'איש כל הישר בעיניו' – איסור במות ושחוטי חוץ במדבר ובארץ ישראל (יג)

  • הרב תמיר גרנות

האם היה מותר להקריב במדבר מחוץ למשכן?

בשיעור הקודם הסתכלנו על דברים י"ב ממעוף הציפור וניתחנו את מבנהו ונושאיו. ניכנס כעת לעובי הקורה. בחלק הראשון העוסק בבחירת המקום ובעימות עם האנטיתזה של עובדי האלילים – כבר עסקנו: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים י"ב, ד'). החלק השני נפתח בהכרזה על אנטיתזה אחרת:

"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה': וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם"   (דברים י"ב, ח'-י"ב).

מה פירושו של המשפט: "ככל אשר אנחנו עושים פה היום"? לשאלה זו שני היבטים :

"אנחנו עושים" – האם הכוונה למה שנעשה בפועל, למנהג העם, או למה שציוותה תורה ואנחנו עושים?

"היום" – מהו היום? המצב במדבר? בערבות מואב כמצב זמני? הכניסה לארץ?

ההנחה הרווחת יותר היא ש'היום' עליו מדובר הוא מצב המדבר, בניגוד לחוק שעתיד לנהוג בארץ. אם כך, הרי שהמצב במדבר מתואר כ"איש כל הישר בעיניו" – ככל שהדברים אמורים בדרכי הפולחן. כיוון שהתורה מחייבת בארץ להקריב רק במקום אשר יבחר ה', משמע שהניגוד במדבר הוא שהיה מותר להקריב בכל מקום. האמנם כך? נתבונן בפסוקים הרלוונטיים בספר ויקרא בהם מצווה התורה על כללי העבודה במדבר:

"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם: וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם"   (ויקרא י"ז, ג'-ז').

בפרשייה זו אוסרת התורה שחיטת בהמת חולין שלא באהל מועד: רק אכילת בשר קרבן שנשחט כדין באהל מועד מותרת. בהמשך תאמר התורה שאיש "אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא י"ז, י"ג), כלומר אכילת בשר חיה או עוף מותרת. תמונה זו מתאימה לאמור בפרשתנו, בה מתירה התורה אכילת בשר חולין (בשר תאווה – שאינו לקרבן) "כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ" (דברים י"ב, כ"ב) (את בשר הבהמה) כשם שמותר כבר – לפי ספר ויקרא – לאכול בשר חיה. בהמשך הפסוקים בויקרא אנו קוראים:

"וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו" (ויקרא י"ז, ח'-ט').

כאן אוסרת התורה גם על הקרבת קרבן שלא באהל מועד. כלומר – לא רק אכילת חולין אסורה, אלא גם הקרבת קרבן מחוץ לאהל מועד כדי לאכול קדשים. איסור זה, שהוא ברור וחד בפסוקים בויקרא, יוצר קושי גדול מול הפסוקים בדברים. הרי, כפי שהסברנו לעיל, האזהרה להקריב רק במקום אשר יבחר ה', היא הצהרה שיש בה שלילה של המצב הנוכחי: בארץ, אומרת התורה, שלא כמו במדבר, יהיה מותר להקריב רק במקום בו ישכן ה' שכינתו, והכתוב צווח ואומר: "לא תעשון ככל אשר אנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו" (ח'), כלומר: שאנו היום (במדבר) מקריבים לא רק במקום אחד.[1]

 

תירוצי קדמונינו לבעיה

שאלה זו נידונה אצל מפרשינו הקדמונים, ואף חז"ל הציעו לה פתרון. נבחן כמה דרכי תשובה:

א. יש מי שהציע שהפסוקים בדברים אינם מתארים את המצב החוקי, אלא את המציאות הנוהגת למעשה: "אנחנו עושים" – ולא ה' ציווה. כלומר: על אף שהתורה אסרה זאת, יש להניח שהקרבת קרבנות ואכילת בשר שלא באהל מועד הייתה נפוצה, כלומר "איש כל הישר בעיניו" (דברים י"ב, ח', ד"ה לא תעשון) – שלא לפי רצון ה'.[2] כך פירש ראב"ע: "שלא היו כולם יראי ה'". אולם, יש קושי גדול לומר שמשה רבנו מתאר את המציאות דווקא דרך עיניהם של החוטאים.[3]

ב. לפי הצעה אחרת,[4] ההבדל בין המדבר לבין ארץ ישראל מתמקד בשאלת המקום: גם במדבר היה אסור להקריב קרבן שלא באהל מועד, אך היה מותר להקריב בכל מקום שחנה בו המשכן, כלומר ההקרבה לא הייתה תלויה במיקום גיאוגרפי כלשהוא. לעומת זאת, בארץ ישראל החובה היא לבוא דווקא למקום אחד, ב'אחד שבטיך', ורק שם להקריב. ואפשר להוסיף: האיסור אינו תלוי בבחירת האדם, במיקום ארון הברית או אהל מועד, אלא לאחר שה' יבחר את מקומו – רק שם יהיה מותר להקריב. פירוש זה מתיישב היטב מבחינה עקרונית, אך אין הוא מספק הסבר הולם לביטוי "איש כל הישר בעיניו": אין זה נכון שכל 'איש' מקריב בכל מקום שהוא רוצה, אלא רק במקום בו חונה המשכן. זאת ועוד, ביטוי זה מופיע בסוף ספר שופטים כמתאר מצב שבו אין שלטון מדיני המשליט את החוק: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל",[5] ולכן: "איש הישר בעיניו יעשה"[6] – כלומר: אנרכיה. אין הכרח שהאינטרפרטציה תהיה שלילית, כלומר: כאשר כל אחד עובד את ה' או אוכל ככל העולה על רוחו יכולה להיות לכך מוטיבציה חיובית, תכלית חיובית, אבל קשה להבין את המילים כמורות רק על הבדל הקושר בהתייחסות הציבורית למקום: "איש כל הישר בעיניו" – כתוב!

ג. רש"י הציע להבין כך:

"לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' – מוסב למעלה על "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן" (דברים י"א, ל"א) וגו' כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה, כל ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן, שהוא עמכם ונמשח והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנידר והנידב. וזהו איש כל הישר בעיניו, נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם ולא על ידי חובה, אותם תקריבו בבמה"   (רש"י דברים י"ב, ח').

רש"י מציע לקרוא את הפסוק על זמן היתר במות, בניגוד למצב של "וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" (דברים י"ב, י') אז יהיה מותר להקריב רק במקום אשר יבחר ה'. מבחינה תחבירית יש להבין לפי רש"י: לא תעשון, מיד כשתיכנסו לארץ, כמו שאנו עושים היום; אלא – תקריבו רק קרבנות מסוג 'איש כל הישר בעיניו'. כלומר: יהיה מותר להקריב בבמה רק נדרים ונדבות שהם באים לפי רצון האדם (איש כל הישר בעיניו), ואילו במדבר מותר להביא גם קרבנות חובה.

ד. פירוש רש"י פותח אופק פרשני נוסף, מפני שהוא מפנה אותנו לאפשרות ביניים הקיימת בין המדבר בו חל איסור על במות, כלומר: איסור על כל הקרבה מחוץ לאהל מועד, ובין זמן בניין בית המקדש, שגם אז אסור להקריב בשום מקום. בתווך, יש סיטואציה של היתר במות, שאיננה מוגבלת לא על ידי האיסור שחל במדבר, כי הרי העם כבר איננו במדבר וליד המשכן; ולא על ידי האיסור של 'המקום אשר יבחר ה'' – שהרי ה' טרם בחר את מקומו. מציאות ביניים זו, גם אם היא עולה רק בדוחק מתוך הפסוק שלפנינו בדברים, נתמכת באופן משמעותי בפסוקים מספר שמות, שם הציעה התורה אופציה כזו: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ... בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ', כ"א). פירושו של הפסוק בשמות לפי פשוטו הוא שמותר לבנות מזבח להקרבת קרבנות בכל מקום (בתנאים הנזכרים בפסוק) – ולאו דווקא במקום אחד. היתר הבמות בארץ, שקשה למצוא לו מקור מספר ויקרא או מספר דברים, מתיישב היטב על פי הפסוק בשמות.

ההבנה שהיתר הבמות עם הכניסה לארץ נשען על אפשרות מפורשת בתורה בספר שמות, וזוהי האפשרות הבסיסית, ואילו האיסור בויקרא אחרי בניין המשכן הוא חידוש מגביל של התורה, פותחת אפשרות חדשה לפירוש: באופן בסיסי מתירה התורה להקריב בכל מקום – "איש כל הישר בעיניו"; כאמור בשמות כ'. עם הקמת המשכן ותביעת קדושת המחנה של ספר ויקרא נאסרה הקרבה שלא באהל מועד, אך איסור זה נבע מהמציאות המיוחדת במדבר, בה – מצד אחד היה המחנה כולו סמוך לשכינה מבחינה מעשית ומטפיסית, ומצד שני כל יציאה מהמחנה מוליכה אל המדבר, מחוץ לסדר התרבותי והחברתי, אל מקום השעירים והטומאה. לעומת זאת, בארץ ישראל, בה אין אפשרות מעשית לבוא כל יום אל משכן ה', ומאידך – בכל מקום בו מועמד מזבח לה', יכול ה' להזכיר שמו לבוא אליו ולברכו, מפאת קדושת הארץ והכנתה לשכינת ה', ניתן לחזור למצב הבסיסי של 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי'. כל זאת לפני שיבחר ה' את מקומו, ואז שוב תיאסר הקרבה בכל מקום אחר, אבל מסיבה אחרת ובהגדרות שונות, ובמיוחד שבשלב השלישי יהיה היתר לאכול בשר חולין, שלא כמו שהיה במדבר. נתאר זאת בטבלה סכמתית שתתייחס לארבעה שלבים, שגם אם אינם בהכרח תיאור של מצבים היסטוריים, הם יעזרו לנו להבין את התפתחות המבנה של עבודת ה' במקום:

 

דרכי העבודה –המקום

אכילת בשר חולין

שמות כ'

בכל המקום אשר אזכיר את שמי – לכאורה בכל מקום

 לא נאסרה

ויקרא י"ח

רק באוהל מועד, גם קרבנות חובה וגם נדרים ונדבות (לפי רש"י "איש כל הישר בעיניו")

נאסרה. הותר רק ציד חיה ועוף – שאינם קרבים למזבח.

פה היום – במות

בכל מקום, אולם רק נדרים ונדבות, וחובה רק במשכן

לכאורה לא נאסרה.

אחרי ישיבה בא"י

רק במקום אשר יבחר ה'

הותרה

 

נקל להבחין שיש התאמה בין המצב הראשון והשלישי (בהסתייגות האמורה – איננו יודעים אם הפסוקים בשמות נהגו לפני הקמת המשכן), ובין השני (מדבר) לרביעי (המקום אשר יבחר). אולם חשוב להבחין בהבדל שבין שני האחרונים. ריכוז הפולחן במדבר גרר עימו גם שלילה של אכילת בשר חולין, למעט אכילה בדרך אקראי בחיה ועוף ע"י צידה. בארץ ישראל, אחרי ישיבה ונחלה, הצד השני של מטבע ריכוז הפולחן הוא דווקא היתר אכילת בשר.

ד. דרך אחרת בקריאת הפרשיה היא לטעון שההבדל בין המדבר לבין הדרישה בארץ לעבוד את ה' במקום שהוא יבחר לא מתמקד בדרישה להביא קרבן למקום המיוחד לה', אלא בהיבטים אחרים של חיובי הקרבנות. הרמב"ן כאן הצביע על שני הבדלים עיקריים:[7]

הראשון הוא שאין במדבר שום חובה להקריב לה', אלא רק מי שנודר או נודב מרצונו, מגיע למשכן. מכאן, שייתכן כי רבים במדבר מעולם לא באו למשכן להקריב קרבן, שהרי אין עלייה לרגל במדבר וגם אין חובה להקריב, ומבחינה זו העם עשו "איש כל הישר בעיניו". לעומת זאת, בארץ תהיה חובה להביא קרבנות, הן לציבור הן ליחיד: תהיה חובה לדרוש את ה' במקום שהוא יבחר, הן ליחיד בקרבנות החובה (חטאת ואשם) וברגל, והן לציבור בקרבנות אותם מחייבת התורה.

ההבדל השני נוגע לדיני אכילת הקרבן. במדבר, אחרי ההקרבה באהל מועד, ניתן היה לאכול את בשר הקרבן בכל מקום, והגבלת המיקום התייחסה רק להקרבה. בארץ, לעומת זאת, לאחר שה' יבחר את מקומו, מותר יהיה לאכול קדשים רק לפני ה': "ואכלתם שם לפני ה' א-להיכם", כלומר גם אכילת הקדשים תלויה בקדושת המקום, ולא רק הקרבתם. הביטוי "איש כל הישר בעיניו" מתייחס, לפיכך, גם להגבלה על מקום האכילה, שעליה חוזרת התורה ארבע פעמים, ואך לא להגבלה על מקום ההקרבה.

הנקודה המהותית בדברי הרמב"ן היא שאף שיש הגבלה על הקרבת הקרבנות במדבר, היא איננה גורפת והיא איננה יוצרת סדר שלם של חיובים ביחס לעבודת ה', ולכן היחס בין המציאות הנדרשת בארץ אל מול המקום אשר יבחר ה' לבין המציאות במדבר מתואר בצדק במילים "איש כל הישר בעיניו".

 

עוד מבט

מבחינת פרטי הציווי, הציעו פרשנינו הראשונים את רובם ככולם של הדרכים להבין את הפרשה. ננסה כעת להקשיב לניגון הכללי יותר שעולה ממנה. המעבר לארץ ישראל מעמיד מול עם ישראל שני אתגרים:

א. יצירת מרחב דתי שאיננו חיקוי או ייבוא של הדת האלילית הנוהגת במרחב, אלא הוא שונה לחלוטין. מבחינה זו יש לציווי לעבוד רק במקום אשר יבחר ה' חשיבות עליונה, וכפי שיתבאר בהמשך.

ב. להתאים את דרכי העבודה למציאות החדשה בארץ ישראל, הן מבחינה רוחנית הן מהבחינה המעשית, כלומר: לצאת מתוך תודעה דתית אחת שנוצקה בימי המדבר, ולאמץ תודעה דתית חדשה המתאימה ערכית ומעשית לארץ ישראל.

חלק א של פרק י"ב מטפל באתגר הראשון, ואילו חלק ב מטפל באתגר השני. דעתי נוטה לקבל את הפירושים שהדגישו את העולה מלשון הפסוק כפשוטו: "איש כל הישר בעיניו": בין אם מדובר בחופש להחליט אם להביא קרבן או לא, ובין אם מדובר במצב הבמות שבתחילת ההתנחלות בא"י בו כל אחד יכול היה לבחור את המקום. בערבות מואב כבר נהג מצב זה ולכן הוא מכונה "היום", (הצעה זו נשענת על רש"י אולם סוטה מעט מפירושו: כבר בערבות מואב נהג מצב הבמות שחדל רק בהקמת המקדש בירושלים), כאשר הדגש הוא על עיצוב דרכי העבודה או בחירת המקום כתוצאה של הכרעה אנושית הנשענת על רצון או צורך. דומני שקשה להתעלם מהביטוי: "איש כל הישר בעיניו", ומההדהוד של השפל בתקופת השופטים שעולה ממנו. כאמור למעלה, אין הכרח להבינו במלוא חריפותו (כמו שהציע האב"ע מתוך הקשבה לאותו צליל) כמצב של חטא, אבל הניגוד העיקרי הוא בין מצב שבו רק התורה, קרי: החוק הא-לוהי המחייב את הכל, שולטת בדרכי העבודה ובמיקומה, ובין מצב שבו: "איש כל הישר בעיניו", כלומר: שהאדם מעצב לפי דעתו את דרכי העבודה.

הרחבת המבט על כל הפרק מגלה שניגוד זה בין דת שמקורה א-לוהי לבין דת שמקורה אנושי, שבה האדם בוחר ומעצב מתוך עולמו את המושגים הדתיים, דומה שניגוד זה חורז את הפרק כולו. נבחן את ביטויי המפתח הנוגעים בנקודה זו:

א.

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:

"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם"   (דברים י"ב, ב'-ד').

הגויים בונים פסילים לפי דעתם ומציבים אותם לשם עבודת אלוהיהם בכל מקום המתאים להם – הפס' שולל את שני האופני הללו – אין האדם מישראל חושב אודות הא-ל ומתקשר אליו באמצעות ייצוג הקיים בעולמו הפנימי, ואין הוא בוחר את המקום.

ב. "לֹא תַעֲשׂוּן... אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (דברים י"ב, ח') – כלומר: כל אחד לפי רצונו ודעתו – כנ"ל.

ג. "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ – בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים י"ב י"ג) – "תראה" כאן משמעו תבחר, והרי במילים מפורשות – לא אתה בוחר, ה' בוחר.

ד. ולבסוף, "וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱ-לֹהֶיךָ".

פסוק זה, נמצא בחלק החמישי של הפרק, שבשונה מארבעת חלקיו הקודמים איננו מתייחס לשאלת המקום אשר יבחר ה' ומבחינה זו הוא שייך כבר לפרשה הבאה אחריו העוסקת בעבודה זרה. בכל אופן, האיסור כאן מתכתב באופן עמוק עם הנושאים שלפניו. כשם שאסור לבחור את מקום הפולחן מדעתנו ולפי צרכינו המעשיים או החברתיים; וכשם שאסור לבחור את הייצוג או את הדימוי של הא-ל לפי תודעתנו ודמיוננו; וכשם שאסור לעשות ככל אשר ישר בעינינו; כך גם אסור לבקש את האופנים ואת המוסדות של עבודת א-לוהים בהם נוהג העולם ולייבא אותם פנימה אל עבודת ה'. פרשייה זו החותמת את פרק י"ב איננה עוסקת באיסור עבודה זרה, אלא בייבוא של מוסדות וכלים מהעולם הדתי הזר פנימה אל עבודת ה'. מדוע שיהיה רצון לחקות דרכים וכלים מבחוץ? האדם והחברה רוצים תמיד שהדת תשרת אותם בצורה הטובה ביותר. האדם מעצב את התרבות הדתית, את מוסדותיה ואת הריטואלים שלה, כך שיהיו אפקטיביים, הן מהבחינה הסוציולוגית הן מהבחינה הפסיכולוגית:

סוציולוגית – שיהיו פופולריים, יציבים, ריכוזיים, מתאימים להכי הרבה אנשים (מכנה משותף) וכיו"ב.

פסיכולוגית – שירגשו, שילהיבו את הנפש הדתית ויביאו את המאמין לאקסטזה, ליראה, ולשאר רגשות ההולמים לפי דעתו של אדם את החוויה הדתית.

התורה מזהירה מקולטוריזציה של עבודת ה'. עבודת ה' איננה תרבות, ואיננה מתחילה באדם ובצרכיו. הפרק הזה כולו הוא נאום אזהרה גדול, ערכי והלכתי, נגד הפיכת הדת לתרבות. הדת איננה אורגן אנושי-תרבותי, היא איננה תופעה היסטורית. אמונת ישראל ותורתה היא פריצה של הא-לוהי-הנצחי אל המציאות, אל האדם. היא פונה אל האדם כתכלית, אך איננה מתחילה זו. דווקא משום שהיא חסרה מאפיינים תרבותיים והתאמות נפשיות או חברתיות, יש לה כוח אדיר לעצב את התודעה הרוחנית והמוסרית של היחיד ושל העם כולו.

 

[1]   אם ההבדל בין המדבר לארץ הוא רק בכך שבמדבר יש משכן ובארץ יהיה בית קבע אזי אין טעם בחזרת האזהרה עליו, בוודאי שלא כל כך בהדגשה ומספר כה רב של פעמים, כיוון שזהו איננו הבדל מהותי. הבעיה היא בתיאור המצב במדבר: לפי ויקרא האיסור נהג תמיד, ואילו לפי דברים האיסור מתחדש רק אחרי המנוחה והנחלה בארץ.

[2]   כך פירוש ראב"ע כאן: "שלא היו כולם יראי ה'". אולם, משה רבינו הרי נוקט לשון רבים - "אנחנו", ולא ייתכן שהוא חטא בכך. על כך משיב ראב"ע כי בלשון הרבים משה התכוון לפרטי מצוות הנוגעות להקרבה שנוהגות בארץ ולא במדבר (ועיינו בדברי הרמב"ן על כך בהערה הבאה).

[3]   זוהי קושיית הרמב"ן על ראב"ע כאן: "ואינו נכון, שאין מדרך הפרשה שידבר בתוכחות, ויאמר להם עתה שאינם עושים מצות השם ואיש כל הישר בעיניו יעשה. ואיך יאמר משה רבינו אנחנו עושים בעבירות, חלילה, אבל היה ראוי שיאמר לא תעשו ככל אשר עשיתם עד היום איש כל הישר בעיניו. ומה טעם לכלול עם העבירות המצות התלויות בארץ" (דברים י"ב, ח', ד"ה לא תעשון).

[4]   פירוש המובא בראב"ע.

[5]   שופטים י"ז, ו'; שופטים י', א'; שופטים כ"א, כ"ה.

[6]   שופטים י"ז, ו'; שופטים כ"א, כ"ה.

[7]   ואלו הם דבריו: "פירוש הכתוב, כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן (ויקרא י"ז, ג'-ו'), אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל. וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני. והנה לא יביא בחיוב למשכן כלל, ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם. וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה, כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה. והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה, רק איש כל הישר בעיניו יעשה, על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם".