אשת יפת תואר (כא)

  • הרב תמיר גרנות

 

מיקומה של מצוות אשת יפת תואר
פרשת כי תצא פותחת במצוַת אשת יפת תואר:
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ"     (דברים כ"א, י'-י"ד).
רוב דיני המלחמה בתורה מופיעים לעיל בפרשת שופטים מפני שהם שייכים להלכות מדינה וציבור, ולא לדיני היחיד או למצוות שבין אדם לחברו. לכן תמוה שמצווה זו, השייכת במובהק לדיני המלחמה, מהוות פתיחה לפרשת כי תצא העוסקת בעיקר בחובות ובאיסורים המוטלים על הפרט.
פתיחת הפרשה, אשר נתנה לה את שמה, היא "כי תצא למלחמה על אויבך...". אמנם, אין זו הפעם הראשונה שבה מופיעה פתיחה כזו, שהרי ישנה פתיחה כזו במקומם של דיני המלחמה, כאמור, בפרשת שופטים. שני פרקים לעיל, כבר שנינו פתיחה זהה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ..." (דברים כ', א'), ושם אמנם נשנו דיני המלחמה באופן שיטתי. מדוע, אפוא, דחתה התורה את סוגיית אשת יפת תואר עד לראשית פרשת כי תצא, המתאפיינת דווקא בעיסוקה בהלכות הקשורות ליחיד?
נראה כי התשובה פשוטה: אף שהסיטואציה שבה פותחת הפרשה היא סיטואציה מלחמתית, ומבחינה זו היא אכן שייכת לפרשת שופטים, הרי הדילמה של אשת יפת תואר ממוקדת באדם היחיד והאישה שמולו. מצב המלחמה, מעצם היותו חריגה מסדרי החיים הרגילים, ומפני שהוא מעמת שתי קבוצות לאומיות, משכיח לעיתים את מצוקותיו הקיומיות של החייל ושל האזרח. המצוקות מתבטלות ומתגמדות אל מול המשימה הגדולה של הניצחון הצבאי. לו נדונה פרשת אשת יפת תואר שני פרקים קודם לכן, היו שאלות כבוד האדם מתבטלות כלפי משימת המלחמה. דווקא מיקומה של פרשת אשת יפת תואר במסגרת הסוגיות האזרחיות הפרטיות מביע עמדה הפוכה: מצב המלחמה אינו מבטל את הערכים האנושיים והמוסריים היסודיים. הפרשייה מתבלטת בהתייחסותה ליחיד, בין אם זה החייל הישראלי ובין אם זו האישה השבויה. לשון הפרשייה מוכיחה שהיא ממוקדת באדם היחיד, ברגשותיו ובאחריותו: וראית, וחשקת, ולקחת, והבאתה, ומנגד – וגלחה, ועשתה, וישבה, ובכתה, ולבסוף: ובעלתה – והייתה לך לאישה. אופיו הקיצוני של מצב המלחמה יוצר רקע נוח לביטול הזכויות האנושיות, ועל כן נבחרה דווקא סוגיית אשת יפת תואר כגשר המעביר אותנו מהלכות הציבור שנידונו לפניה אל הלכות האדם היחיד שיידונו לאחריה. בעיונינו להלן בפרשת כי תצא נמצא כי מגמה זו חורזת את רובן ככולן של המצוות המופיעות בפרשה זו.
 
מבנה הפרשה
פרשה קצרה זו מתחלקת לשלושה חלקים:
– תיאור המקרה: כי תצא למלחמה – ולקחת לך לאשה (י'-י"א)
– דין הנישואין – ולקחת לך לאשה- והייתה לך לאשה (י"א-י"ג)
– דין השילוח (י"ד)
תשומת הלב למבנה מעוררת שתי שאלות ראשוניות. האחת – האם המילים: "ולקחת לך לאשה", שייכות לתיאור המקרה, או שהן כבר חלק מדיני תהליך הנישואין. בשאלה זו נחלקו סביב הגמרא בקידושין גדולי המפרשים. יש אומרים שמילים אלה מתארות את לקיחתה ובעילתה בפועל של האישה, לפני שהיא עוברת את התהליך של חודש ימים שלהלן, ויש אומרים שהפרשה כתובה בדרך כלל ופרט, והמילים: "ולקחת לך לאשה" הן כותרת המסכמת את הדינים בהמשך, ומשמעה: אין דרך אחרת לגיטימית לקיים עמה יחסים אלא דרך האישות הממוסדת. בכיוון שני זה תומך הרמב"ן כאן, והוא נראה לנו קרוב יותר ללשון התורה האומרת: "ולקחת לך לאשה", שהיא לשון פורמאלית, המתארת ליקוחין שהם דרך אישות, כמו גם בהמשך הפרשה: "כי יקח איש אשה ובעלה", ולא לשון ביאה או בעילה האופייניות לתיאור יחסי המין.
השאלה השנייה נוגעת למיקום החלק השלישי של הפרשה, דין השילוחין. התורה פותחת: "והיה אם לא חפצת בה" ומפרשת את דין השילוח ואת המגבלות המוטלות עליו. האישה משתחררת בלא גט, שהרי גם לא כתוב כאן דין ספר כריתות, האמור להלן בפרשה, וגם הלשון מעידה: "ושלחתה לנפשה", כלומר: לרצונה. ומצד שני, מגבילה התורה ואומרת שאסור להפוך לשפחה את המועמדת לאישות ואסור למכור אותה ממכר כסף, כלומר: אסור להתעמר במשמע של להשתמש (עבדות או ממון) בה. ובא הנימוק בלשון התורה: "תחת אשר עניתה". כלומר: באשר ענית אותה כבר, אינך יכול לעשות בה כחפץ, אלא חובתך לכבד את כבודה וחרותה האישית.
אך עדיין יש לשאול: מהו השלב שבו נעשים שילוחים אלה המתואר במילים: "והיה אם לא חפצת בה"? נבחן את שתי הקצוות: אם ראה אדם אישה בשביה וחשק בה, אך כבר בדרך לביתו התחרט – נראה ברור שאין עליו כל הדינים האלה. ומצד שני, אם נשא אותה כדת האמורה בפרשה ואחרי חמש שנים ושני ילדים לא נשאה חן בעיניו, נראה ברור שהיא אישה לכל דבר וחייבת גט פיטורין ככל אישה. מהי אם כן הצומת אליו חוזרים כאשר האישה משולחת? למאן דאמר שבעילה ראשונה קודמת לתהליך של חודש ימים, אפשר לומר שמדובר אחרי בעילה ראשונה, וכך תתפרש הלשון: "תחת אשר עִניתה", שיש במשמעה יחסי מין (כגון אצל דינה: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית ל"ד, ב'), או לבן: "אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי" (בראשית ל"א, נ') ועוד), כלומר: כיוון שכבר שכבת איתה אסור לך להשתמש בה כשפחה. למאן דאמר שאסור לו לחייל לבוא עליה עד שייקחנה לאישה יש לומר שדין השילוח אמור מיד אחרי ירח ימים ונישואין, ואז לשון עינוי יכולה להיות מוסבת בהוראה כללית על כל התהליך האמור בפרשה זו שראשיתו גילוח ובכי ואחריתו בנישואין הכפויים (וגם הוראה לשונית זו קולעת ללשון עינוי כגון לעיל בדברים: "ויענך וירעיבך").
כפי שנראה להלן, המחלוקת האם התירו לו לחייל לספק את יצרו בבעילה ראשונה יש לה השלכות אודות הבנת מהותה ותכליתה של פרשה זו.
 
"דיברה תורה כנגד יצר הרע"
שלושה מוקדים אפשריים יש לדיני פרשה זו של אשת יפת תואר, וכל אחד מהם מעניק בסיס ערכי ומוסרי אחר למערכת הציוויים שבה. כפי שנראה, גם פירוש חלקים רבים מפרטי הדינים משתנה לאור האידאה העומדת ביסודם. ואלה הם  המוקדים האפשריים של הפרשה:
1. החייל הישראלי, אליו פונה הפרשה: "כי תצא למלחמה", ורגשותיו הם שמכניסים אותה למסלולה: "וחשקת בה".
2. האישה השבויה, שרוב הדינים האמורים בפרשה עוסקים בה, במה שמוטל עליה ובזכויותיה: וגלחה, ועשתה, והסירה, וישבה ובכתה.
3. האומה – מעשה זה של לקיחת אשת יפת תואר לאישה אף שהוא פרטי, יש לו השלכות לאומיות. כבר אמרה תורה, מסיבות לאומיות ודתיות: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם" (דברים ז', ג'), ובלשון דומה: "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ... וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן" (שמות ל"ד, ט"ז). ואפשר ופרשה זו עוסקת בחריגה מדין כללי זה.
אם הערך היסודי של הפרשה קשור באיש או באישה, אין ספק שפרשה זו מחודשת היא, במונחיו של הרמב"ן, והיא עוסקת בשאלה שטרם נדונה בתורה. באשר הפרשה מסדירה נישואין עם גויה, ובעצם מתארת מעין תהליך גיור, יש לומר שהיא פרט מבאר של פרשיות אחרות העוסקות דווקא באיסור חיתון, והיא מייצרת מסלול ייחודי המאפשר בכל זאת, בתנאי המלחמה, לקחת אישה נוכרית לאישה. כך משתמע מלשון רש"י: "ושבית שביו – לרבות כנענים שבתוכה ואף על פי שהם משבעה אומות" (רש"י דברים כ"א, י'), כלומר: שזו חריגה מהדין הכללי האמור בשבעה עממין.
רש"י בעקבות חז"ל במסכת קידושין (קידושין כא:-כב.) בחר במסלול הראשון, ולדידו מיועדת הפרשה להתמודד עם האתגרים הנפשיים והקיומיים הייחודיים של החייל הישראלי בשעת מלחמה:
"ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור.
"אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ" (דברים כ"א, ט"ו) וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו" (רש"י דברים כ"א, י"א).
החלק הראשון של דברי רש"י מורה כי פרשת יפת תואר היא התמודדות מורכבת עם הפסיכולוגיה של האדם המצוי בשעת המלחמה. ההנחה שהיצר הרע הוא ה'מפעיל' את המערכת נובעת מפירוש המילים: "וחשקת בה". ספר דברים עוסק בכמה מקומות בהתפרצות הרצון/תאווה של האדם ובהשלכותיו. כך בעניין אכילת בשר: "וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר" (דברים י"ב, כ'), וכך גם בשאלת מינוי המלך: "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ" (דברים י"ז, י"ד). בכל המקומות הללו ההלכה נכנסת למסלולה בגלל רצון אישי או חברתי שלמצער אין לו ערך חיובי, ואולי אפילו יש לו ערך שלילי. אלא שזיהויו של הרצון כיצר הרע, איננו הכרחי. מפרשת אכילת בשר ומפרשת מינוי המלך לא משתמעת התנגדות של התורה לעצמו של הרצון, והתורה מסתפקת בשימת גבול לרצון ובהכוונה אל האופן המדויק שבו יש לממשו – אך איננה מסתייגת ממנו כשלעצמו.
האם פרשת אשת יפת תואר שונה? הלשון כאן היא "וחשקת בה", ובמקומות האחרים לשון: "ואמרת" או "תאווה נפשך". אמנם, אין לפרש לשון תאוות נפש בהוראה ערכית שלילית, שהרי גם הלוי שרוצה לעבוד בבית ה' במקום אשר יבחר נאמר עליו: "וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ... וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו" (דברים י"ח, ז'), לאמר: תאוות הנפש איננה אלא רצונה, ועצם הרצון אין להסתייג ממנו. על כן אכילת בשר כמו גם מינוי מלך הם היתר גמור, ללא סייג, והאחרונה יש בה גם מצווה. רש"י הורה כאן שהמשמעות של החשק היא שלילית. בהמשך נדון באפשרות אחרת, אולם נצעד כעת דרכו של רש"י. מה המשמעות של ההיתר הבא כנגד עצתו של היצר? אין להבינו במשמע של כניעה או טיהור של השרץ הנפשי. אם יצר הרע הוא, אין סיבה להכשירו, ושלא כפי שמבינים לעתים, שהתורה 'מפרגנת' כאן ליצר. מהי, אם כך, משמעות הקביעה שהתורה דברה כנגד יצר הרע? שהחוק יודע את מגבלותיו, כלומר: שכוחו איננו אינסופי. אפילו לעוצמת ההשפעה של החוק הא-לוהי יש מגבלות. דיברה תורה כנגד יצר הרע זו הבנה מעמיקה שכדי להשפיע על המציאות האנושית והחברתית החוק התורני חייב להכיר את הנפש האנושית, את עוצמתה ואת חולשותיה, ולחפש דרכים שונות, לעתים פתלתלות ומורכבות – כדי להשיג את מטרותיו.
כפי שנראה מיד, רש"י לא העלה על דעתו שהתורה מחייבת את המציאות של אשת יפת תואר רק משום שהיצר הרע מחייב אותה. ההכרה בכוחו של היצר הרע היא פרגמטית, ולא אידאולוגית. מול כוחו האדיר של היצר החוק איננו מרים ידיים, אלא סולל דרכי עורמה חדשות, כדי להשיג את מטרותיו. והמטרה היא הכשלתם של נישואין כאלה שהמוטיבציה שלהם היא חשק מיני ופיתוי, וכפי שאומר רש"י – אחריתם תהיה ככל הנראה שלילית, אם לא יימנעו עוד לפני שיתחילו: "סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה".
מתוך תפישה מטא-פרשנית זו מפרש רש"י את הנוהל שדורשת התורה כמכוון כולו לצינון חשקו של האדם וליצירת רגשות שליליים כלפי האישה שיימנעו את נישואיה:
"וגלחה את ראשה – שמא בעבור שערה חשק בה לכן תתגלח"           (אבן עזרא דברים כ"א, י"ב).
"ועשתה את צפרניה – תגדלם כדי שתתנוול"           (רש"י דברים כ"א, י"ב).
"ועשתה" מתפרש גידול לשם בזיון וכיעור.
"והסירה את שמלת שביה – לפי שהם נאים, שהגויים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם"   (רש"י דברים כ"א, י"ג).
הסרת שמלת השבי היא הסרה של שמלה נאה ומפתה והחלפתה בפשוטה.[1]
"וישבה בביתך – בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו"   (רש"י דברים כ"א, י"ב).
ברור – המטרה היא יצירת יחס שלילי.
"ובכתה את אביה – כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת"       (רש"י דברים כ"א, י"ג).
כלומר – הבכי איננו הסיפור שלה, אלא בשביל הסיפור שלו – כדי שתתגנה עליו.
רש"י על התלמוד פירש שאסור לו לבוא עליה ביאה ראשונה לפני התהליך, והרי זה מובן לפי דרכו.[2] התורה רוצה להכניס את היצר הרע חזרה לתוך ההקשר הרחב שלו. ברגע אחד, בבולמוס המלחמה ובפיתויי הנשים, עלול החייל הישראלי להתבלבל. אבל אחרי חודש של חיים מאופקים, וההבנה של משמעות החיים לאורך זמן עם האישה הזו, הוא עתיד לשלחה. אמנם, התורה נוטלת כאן הימור מסוכן, לכאורה, שהרי סוף סוף הוא יכול לשאתה בסוף התהליך. אולם, אם החשק יעבור את מסננת התהליך כולו, בוודאי אין זו רק התפרצות יצרית, ויש כאן רצון עמוק יותר. ואמנם, הרי רש"י מבין שבאמת אין סיכוי גדול שפירות טובים ייצמחו מנישואין כאלה, אבל כבר אמרנו, כוחו של החוק איננו בלתי מוגבל.
לסיכום חלק זה, רש"י מתמקד בפירושו בהשלכות שיש למצב המלחמה על מוסריותו של החייל היחיד בעיקר בהקשר של טהרת נפשו ושמירת קדושת הברית והמשפחה.
 
שיטת הרמב"ם במורה נבוכים – כבודה של האישה
הקושי העיקרי בפירושו של רש"י איננו במימד העקרוני שלו, אלא באופן שבו הוא נאלץ לפרש את פרטי הדינים לאור פירושו. רש"י מפרש "ועשתה את צפורניה" – לגדל ולא לטפח, אך משמעותה הפשוטה של הלשון היא טיפוח לשם יופי, כפי שמשתמע למשל משמואל ב י"ט, כ"ה (ראה להלן).[3] רש"י מפרש ששמלת השבי היא שמלה יפה ומפתה, אך הדברים תלויים בהשערה ובאגדה, וייתכן שפשט הדברים הוא ששמלת השבי היא שמלה מלוכלכת וטמאה שלובשות השבויות, ומשמעות המעשה הפוכה. ובוודאי שהאפשרות לבכות שמעניקה לה התורה לפי פשוטה היא זכות להתאבל ולא אפשרות להתגנות, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.
מכל הסיבות הללו נראה יותר לפרש את הפרשה לאור דבריו של הרמב"ם במורה הנבוכים. הרמב"ם מביא אמנם את דברי חז"ל ש"דברה תורה כנגד יצר הרע", אך מדגיש את המוקד השני של הפרשה – האישה, ומבין שרוב הלכותיה נאמרו מתוך חמלה כלפיה ומתוך דאגה לזכויותיה:
"הספר הזה כולל גם את דין יפת תואר. יודע אתה את אומרם: לא דיברה תורה אלא כנגד היצר. עם זאת כללה אותה המצוָה מידות נעלות שראוי למעולים לסגלן ושברצוני להסב את תשׂומת-הלב אליהן. כי אף-על-פי שגבר עליו יצרו ואינו יכול להתאפק, הכרחי להפריש אותה למקום מוסתר. זה הוא מה שאמר: "אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ" (דברים כ"א, י"ב). ואסור לו שיִלחצנה במלחמה כמו שהבהירו. כן לא מותר לו לשכב עמה פעם שנייה עד אשר ישכך יְגוֹנָהּ ותרפה דאגתה. ואין למנוע אותה מלקונן, מלפרוע את שׂערה ומלבכות ככתוב: "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ [יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה]" (דברים כ"א, י"ג), כי הנוגים מוצאים מרגוע בבכיים ובעוררם את יגונותיהם עד שילאו כוחותיהם הגופניים מלשׂאת פגיעה נפשית זאת, כשם שלשׂמחים יש מרגוע במיני משׂחק. לכן חמלה התורה עליה ואפשרה לה את זאת, עד שתיקע נפשה מן הבכי והיגון. יודע אתה שהוא שכב עמה בגיותה. כן במשך כל שלושים הימים תקיים את דתה בגלוי, אפילו בעבודה זרה. אין להתווכח עמה בענייני אמונה במשך כל אותה תקופה. למרות זאת, אם אין הוא מביא אותה לדיני התורה, אין למוכרה ואסור לו לשעבדה לשפחה. כי התורה מכבדת את היותה (של השבויה) אסורה לזרים, מכיוון שנחשׂפה (לחייל ששבה אותה) במשגל, אפילו כאשר זה היה בעבירה כלשהי, כלומר, שהיתה אז גויה. עם זאת נאמר: "לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" (דברים כ"א, י"ד). התברר אפוא אֵילו מידות נעלות יש במצוָה זאת"  (מורה נבוכים, חלק ג פרק מ"א).
לדעתו של הרמב"ם ההלכות כולן שומרות על זכויותיה של האישה מתוך הבנה למצבה, ובאות למנוע מהאיש לפעול מתוך להט יצרי שיגרום לניצול ולפגיעה שאינה ראויה באישה. וכך מתפרשים הפסוקים לפי דעתו:
והבאתה אל תוך ביתך – שלא יבוא עליה במלחמה אלא בדרך צניעות – בביתו.
וגלחה את ראשה ועשתה את צפורניה – שתוכל להתאבל ולהזניח עצמה כרצונה – מתוך כבוד לאבלה.
ובכתה את אביה ואת אמה – גם במשמעות הפשוטה של כבוד לאבלותה שיש בו גם הבנה של הצורך הנפשי למצוא מרגוע ונחמה בבכי, וגם במשמעות המושאלת של הנהגת מנהגי דתה של עבודה זרה בלי להפריע לה, שכן הם חלק מאישיותה. גם זה חלק מהכרת הכבוד לאישה, שכוללת גם את דתיותה. ואם גם אחרי חודש ימים לא תרצה האישה לעזוב את דתה, אסור למכור אותה ולנצלה כשפחה, שהרי היא נפגעה בביאה הראשונה שהתורה, לדעת הרמב"ם, כנגד יצר הרע, ואין לפגוע בה עוד.
גישתו של הרמב"ם מדגישה את היסוד המוסרי שבפרשה, שגם הוא חלק מדיני המלחמה בישראל. המלחמה מביאה איתה יצריות וכוחניות, אולם התורה מונעת את האדם מהשחתה מוסרית ופגיעה באדם אחר, גם אם זו אישה שבויה מהעם המנוצח.
דומה שסיום הפרשה מחזק מאוד את שיטת הרמב"ם, שכן התורה חותמת במילים: "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה", ודומה כי המודעות לחוויה השלילית של השבויה, בין אם המדובר ביחסי המין הכפויים ובין אם בתהליך האנושי הקשה שהיה עליה לעבור – היא זו שנמצאת בשורש האיסור: "לא תתעמר" – כלומר: לא תהפוך אדם לחפץ קבוע לשימושך. אם זו עמדתה של התורה, מדוע לא מנעה התורה גם את יחסי המין הראשונים, בהנחה שאין הם לרוחה של האישה? דומה שהרמב"ם חושב שאכן יחסים אלה מגונים הם, ורק אם אין אדם יכול לעמוד בפני יצרו, התירו לו לשכב עימה, ורק בביתו, ולא בגסות ובפריצות, ואחר כך היא ראויה לכבוד אנושי ולרגישות.
את ההוראה: "וגלחה את ראשה ועשתה את צפורניה" ניתן לפרש לפי רוחו של הרמב"ם אך באופן שונה מעט, כהיתר לאישה לטפח את עצמה, ולהתנקות מזוהמת השבי, ולפי זה תהא עשיית הציפורנים – טיפוחם ולא ניוולם. גם אם הפירוש שונה, הכוונה והמגמה דומה. בגמרא נחלקו בכך תנאים:
"תנו רבנן: וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה – רבי אליעזר אומר: תקוץ, רבי עקיבא אומר: תגדיל. אמר רבי אליעזר: נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בצפרנים, מה להלן העברה, אף כאן העברה; רבי עקיבא אומר: נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים, מה להלן ניוול, אף כאן ניוול. וראיה לדברי רבי אליעזר: "וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ" (שמואל ב י"ט, כ"ה), מאי עשיה? העברה"    (יבמות מח.).
רבי אליעזר מבין שעשיית הצפורניים היא טיפוחן, ורבי עקיבא – ניוולן.
לאור זאת, ניתן לפרש את דברי חכמים: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" כהגבלה חוקית, ולא רק כנימוק להיתר. כלומר: מותר לך להיכנס עימה בקשר רק מחמת התאווה, אבל אסור לראות בקהל השבויות קהל נשים פוטנציאלי להקמת משפחות בישראל, וכפי שכתב הרמב"ן:
"והזכיר הכתוב וחשקת בה - שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו, אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אישה לא ישא לזו. וכך אמרו בספרי "ולקחת לך לאשה, שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי" (ספרי דברים ריא). ובגמרא  שלא יקח שתי נשים, אחת לבנו ואחת לו, אחת לאביו ואחת לו(קידושין כב.)"  (רמב"ן דברים כ"א, י"א).
 
משפחה וגיור
בדברי הרמב"ם הובלעה בעיה שהתורה לא מדברת עליה בגלוי, והיא מביאה אותנו לקודקוד השלישי של הפרשה. הפתרון שהציעה התורה לפי שתי השיטות שלעיל, הוא להעביר את התשוקה המינית תהליך סובלימטיבי שאחריו או שירצה האיש להקים עם האישה בית בישראל, או שישלחנה לנפשה. אולם אליה וקוץ בה. ההיענות לצו היצר איננה נאה מהבחינה המוסרית, אך איננה מסכנת את החברה היהודית מהבחינה הדתית. אם תהפוך אישה גויה לאשתו של חייל ישראלי, ייתכן שזה יגן על כבודה או יבלום את יצרו, אבל מצד שני, ריבוי מקרים כאלה עלול להכניס יסוד זר ובעייתי מבחינה דתית לעם ישראל שהתורה הזהירה ממנו פעמים רבות: "לא תתחתן בם". הרמב"ם היה מודע לבעיה זו, וכתב שבכל זאת יש לכבד במשך שלושים ימים את מנהגי דתה של האישה, ואחר כך אם תרצה לקבל על עצמה את דת ישראל תתחתן ואם לאו תשולח לנפשה.
בגמרא נחלקו בעניין זה גדולי התנאים סביב פירוש המילים: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים":
"ר' אליעזר אומר: אביה – אביה ממש, אמה – אמה ממש;
"ר' עקיבא אומר: אביה ואמה – זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר: אומרים לעץ אבי אתה וגו'. ירח ימים – ירח שלשים יום"   (יבמות מח:).
ר' אליעזר הבין, כנראה, כדברי הרמב"ם, שהתורה מעניקה לאישה את הזכות האנושית להתאבל, ובמובן רחב יותר – להיפרד מהעולם הישן. אך רבי עקיבא קורא את הפסוק קריאה מטאפורית. הפרידה היא פרידה מהתרבות ממנה באה האישה, והבכי הוא על הצורך להיכנס ולהסתגל לעולם רוחני חדש. מסתבר שלדעתו של רבי עקיבא הבכי הזה איננו מאורע פסיכולוגי בלבד אלא מעין תקופת פרידה והסתגלות, כדי להכשיר את כניסתה של האישה בכלל עם ישראל. אסור לה להפוך להיות אם של משפחה ישראלית אם היא אוחזת באמונת אביה ואמה. להבנה זו של תקופת שלושים הימים יש כנראה גם השלכה הלכתית: "ובכתה את אביה ואת אמה וגו', בד"א - שלא קבלה עליה, אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד" (יבמות מז:). לדעת החכמים בברייתא זו אם האישה מקבלת עליה עול תורה ומצוות אין צורך בתקופת הסתגלות, והיא והאיש הישראלי יכולים להתחתן מיד.
לדעתם של ר"ע ושל התנאים בברייתא תפקידם של דיני אשת יפת תואר הוא להכניס את התהליך האישי והמשפחתי אל המימד הלאומי, ולהכשיר את התא המשפחתי הבעייתי לבוא בקהל. התהליך שדורשת התורה הוא מעין תהליך גיור שיש בו צורך מפני שראשיתו איננו ברצון האישה, או שהוא מיועד לשם יחסי אישות ולא לשם גרות. ואפשר שגם חלק מהמרכיבים האחרים בתהליך קשורים לתהליך הגיור. כך למשל פירש ראב"ע את גילוח השערות: "ויש אומרים, וגלחה בעבור היותה טמאה, וכן משפט המצורע" (אבן עזרא דברים כ"א, י"ג).
 
סיכום
המקרה הפרשני של אשת יפת תואר מספק לנו אפשרות לקרוא פרשה אחת משלוש נקודות מבט שכל אחד מדגישה ערך אחר כערך מרכזי. מדוע לא לקבל שתיים או שלוש מנקודות המבט יחד? כפי שראינו, נקודת המבט המהותית משפיעה על פירוש פרטי הדינים הפרשה, ולכן נמצאות נקודות המבט סותרות האחת את חברתה.
נראה לעניות דעתי להעדיף את דרכו של הרמב"ם בהבנת מגמתה של פרשת יפת תואר, גם משום שפרטי הדינים מתפרשים לפי פשוטם ובלא דוחק לפי דרכו, כלומר – שהמגמה היא לחמול על האישה ולכבדה, וגם מפני שכיוון זה מתאים למגמה של ספר דברים בכלל, ושל פרשת כי תצא בפרט, להעמיד במרכז את האדם היחיד, ובמיוחד החלש והנדכא, לכבד את זכויותיו לדאוג לגורלו. פרשת אשת יפת תואר, שהנושא שלה הוא אישה נוכרית, משתלבת היטב במגמה זו.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב תמיד גרנות, תשע"ז
עורך: נדב גרשון
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
 

[1]   וכן בספרי על אתר: "מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות שהכנענים בנותיהם הם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם" (ספרי כי תצא, ריג).
[2]   רש"י קידושין כב. ד"ה "שלא ילחצנה". וכן טען הרמב"ן בפירושו על התורה שזה פשוטו של מקרא (רמב"ן דברים כ"א, י"ג). והתוספות שם חלוקים עליו, עיין: קידושין כב., ד"ה "שלא ילחצנה", וכן דעתו של הרמב"ם.
[3]   הרמב"ן כתב שהראיה ממפיבשת עליו נאמר: "לא עשה רגליו" היא ראיה מכרעת ולכן פירש שהכוונה איננה ניוול הצפורנים אלא גזיזתם לשם טיפוחם.