דת ומדע – הסתירות וההתיחסות אליהן (ט)

  • הרב ברוך וינטרוב

התאמת הדת אל המדע

בשיעור הקודם סקרנו מהלך אפשרי אחד כשמתגלית סתירה בין דת ומדע – התאמת המדע אל הדת. לצורך כך הוצעו אופנים שונים – דחיית התגליות המדעיות בשתי ידיים, הצבעה על כשלים בתרגום עובדות אלו למסקנות ולעיתים תרגום מחודש של המסקנות המדעיות לשפה האמונית.

בשיעור זה נעסוק במהלך השני האפשרי בעת סתירה בין המדע לבין הדת – פירוש מחודש של הדת. גם כאן אנו מוצאים הערה של ריה"ל הרומזת למהלך מעין זה – "ואם היה מצטרך בעל תורה להאמין ולהודות בהיולי קדמון ועולמות רבים קודם העולם הזה, לא היה בזה פגם באמונתו, כי העולם הזה הוא חדש מזמן ידוע ותחלת האדם אדם ונח".

כפי שהצענו מקודם שלוש טקטיקות שונות למחלוקת על המדע – מחלוקת על העובדות, על התיאוריה או על השפה; כך גם ניתן להציע שלוש דרכים שונות להתאמת הדת למסקנות המדע –

  1. אפשרות אחת היא פירוש הפסוקים על דרך שונה מהמקובל, תוך השארת הדגש על הפשט – זהו הכיוון עליו רומז ריה"ל באמירה כי ניתן לפרש את התורה על דרך ההנחה ב'היולי קדמון'. כמובן שהנחה זו תאלץ אותנו לפרש את מושג ה'בריאה' באופן שונה מהרגיל, אך עדיין נבין את הסיפור כפשוטו – כעוסק בתיאור מציאותי של בריאת העולם (גם בימינו נשמעים לפעמים פירושים דומים, כגון הסבת ששת הימים לשש תקופות וכדומה). רוב חלקו הראשון של המורה נבוכים מוקדש לטענות פרשניות מעין אלו, ובעיקר של ביטויים מגשימים כלפי הקב"ה.

צעד דומה בכיוון זה היא הצעתו השנייה של ריה"ל, כי הקב"ה ברא עולמות והחריבן. כאן מדובר בהוספת סיפור שלם שאינו קיים בתורה כלל ומטרתו יישוב הפסוקים עם הידע המדעי. גם כאן, הבנתנו את סוג המסר הטמון בפסוקים לא השתנתה.

  1. הסטת הדגש למשמעות, תוך שימור פירוש פשט כלשהו לפסוקים – האפשרות השנייה היא להימנע משינוי מובנן של המילים, ובמקום זאת לשנות את מובנו של הסיפור. בדרך זו נוקט הרמב"ם, לדוגמא, כאשר הוא טוען כי ביקורם של המלאכים בבית אברהם היה כולו בחזון הנבואה. מסתבר כי הרמב"ם נקט בכיוון זה כיוון שלא רצה לקבל מלאכים המתגלים בגוף בני אדם, או מלאכים אוכלים, ובמקום לנסות ולפתור את הבעיות על ידי פירוש המילים כולן באופן שאין בו סתירה להנחותיו המדעיות, העדיף הרמב"ם להעביר את כל הסיפור למישור החזון. כך שימר הרמב"ם את המסר הטמון במילים, אך שינה לחלוטין את סוג המסר אותו אנו מוצאים בפרשה; אין מדובר עוד במסירת ידיעה על ההיסטוריה כפי שהייתה, אלא בלימוד של חלום נבואי, אשר עלינו לנסות ולהבין את המסר הנשלח דרכו. אמנם, אף שבכיוון זה הדגש מוסט מהבנת הפרשה כסיפור עובדתי להבנתה כטומנת מסר סמלי, אך מכל מקום, הפרשה עדיין שומרת על מסר עובדתי מסוים.
  2. הבנת הסיפור כולו כאלגוריה שאין בה אלא הסמל שבה – האופציה השלישית היא ויתור מוחלט על כל מסר עובדתי, והבנה כי הסיפור שלפנינו לא בא אלא להעביר מסר מסוים. אבי הטענות מסוג זה הוא כמובן 'ההוא מדרבנן' שישב לפני רב שמואל בר נחמני ואמר – איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה (ב"ב טו ע"א). בראשית המאה הארבע עשרה הטיל הרשב"א חרם בפרובנס על לימוד פילוסופיה קודם לגיל עשרים וחמש; אחת הטענות המרכזיות להטלת החרם הייתה כי אנשים שלמדו פילוסופיה קודם שחיזקו את יסודות אמונתם נטו לקרוא את התורה כולה באופן אלגורי. כדוגמאות הובאו ראיית אברהם ושרה כמשל לצורה וחומר, שנים עשר השבטים כשנים עשר המזלות וכדומה. בכתב החרם השני כותב הרשב"א: "והאמת ברחוב כשל, כי יאמרו מקצתם כי כל מה שיש מפרשת בראשית עד מתן תורה הכל משל" (שו"ת ח"א סימן תטז).

בתקופה המודרנית אנו מוצאים את הרב קוק אומר דברים דומים לגבי סיפור גן עדן: "עיקרם של דברים נאמרו כבר בדברי הראשונים ובראשם במורה נבוכים, והיום הננו מוכנים להרחיב את הדברים יותר: אין לנו שום נפקא מינה אם באמת היה בעולם המציאות תור של זהב, שהתענג אז האדם על רב טובה גשמית ורוחנית, או שהוחלה המציאות שבפועל מלמטה למעלה, מתחתית מדרגת ההויה עד רומה, וכך היא הולכת ומתעלה. אנו צריכים רק לדעת, שיש אפשרות גמורה, שהאדם אפילו אם יתעלה במעלה גדולה, ויהיה מוכן לכל כבוד ועונג, אם ישחית דרכיו יוכל לאבד כל אשר לו, ויוכל להרע לעצמו ולתולדותיו עד דורות רבים מאד. וזה הלימוד יוצא לנו מהעובדה של מציאות אדם בגן עדן וחטאו וגירושו" (אגרות הראי"ה א, קלד). וכבר דברנו על ספרו של הרב קולא; בעז"ה נעמיק ונדון בדברי הרב קוק בהמשך.

 

מניעים ומגבלות

כמובן שישנו פער גדול בין התאמת המדע לדת לבין התאמת הדת למדע, בעוד שהאפשרות הראשונה אינה טומנת בחובה מחירים דתיים, לכאורה, הרי שהשניה יכולה בקלות להצטייר כעיוות דתי. ראינו לעיל את התקפת הרשב"א על מתפלספי פרובנס, כאשר החשש המרכזי שהוא העלה היה מפני ביטול המצוות המעשיות כתוצאה מביטול אמיתות סיפורי התורה; סיוע בלתי צפוי – ומן הסתם בלתי רצוי להם – יכולים הם לקבל מברוך שפינוזה, אשר כמה מאות שנים אחריהם, במאמר התיאולוגי מדיני שלו, התקיף בחריפות את הרמב"ם על אותה הנקודה, כאשר טענתו המרכזית היא שהרמב"ם מרוקן את התנ"ך מתוכן: אם אין דרך לפרש את התנ"ך אלא מתוך הזדקקות לפילוסופיה, הרי שהתנ"ך אינו יכול לומר כלום בפני עצמו, ואין אנו יכולים לדעת לעולם האם פירוש פסוק זה או אחר שלו נכון. לשון אחרת, פירוש התנ"ך לאור המדע מוריד את התנ"ך מכסאו ושם במקומו את המדע!

דומני כי התשובה לשאלה זו כפולה. הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב, כב) אומר בפירוש, כי הוצאת הפסוק ממשמעותו המיידית מתרחשת רק כאשר משמעות מיידית זו אינה אפשרית. מאחר והרמב"ם ראה את הפילוסופיה האריסטוטלית כאמיתית, הרי שפירוש התנ"ך בניגוד לה פשוט אינו אפשרי. דומה, כי הרמב"ם אינו רואה זאת כהוצאת המקרא מפשוטו, כיוון שזהו פשוטו האמיתי של המקרא – מאחר והמקרא עצמו טוען למקור אלוקי, ומאחר והמקור האלוקי אינו יכול אלא לומר את האמת, הרי שאי קריאת התורה לאור האמת היא שחוטאת לפשט! על כן אין כאן ריקונו של התנ"ך מתוכן, כי אם העמקה בהבנתו.

התשובה השניה לטענה כי דרכו של הרמב"ם מרוקנת את התורה ממשמעות פנימית, היא שאין טענה זו נכונה. הרמב"ם עצמו מודה כי ישנן טענות שלא ניתן לפרש את התורה לאורן, כגון טענת הקדמות על פי אריסטו המפקיעה כל יכולת של הקב"ה להתערב בעולם; אם תתקבל אמונה זו, אומר הרמב"ם, "התורה כולה היתה מתבטלת, והיו מתקבלות דעות אחרות". כלומר, ישנו גבול לחופש הפרשני וישנה משמעות אותה התורה מלמדת ושאותה לא ניתן להפוך במהלך פרשני.[1]

ברצוני להתעמק מעט בדברי הרמב"ם האומר כי הוצאת פסוק ממשמעותו המיידית מתרחשת רק כאשר משמעות מיידית זו סותרת את האמת הידועה לנו. טענה זו נכונה כאשר אנו נזקקים לשאלת הגשמת הא-ל; אך האם היא מבארת את הזדקקות הרמב"ם לפירוש פילוסופי עבור מעשה גן העדן? ואם אנו עוזבים את הרמב"ם ומעלים שוב את אותם המתפלספים בפרובנס, האם היא מסבירה מדוע ראו צורך לפרש את מעשי אברהם ושרה כסיפורים העוסקים בחומר וצורה?

דומה, כי התשובה לשאלה זו היא – כן. התורה, על פי הרמב"ם, באה ללמד אותנו את האמת, ועל כן, אם אנו רואים סיפור העוסק בהיסטוריה של עם ישראל, הרי שלכאורה סיפור זה, שהוא רק דבר שקרה, הוא במדרגה נמוכה מצד מידת האמת שבו, מאשר טענה פילוסופית העוסקת לא במקרי הדברים כי אם במהותם. על כן, ישנו קו ישיר בין דברי הרמב"ם לבין פירוש סיפורי התורה באופן פילוסופי – ההנחה היסודית שהתורה צריכה לדבר על הדברים הנכונים!

אם האמת, כלומר המדע, הוא הדבר החשוב ביותר, הרי שהתורה חייבת לעסוק ברמת משמעותה העמוקה ביותר, במדע. כמדומני שגם המתנגדים לפירושים הפילוסופיים זיהו נקודה זו, ותקפו אותה – הבעיה בפירושים הפילוסופיים אינה רק שהם רחוקים מהפשט, גם רבותינו התרחקו מהפשט פעמים רבות. הבעיה היא היעלמות השפה הדתית וכיבושה על ידי השפה הפילוסופית. הרמב"ם ותלמידיו יטענו, כמובן, שאין הבדל; אך על כך נסבה המחלוקת כולה – האם השפה הדתית היא שפת האמת, כלומר שפתו של המדע, או שהשפה הדתית היא שפת הברית, שפתו של המוסר.[2]

 

הסתירה בין דת ומדע כדרך לטיהור הדת – אמונות אמתיות והכרחיות

לסיום דיוננו בנושא דת ומדע ראוי להתייחס להבנה שפיתח הרב קוק בנושא, הבנה הרואה בסתירות אלו לא רק מטרד כי אם כלי עיקרי לקידום עולמנו הדתי.

באורות האמונה כותב הרב קוק:

"כל האמונות הנן נחלקות לשתי המערכות, שכבר העיר עליהם הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג כח) לאמונות אמיתיות ואמונות מוכרחות. האמונות האמיתיות הנן היסוד המקיים את כללות האמונה, והמוכרחות הנן כמו קליפה ושומר לפרי. לפי הערך של כל עם וכל קיבוץ המתאחד תחת דגלה של איזה אמונה, כפי המדה שהאמונה היסודית היא יותר נשגבה נצחית ואמיתית, כפי זה הערך עצמו, יהיו גם הדברים הנלוים אליה יותר צחים חזקים ברורים ומושכלים, מתאימים לדרישות המוסר היותר טהורות, ולאור המדע היותר בהיר. לפעמים יבא זמן, שיגלה כח הכרחי לסלק איזה דבר מהאמונות המוכרחות מתוך חוג האמונה, מפני שכבר הגיע מצב הקיבוץ ההוא למדה זו, שאיננו צריך עוד להיות נסעד בצד ההכרחי ההוא של ציור אמונה זו. אז תוחל איזה מין תסיסה, מצד אחד נראה הדבר כפרצה ביסוד האמונה, ומצד השני כהארה והזרחת אור על האופק האמוני, והוספת כח ליסודה. ובאמת שני הצדדים הנם דברי אמת...

האמונות המוכרחות של הרמב"ם, הם הדרכים שעל ידם מעמידים את הסגנון, והם טבועים בטבע האדם, עד שאי אפשר כלל שיעקור האדם את ציורי האמונות הללו מלבבו, ולא יעקור על ידם את האמיתיות העליונות, שהם יסוד האמת לאמתו. ואחרי כל זה, מדי דור ודור, מתחדשים שינויים רבים בהיחש של האמונות המוכרחות הללו, אבל האמת הפנימית לעולם עומדת".

אם כן, לדעת הרב קוק, ההתפתחות המדעית מאפשרת ואף מחייבת התקדמות דתית. דווקא ההתנגשות שבין הדת והמדע מחייבת אותנו לשקול שוב את מושגינו הדתיים, ללבנם ולהעמיק בהם, להפריד בין אותן אמונות שהן עיקר חיינו הדתיים לבין אמונות שרק נועדו לאפשר חיים אלו (אמתיות ומוכרחות בלשון הרמב"ם). נסיון לברוח מן הסתירה שבין דת ומדע על ידי התעלמות וטמינת הראש בחול, או ניסיון לדחות את דברי המדע גם כשהם מבוססים וראויים לאמון, אינו רק שלילי כלפי המדע, אלא הוא גורם נזקים לדת עצמה שכן הוא נוטל ממנה את אחד ממנועי הצמיחה וההתקדמות שלה.

אמנם, הרב קוק עצמו מכיר בכך שלא כל האנשים שווים, ובעיקר לא כל התקופות שוות:

"לא כל האנשים ולא כל הסיעות יבוכרו בפעם אחד ובתקופה אחת, ויזדמן הדבר, שחלק אחד כבר בא עד אותה המדה בפתוח הכרתו ותרבותו, עד שאיננו צריך עוד לאותו ההכרח של איזה צד מן האמונה המוכרחת, וכיון שכן, הרי הענין ההוא דבר יתר אצלו, שהוא מעכב על מהלך רוחו וקדושת נשמתו ותעופתה. אבל באותו החוג שלא בא עדיין למדה זו, וההכרח הוא עומד לו בעינו, סילוק ענין מוכרח זה היא קציצה בנטיעות והריסת האמונה".

עלינו להיזהר, אם כן, מפני מיטוט פיגומים שעדיין נדרשים לצורך החזקת הבניין האמוני – בין שלנו ובין של אחרים. המדע הוא מנוע חזק ועוצמתי, אך כמו כל כוח עוצמתי אחר עלינו להשגיח שהוא לא יביא, חס וחלילה, להרס וחורבן, אלא לבניה וצמיחה.

 


 

מקורות לשיעורים י-יא: יחס אלוקים ואדם – נבואה והתגלות

כוזרי א, סח עד סוף המאמר (השתדלו להתרכז בעיקר בקטעים העוסקים בהתגלות ונבואה; בקטעים העוסקים במצוות נעסוק אי"ה בפעם אחרת).

אלו המקורות לשני השיעורים הקרובים – באחד נציג את השאלות הבסיסיות הנוגעות לנבואה והתגלות ונבחן את תשובתיו של רס"ג; ואילו בשני נעיין ונשווה בין תשובות הרמב"ם וריה"ל לאותן השאלות.

בעיית ההגשמה:

  1. אמונות ודעות לרס"ג, מאמר שני "ואם יפרוץ פרץ ויאמר" – עדיף עד הסוף, אם אין זמן לפחות עד "והיא הנקראת כבוד ה'".
  2. כוזרי א, פט-צא; מו"נ לרמב"ם ח"א, כא.

מהי נבואה?

  1. [רקע בחז"ל – סוכה ה ע"א "רבי יוסי אומר... ונקט ביה".]
  2. הקדמת הרמב"ם לפרק חלק (יג עיקרים) היסוד השישי; מו"נ ח"ב, לו [מו"נ ח"ב, לב].
  3. כוזרי א, פז; ד, ג.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך ויינטרוב, תשע"ה

עורך: בנימין פרנקל

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

 



[1]   נראה שעניין זה עמד ביסוד רצונו של אבא מארי הירחי להגביל את לימודי הפילוסופיה לגיל 25 ומעלה באותו הפולמוס הנזכר; לימוד הפילוסופיה ייעשה רק לאחר שהתובנות הבלתי הפיכות של התורה ישתקעו בנפשו של הלומד.

[2]   יש להעיר שלעתים שפה שהייתה חילונית נעשית לדתית; בימינו, פעמים רבות דיבורים על ארבעת היסודות או על חומר וצורה, מושגים אשר בעבר היו חלק מן השפה הפילוסופית, הם כיום דיבורים דתיים. הן למדבר והן לשומע, ההשוואה שבין גשמיות לחומר ובין רוח וצורה הוא ברור. כך למשל, הנעם אלימלך בפרשת לך לך מסביר את אברהם ושרה כגשמיות ורוחניות – מהלך אשר הרשב"א בתקופתו ראה כהכנסת זמורות זרות לכרם התורה!

ואולי אף זו סיבה מדוע לא תמיד עלינו להחמיר כל כך עם המפרשים על דרך הסמל, שכן ייתכן שאין הם מצמצמים תחומה של תורה אלא דווקא מרחיבים אותו. ועיין להלן בדברי הרב קוק.