ברית סיני וברית מואב – מעמד הברית (ב)

  • הרב תמיר גרנות

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

מעמד הברית וחטיבת המצוות

פרקי המצוות של ספר דברים ממוקמים בתוך המסגרת הברורה של הציווי על כריתת הברית: "הברכה והקללה" בהר גריזים ובהר עיבל. כפי שראינו בסוף השיעור הראשון, הצעת הברית מופיעה בקיצור בתחילת פרשת ראה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים י"א, כ"ו), שם היא פותחת את פרקי המצוות, ושוב היא מופיעה יחד עם פירוט סדרי הברית ותכניה באריכות רבה בסיום פרקי המצוות, בפרשת כי תבוא (דברים כ"ז-כ"ח).

נראה שמעמד הברית ותכניה אמורים להביא לידי ביטוי את העקרונות הדתיים והמוסריים המשתקפים בחוקים ובמשפטים עליהם נצטווה עם ישראל, אלה המהווים את גוף הברית. את עיוננו בחטיבת המצוות של ספר דברים נתחיל, אם כן, בלימוד פרשת הברית בהר גריזים ובהר עיבל.

כמו את ספר דברים כולו, גם את פרקי הברית של הספר יש ללמוד ולהבין על רקע תיאור הברית שבספרי התורה הקודמים. כבר נכרתה ברית בין ה' ועמו במעמד הר סיני, וברית זו שבספר דברים, שמשה מצווה לכרות אותה בשכם, היא הברית השנייה ולא הראשונה. לו הייתה הברית של ספר דברים דומה במרכיביה ובתכניה לברית הראשונה, היינו יכולים לשער שתכלית הברית השנייה היא חיזוק ואישור של הראשונה. באופן הזה אנו מוצאים לא פעם שמנהיגי ישראל אוספים את העם כדי לחדש ברית קיימת, כגון: יאשיהו, עזרא ונחמיה ועוד.

אמנם, דומה שלא נוכל לראות את הברית השנייה כחזרה בלבד על הראשונה, שכן למרות קווי הדמיון שביניהן, היא שונה מקודמתה הן מבחינת פרטי טקס הברית, הן מבחינת הברכות והקללות הבאות בסופה. לו הייתה זו חזרה לשם חיזוק ואישור בלבד, כדי לבסס את הברית עבור הדור השני של יוצאי מצרים, או בגלל הכניסה לארץ, היה ניתן לחזור בקצרה על מאפייני הברית, כפי שהופיעו כבר בספרים שמות-ויקרא. זאת ועוד, לו הייתה הברית מוצדקת רק על ידי הנסיבות בשעתן, לא היה צורך בפירוט נרחב שלה בספר דברים.

נראה, אם כן, שאת הברית השנייה, הברית שנצטוו בערבות מואב לכרות בשכם, יש להבין בפני עצמה, מתוך העקרונות הפנימיים שלה, ותוך הקבלה והשוואה לברית הראשונה בסיני. בעיוננו נבקש להתמודד עם השאלות הבאות:

  1. מדוע יש צורך בשתי בריתות כדי לכונן מערכת יחסים אחת? הרי גם ברית סיני וגם ברית ערבות מואב מכוננות את מערכת היחסים הקבועה בין עם ישראל לא-לוהיו. כשאיש ואשה נישאים, יש ביניהם ברית אחת. כשעמים משלימים, הם כורתים ברית אחת, וכן כיו"ב. והנה, כאן, שתי בריתות, וכאמור, התכנים חלקם משותפים אך חלקם שונים ומובחנים.
  2. מה הגורם לתכניה המיוחדים של ברית ערבות מואב? האם ניתן להבין מתוך פרטי הברית את העקרונות המיוחדים שלה, מתוכם מוגדרת זיקת הנצח בין עם ישראל לקב"ה?
  3. ולבסוף, שאלה שנוגעת להבנת המסגרת של ברית ערבות מואב: ברית זו מצווה עליה משה כאן, בספר דברים, בשעה שחנו ישראל בערבות מואב. אך היעד של הברית הוא שכם: הר גריזים והר עיבל. האם זו ברית ערבות מואב או ברית שכם? בלשון פרסונלית: האם זו ברית של משה רבנו או של יהושע? או בסגנון מעט שונה: האם זו ברית הנכרתת בשלהי תקופת נדודי המדבר, או שזו ברית בארץ ישראל, ושמא ברית של ארץ ישראל?

ננסה להשיב על שאלות אלה מתוך עיון מדוקדק בפרקי הברית.

 

מעמד הברית בסיני ובערבות מואב – הצעת הברית

בשתי הבריתות, זו שבסיני וזו שבערבות במואב, ניתן להבחין בארבעה שלבים בהצגת הברית:

  1. הצעת הברית – הכוללת את הפניה של ה' לעם ואת תשובתו.
  2. טקס הברית – הכולל את הפעולות השונות הנעשות כחלק ממעמד הברית עצמו.
  3. גוף הברית – הברכות והקללות.
  4. אחרית הברית (גאולה, תשובה וכדומה).

בשיעור זה נתמקד בשני השלבים הראשונים: הצעת הברית וטקס הברית, ובשיעור הבא נשלים בעז"ה את העיון בחלקים האחרים. כפי שנראה, ההבדלים בין שתי הבריתות, בחלקים השונים, יוצרים תמונה עקבית – בחבר את כל החלקים יחדיו. אנחנו ננסה להסביר את הברית השנייה – ברית ערבות מואב, מתוך מיקומה והקשרה, אך במידה רבה גם על רקע ספר דברים כולו וממילא מתוך הבחנות תיאולוגיות ומוסריות שיסייעו להבנת יסודותיה הרעיוניים.

לפני שאנו ניגשים להשוואה, נקדים ונגדיר מהי ברית סיני והיכן היא מתוארת בתורה. תחילת תיאור הברית נמצאת בשמות י"ט עת מגיע העם להר סיני. שם מופיעה הצעת הברית, וגם חלקים של הברית עצמה, כולל ההתגלות ועשרת הדברות. טקס הברית מתואר בפרוטרוט בשלהי פרשת משפטים (שמות כ"ד), ושם נישלם התיאור הריאלי של הברית. ואולם, תכני הברית, קרי: הברכות והקללות, אינם מופיעים בספר שמות אלא רק בסוף ספר ויקרא, בפרשת בחקתי (ויקרא כ"ו). פרשה זו של הברכות והקללות, אף שמיקומה בסוף ספר ויקרא, היא החלק האחרון של ברית סיני, כפי שמוכיח פסוק החתימה שלה: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא כ"ו, מ"ו), וכפי שהארכנו לבאר במקום אחר.[1]

נפתח, איפוא, בפסוקי המבוא לברית (הצעת הברית) ונשווה אותם לפסוקי המבוא של ברית חורב (דברים כ"ו - שמות י"ט):

ברית ערבות מואב

ברית חורב

"הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (דברים כ"ו, ט"ז-י"ט).

"...כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, ג'-ו').

ובויקרא: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כ"ו, ג'-י"ב).

 

כפי שניתן לראות מההדגשות השונות שסימנו, ביטויים רבים חוזרים בשתי פרשיות המבוא:

  • להיות לו לעם סגולה – והייתם לי סגולה מכל העמים
  • עם קדוש לה' אלוקיך – תהיו לי...וגוי קדוש
  • ולשמוע בקולו – אם שמע תשמעו בקולי
  • ולשמור כל מצוותיו – ושמרתם את בריתי
  • להיות לך לא-להים – והייתי לכם לא-לוהים

אך דווקא על רקע הדמיון, בולטים כמה הבדלים משמעותיים בין שתי הצעות הברית:

  1. יציאת מצרים - בברית חורב מקדים ה' ואומר כי בייסוד כריתתה של הברית, עומדת יציאת מצרים: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם" (שמות י"ט, ד'). מוטיב זה חסר בברית ערבות מואב.
  2. "והלכת בדרכיו" - בשתי הבריתות אמנם מדובר על שמיעה בקול ה' ושמירת מצוותיו/בריתו, אולם בברית ערבות מואב מופיעה גם הדרישה "והלכת בדרכיו". עד כמה שהדבר יישמע מפתיע, ההליכה בדרכי ה' היא תביעה של ספר דברים בלבד, בעוד בברית סיני התביעה היא ללכת בחוקי ה' ולשמור מצוותיו, אך לא בדרכיו. אמנם, השורש "הלך" נזכר בברית סיני, אך לא כתביעה מאת העם, אלא כהבטחה של ה' כשכר שמירת הברית: "והתהלכתי בתוככם".
  3. "להיות לך לא-לוהים" - ראינו כי לשתי הבריתות ניסוח משותף לטיב הזיקה בין ה' לעם: 'להיות לך לא-לוהים'. אולם מבט נוסף יגלה כי יש הבדל גדול בניסוח ובאופן בו אמורה אידאה זו להתגשם. בברית שבספר ויקרא נאמר שה', מצדו, יהיה לנו לא-לוהים. בברית זו זהו מעשה א-לוהי, הבא כשכר על שמירת הברית: 'והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-לוהים'. לעומת זאת, בברית שבספר דברים, קבלת א-לוהותו של הקב"ה היא חלק מההתחייבות של עם ישראל: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים" (דברים כ"ה, י"ז). כאן, אין זה מעשה הנעשה ע"י הקב"ה, אלא מעשה הבא מצדו של העם.
  4. הדדיות או חד סטריות - נקודה זו מתחזקת על ידי מוטיב ההדדיות הבולט מאוד בברית ערבות מואב וחסר בברית סיני. בעוד שבברית סיני העם מצידו אמור לשמור את הברית, אך הבחירה בעם, כינון הזיקה ומשמעויותיה הן כולן פעולה של ה' כלפי ישראל, הרי שבברית ערבות מואב ההדדיות היא מלאה: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים... וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם" (דברים כ"ה, י"ז-י"ח). מה רב המרחק בין ביטוי זה לבין הביטוי 'והייתי לכם לאלוהים' מברית סיני. את הסבילות של ברית סיני מחליף הפועל המרשים 'האמרת', אשר מהווה נקודת הבדל עיקרית בין הבריתות.
  5. מי יוזם את הברית - הבדלים אלה מתקשרים להבדל אחר העומד ביסודן של שתי הבריתות, ומתבטא גם בסגנונן. ברית סיני היא ברית שמוצעת על ידי הקב"ה בעצמו, ולכן גם מנוסחת בלשון מדבר (בגוף ראשון): 'אם בחקתי'; 'ונתתי משכני', 'אם שמע תשמעו בקולי', וכו'. ברית ערבות מואב היא ברית שמציע משה, והיא מנוסחת בגוף שלישי: 'וה' האמירך היום'; 'ונתנך ה' א-לוהיך עליון' וכו'. אמנם הפסוק מעיד כי ה' ציווה את משה על הברית – 'אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בערבות מואב' - ואף הסברה נותנת כן; אולם הצגת הברית ע"י משה והיעדר ציווי מפורש למשה על כך יוצרים את הרושם שהעם הוא היוזם של הברית, ולא ה'.
  6. בחירת העם בהשוואה לגויים, לעומת קדושה ביחס לה' - גם בפסוקים המתארים את חלקו של ה' בברית מוצאים אנו שינוי. בברית חורב נאמר: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט, ו'), כלומר, מעמדו של עם ישראל מתואר בעיקר ביחס לה' ובאמצעות המונחים: 'כהנים' ו'גוי קדוש'. גם בברית מואב נזכר 'עם קדוש', אך מופיעה גם תוספת חשובה: "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (דברים כ"ה, י"ט). הביטוי 'לתתך עליון על כל הגוים' מבליט את היחס בין עם ישראל לעמים שסביבו, תיאור החורג מהיחס בין עם ישראל לה', שהודגש בברית חורב. מוטיב זה הוא מרכזי גם בגוף הקללות והברכות, כפי שניווכח להלן בעיוננו בגוף הברית.

ננסה בהמשך לבאר את משמעותם של הבדלים אלה, אך כעת ניגש לבחינת טקס הברית בערבות מואב בהשוואה לטקס הברית בסיני.

 

טקס הברית

כפי שעשינו לגבי הצעת הברית, נשווה תחילה באופן מפורט את שני טקסי הברית, ונעמוד על הדומה והשונה ביניהם:

ברית מואב

ברית חורב

"וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ... וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן... וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: אָרוּר..." (דברים כ"ז, א'-ט"ו).

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כ"ד, ג'-י"ב).

 

בגוף הציטוט הדגשנו את החלקים השווים בין הטקסים: בשניהם יש הקמת אבנים, כתיבה עליהם, בניית מזבח, הקרבת עולות ושלמים, אכילה ושתייה והקראת ברכות וקללות באזני העם. מברית בין הבתרים למדנו כי חצייה/מעבר בין בתרים היא/הוא ממאפייני הברית, כאשר מי שכורת את הברית ומתחייב עובר בתווך בין בתרים. אפשר שזוהי משמעות חציית הדם בברית חורב, ואף בברית מואב ככל הנראה מסומל המעבר על ידי העמק שבין הר גריזים להר עיבל, וכדברי רש"י:

"דרך העברה, כך היו כורתים ברית, עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתים, כמו שנאמר "הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו" (ירמיה ל"ד, י"ח)"     (דברים כ"ט, י"א).

 

נתאר כעת את ההבדלים שאנו מוצאים בין הטקסים.

  1. מי כותב: ראשית ניתן להבחין כי בברית מואב מצוּוה עם ישראל לכתוב בעצמו את 'דברי התורה הזאת' על האבנים (פס' ח), בעוד בברית חורב משה עולה לבדו ההרה לקבל את הלוחות שכתב ה' (פס' יב).
  2. באר היטב: עוד ניתן להבחין כי בברית מואב הכתיבה על האבנים מתבצעת באופן של 'באר היטב', נגיש וקריא לכול, בעוד בברית חורב משה עולה לבדו להר, ועליו מוטל לבארה.[2]
  3. עם ישראל על ההר - בהקשר זה נציין, כי בברית מואב נמצאים על ההרים כל עם ישראל, וארון הברית נמצא בעמק – בין ההרים. בברית חורב מי שמתקרב להר אלה משה, אהרון, נדב, אביהוא ושבעים הזקנים בלבד, כאשר ה' מתגלה על ההר, והעם עומד תחתיו. ללא ספק הבדלים אלה מבליטים את האקטיביות של עם ישראל בכריתת הברית השנייה, בערבות מואב.
  4. השתתפות הלוויים והעם בטקס הברכה והקללה באופן פעיל – וענו הלויים... ואמר כל העם אמן – מיוחדת כמובן לברית ערבות מואב. אמנם – גם בברית חורב העם נענה ומקבל: "נעשה" (ונשמע), אך איננו קורא את תכני הברית, ואיננו חלק מההצעה.
  5. אופיו של מעשה הברית – כאמור, בשתי הבריתות יש מעין ברית בתרים, אולם עיצוב הבתרים ומעשה הברית שונה מאוד. בברית סיני בצד אחד האגנות,[3] שם גם נמצא העם, ובשני – המזבח. הברית נעשית על ידי נתינת דם הקרבנות, המוקרבים לה', הן על המזבח, המייצג את התגלות ה', הן על העם. בברית שכם הבתרים הם שני חלקי העם הנמצאים על ההרים, משני העברים. הברית נראית כמעשה איחוד וחיבור בין חלקי העם השונים, כשהתורה הנמצאת בתווך יוצרת את החיבור. הזאת הדם, המזבח וכל מה שמצאנו בסיני, חסרים כאן, כלומר – המרכיבים המבטאים את הצד הא-לוהי של הברית – אינם.
  6. היעדר ההתגלות – ההבדל הבולט ביותר בין שתי הבריתות הוא עליית נציגי העם להר ומראה הא-לוהים שהם שותפים בו – בברית חורב, הבא לאחר ההתגלות של ה' בעשרת הדברות. בברית ערבות מואב אין כלל מרכיב של התגלות ושל חזון א-לוהי.
  7. מקור התורה – אשר מדגיש את ההבדל היסודי עוד יותר שברקע. כאמור – בשתי הבריתות יש לקרוא את ספר התורה או ספר הברית. אלא שספר הברית של שמות הוא דיווח של משה רבנו על ההתגלות שהייתה זה עתה וכוללת, לפי פשוטו של מקרא, את עשרת הדברות ואת המשפטים. בברית ערבות מואב התורה היא זו שנאמרה על ידי משה רבנו, מנוסחת על ידו, בלשונו, מפרק ו' (שמע ישראל) או אם נרצה לצמצם, מתחילת פרשת ראה – שם מתחיל הציווי על הברית.

 

הצעת הברית וטקס הברית – סיכום ביניים

ניתן להבחין שהמגמה אותה זיהינו בפסוקי הצעת הברית נמשכת אל טקס הברית. ברית סיני היא ברית המתאפיינת בתנועה מלמעלה למטה, בבחינת: איתערותא דלעילא, ה' הוא המציע אותה, הוא המקיימה, והוא היוצר את זיקת הברית: 'והייתי לכם לא-לוהים', 'והייתם לי סגלה', 'והתהלכתי בתוככם' וכו'. ממילא גם במעמד הברית בולטת הפעולה הא-לוהית: ה' מתגלה, מדבר, וגם כותב את גוף הברית – התורה.

ברית ערבות מואב בולטת בהדדיותה, ותפקידו של העם הופך אקטיבי. העם מקבל על עצמו את ה' לאלוקים, הוא נקרא ללכת "בדרכי ה'" ולא רק שה' "יתהלך בתוכו", הוא נקרא לקיים את התורה כפי שמסרה משה בספר דברים, ולא את התורה שניתנה בהתגלות, הוא מאמיר את ה' לא-לוהים כנגד זה שה' מאמיר אותו לעם סגולה, ובמיוחד: העם כותב את התורה על אבנים שהוא בעצמו מקים, בניגוד בולט ללוחות הברית שהן עצמן ובוודאי מעשה כתיבתם – א-לוהיים. במבט נוסף, ניתן להבחין בהתפתחות ברורה באשר לשאלת כתיבת התורה:

הלוחות הראשונים, של ברית סיני, מעשה א-לוהים המה והמכתב מכתב א-לוהים הוא.

הלוחות השניים משלבים בין אדם לא-לוהים: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת" (שמות ל"ד, א'): האבנים מעשי ידי אדם, המצע אנושי, אך הכתיבה נשארת אלוהית.

ואילו בברית ערבות מואב הכל אנושי: "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת... וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים" (דברים כ"ז, ב'-ח').

בשיעור הבא נתבונן בתיאור ביצוע הברית כפי שהוא מופיע בספר יהושוע, ונוסיף ונרחיב על תכני הברית, קרי: על הארורים, הברכות והקללות – ובזה שאחריו ננסה להציע מבט כולל על משמעות הברית שבערבות מואב ותכניה, ואת המצע הרעיוני והערכי שמתוכו אפשר להבין את ייחודה של ברית זו.

 

[2]   הוראת המילים: "באר היטב" איננה ברורה כל צרכה. אולי הכוונה לחקיקה בולטת באבן, לתרגום ללשונות הגויים – כדעת חז"ל – או אולי משמעות אחרת. בכל אופן, נראה שהביאור בערבות מואב מכוון לכל ישראל מיניה וביה, ולא כן הדברים בסיני.

[3]   שמות כ"ד, ו'.