי גם בדרכים אחרות שגורמות לאדם שמחה[5].

הרחבה משמעותית בדרך קיום המצווה עולה מדברי היראים:

"ומה היא מצות שמחה ...למדנו מכאן שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו חייב לעשות ברגל, וכל דבר שלבו מוצא בו שמחה וקורת רוח באכילה ובשתייה ובכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות ברגל. וכשם שחייב לשמח את עצמו כך חייב לשמח את בניו ובני ביתו..."                                               (סימן תכ"ז).

עמידה לפני ה'

ראינו שפסוקי התורה מדגישים שמצוות שמחה קשורה מהותית לעמידת האדם מול ה'. המובן הראשוני של העמידה לפני ה' קשור להקרבת קרבן כאשר האדם עולה לרגל להיראות לפני ה'. גם במקרים האחרים בהם הובאה חובת שמחה, מדובר על עליה לירושלים כאשר האדם אוכל קרבן או ממעשר לפני ה' בבית המקדש ובירושלים.

נראה שלאחר החורבן ישנה הרחבה שניתן לעמוד לפני ה' לא רק בבית המקדש:

"תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר- 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך'. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר 'ויין ישמח לבב אנוש'" (פסחים קט.).

בזמן שבית המקדש היה קיים מצוות שמחה הייתה על ידי אכילת בשר הקרבן. לאחר החורבן מקיימים את מצוות השמחה בעזרת שתיית יין ולא רק בשר. רבי יהודה מביא פסוק לדבריו שבוא אנו רואים שיין משמח את האדם. ההבנה הראשונית היא שניתן לקיים את המצווה בעזרת כל דבר המשמח בדומה לדברי היראים. נראה שניתן להבין זאת על יסוד משמעות הפרק כולו בתהילים ולאור משמעות המועד. פרק קד בתהילים ('ברכי נפשי') מדבר על הכרת וראיית הקב"ה מתוך העולם. על יד הסתכלות בנפלאות הטבע והחיים שמסביבנו ניתן לראות את ה':

"יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו: הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ: אָשִׁירָה לה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי: יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה': יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּ יָהּ".

ניתן להגיע לראיית ה' על ידי הסתכלות על העולם בכל מקום שבו האדם נמצא. כפי שכבר עולה בפסוקי התורה במועד אנו עומדים לפני ה'. המובן הראשוני של עמידה לפני ה' היא הגעה לבית ה'- בית המקדש. רבי יהודה בן בתירא מרחיב ואומר שלאחר החורבן עלינו לראות את הקב"ה בכל מקום, ובדרך זו ניתן לקיים את העמידה לפני ה' ומצוות שמחה.

הרב סולובייצי'ק עמד על רעיון זה בנוגע למצוות שמחה במועדים בשיעור בנושא אבילות בספרו שיעורים לזכר אבא מרי, וכן בהערה במסה וביקשתם משם. העיקרון שעומד מאחורי דבריו הוא שמצוות השמחה במועד נובעת מהעמידה לפני ה', ועצם המפגש עם הקב"ה במועד הוא היוצר את השמחה אצל האדם[6]:

"גם בשמחת מועדים הכללית, על אף התלבושתה בצורת פינוק הגוף, צפון קיום שמחה שבלב פעולה נפשית- רוחנית. במה מתבטאת מהות שמחת הלב? בהרגשת נוכחות ה' והתדבקות בו יש לה להלכה השוואה פשוטה: שמחה = עמידה לפני ה'. האדם שמח כשהוא עומד לפני ה', כשהוא סר מעליו- פקע הגיל. במלה אחת- קיום שמחת יום טוב מושרש בחווית ההתחברות לא-לוהים, לא בפעולה פיסית של אכילה ושתייה, המהווה רק טכניקה של קיום המצוה, לא הקיום עצמו...

עיקר ההנחה כי ישנו זיהוי הלכתי של שמחה ועמידה לפני ה', מבוסס על סוגיית הגמרא במועד קטן... כשנעמיק שאלה ונחדור לתוך כיבשונה של הלכה זו, נמצא, כי עיקר ההפקעה נגוז במהות ההלכתית של חווית השמחה והאבלות. הראשונה היא תודעת עמידה לפני ה'. השנייה- גירוש ופרישה מאת פני ה'. סמוכים לדבר, הגמרא קבעה כי "כוהן גדול כל השנה כרגל דמי"... הבאור פשוט הוא: כוהן גדול, ש"תמיד הוא במקדש" ושאף ביציאתו לא פקעה ממנו חלות זו, אינו נוהג אבלות, שפירושה התרחקות מה'... משום שחוברתו לעמוד תמיד לפני ה' ולהיות במקדש"

                                           (ובקשתם משם הערה 19).

עונג שבת

הרב סולובייצ'יק מבחין בין מצוות שמחה שקיימת במועדים ובין חובת עונג שבת- בשבת אין מצווה לשמוח אלא מצווה על עונג שבת (ראה בדבריו בפנים כיצד דבר זה משפיע על ההלכות השונות בנוגע לאבלות).

בהקשר זה ניתן לראות את דברי הבית יוסף שמביא את דברי הירושלמי:

"גרסינן בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) רבי חגי אמר לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתייה רבי ברכיה אמר לא ניתנו אלא לעסוק בהם בדברי תורה. ובתנחומא מפרש לא פלגין מה דאמר רבי ברכיה לתלמוד תורה אלו הפועלים שהם עסוקים במלאכתם כל ימות השבוע ובשבת הם באים ומתעסקים בתלמוד תורה ומה דאמר רבי חגי להתענג אלו תלמידי חכמים שהם יגעים בתורה כל ימות השבוע ובשבת הם מתענגים"                                   (או"ח סי' רפ"ח).

לכל אדם יש את העונג שבת שלו ואין הדברים קבועים. יש צורך גם בהקדשת היום ללימוד וגם לאכילה ושתייה אך המינון אינו קבוע לכל[7].

 


[1]   בסוכות ישנה הדגש יתירה בתורה למצוות שמחה, ושם אנו מוצאים שהיא אינה קשורה רק לאכילה אלא גם לנטילת לולב ושמחת בית השואבה.

[2]   ראה מחלוקת מקבילה בנוגע למהות השבת בדברי הירושלמי בשבת פרק טו הלכה ג. ראה סיכום של הדברים בספרו של פרופ' גילת- 'פרקים בהשתלשלות ההלכה', עמודים 117-118 וכן ראה שם בעמוד 112 לגבי יום טוב.

[3]   וראה בדברי תוס' על אתר לגבי שיטת ר"ת בנושא והמנהג שהשתנה באשכנז.

[4]   כך עולה מפשט הפסוקים בגמרא וכן ממספר סוגיות, ראה לדוג' את הדיון בדברי הגמרא בפסחים בדפים ע,ב-עא,א.

[5]   ראה את דברי השאגת אריה בסימנים סה-סח. ומביא ראיה משם שאבלות נדחית גם בימינו ולפי הרבה מהראשונים אבלות יום ראשון מהתורה. לפי זה, אם שמחת יו"ט בימינו היא מדרבנן אז אבלות לא הייתה נדחית. וראה בעניין זה גם בשו"ת יחווה דעת חלק ו סימן לג שקובע כך להלכה.

[6]   בהקשר זה, ראה את שיעורו של הרב ליכטנשטיין –" בעניין מצוות ימים טובים" – בתוך ספר היובל לישיבת הר עציון, המחלק בין קיום מצוות שמחת יום טוב ועשית המצווה.

[7]   בהערה 2 הפנינו לדיון מקביל ליו"ט בנוגע לשבת. המשנה ברורה מדגיש את החשיבות של הלימוד בשבת והחובה לא לקבוע ארוחה בזמן השיעור. לאחר מכן הוא מרחיב זאת לגבי איסור טיול בזמן השיעור (והוא אינו רואה בכך עונג שבת)- " וזהו תוכחת מגולה לאותן האנשים שמטיילין בעת ההיא בשוקים וברחובות כי אפילו סעודת שבת שהיא מצוה אסור אז מפני בטול תורה וכ"ש לטייל ולהרבות אז בשיחה בטלה שאסור" (סימן רצ ס"ק ז).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)