המעלות ממעמקים: דור מחפש את זהותו

  • הרב יהודה עמיטל

דור מחפש את זהותו[1]

לכשנשתחרר ממוסכמות שמלפני מספר שנים ונתבונן מחדש בדמותו של דורנו זה כמו שהוא מתגלה לעינינו אחרי מלחמת ששת הימים, דומה שלא נגזים אם נגדיר אותו כדור המחפש את זהותו. "מי אנחנו" ו"מה אנחנו", שאלות אלו חדלו להיות שאלות תיאורטיות גרידא, שאלות שמקומן בתחום הדיון הפילוסופי ותו לא. לפתע נתחוור לו לדור כי שאלות אלו הפכו להיות שאלות אקסיסטנציאליות ממדריגה ראשונה, שאלות הנוגעות לעצם קיומו בארץ הזאת. אם במשך שנים אפשר היה להתעלם משאלות אלו ולהסתפק בכר שאנו אזרחי מדינה עצמאית וחופשית, אשר עקב שיקולים שונים וסנטימנטים שונים היא נקראת בשם ישראל, באה מלחמת ששת הימים והמאבק המדיני והבטחוני שלאחריה, והביאה את הדור לכלל עימות מחדש עם זהותו ומקור מחצבתו.

אנחנו קוראים בווידוייהם של לוחמים, א,ותם המכונים אצלנו בשם "שיח לוחמים", דברים שנתפרסמו ודברים שצונזרו ועוברים רק מיד ליד. והנה מתברר כי מאחורי אותם גילויי גבורה מופלאים שנתגלו במלחמה זאת מצויים פקפוקים מוסריים, הנוגעים לעצם מאבקנו בארץ הזאת, פקפוקים על זכויותינו בארץ הזאת לעומת זכויות הערבים שישבו כאן. פקפוקים ביחס להצדקתה המוסרית של תקומת המדינה שהביאה לנישולן של אלפי משפחות שנולדו כאן. ואותם פקפוקים נשמעים מבין השיטין של כל הוויכוחים על ארץ ישראל השלימה, פקפוקים באשר לזכותנו להתנחל בחברון ובהרי שומרון ורמת הגולן. ויש שאתה שומע פקפוקים הנוגעים לזכויותינו להתנחל גם בתל-אביב ובעמק יזרעאל.

עצם הרעיון הציוני של שיבת ציון, אשר כבש לבבות של גדולי אומות דווקא בגלל הקסם המוסרי שבו עד שצ'רצ'יל לא התבייש להכריז על עצמו ציוני משום שראה בכך רעיון מוסרי גדול, עצם הרעיון הציוני הועמד בסימן שאלה גדול בדורנו. יש המבטאים זאת ברור ויש שמגמגמים. לא אחת אנו נתקלים בביטויים צורמים וצורבים את הלב ואת כל ישותנו היהודית.

ברם, מה משמעותם ומה עניינם של כל הדברים האלה, אם לא התלבטות של דור המחפש את זהותו מתוך תחושה ברורה, שרק עם התוודעותנו לזהותנו היהודית, שראשיתה בצו האלוהי של "ויאמר ד' אל אברם לך לך" וגו', והמשכה בתקופת יהושע בן נון ודוד ושלמה, ישעיה, ירמיה, עזרא ונחמיה, הלל, רבי עקיבא, רבי יהודה הנשיא עד הבעש"ט והגאון מווילנא, רק הזדהות עם זאת הזהות היהודית, שהנה זהות אחת משחר ימיה של האומה עד ימינו, רק היא הנותנת טעם למאבקנו, והיא המקנה לנו את הזכות ואת הצידוק המוסרי להתנחל בחברון ובתל-אביב, ברמת הגולן ובבאר-שבע.

אולם דורנו משול לאותו אדם מתוסבך ומתוסכל שנפל בגורלו להיוולד לאדם גאון וגדול. והנה דווקא עובדה זאת היא שגורמת לו את כל הסיבוכים והתסכולים. מצד אחד איננו מסוגל להשתחרר מן העימות המתמיד עם דמותו של האב הגדול, ומן הצד האתר הוא מרגיש חוסר אונים להתמודד עם אותה דמות גדולה. גם דורנו שואף מצד אחד להמשכיות, לראות את עצמו כחוליה באותה שרשרת גדולה ששמה כנסת ישראל, ומן הצד האחר הוא חושש להכריז על עצמו כיורשה הלגיטימי של אותה מורשת גדולה הקשורה בכנסת ישראל. הוא חושש שלא יוכל להתמודד עם דמויותיהם של הנביאים, התנאים הראשונים והאחרונים. מעמסת הירושה נראית גדולה לדור זה שהתחנך ללא אמונה, אולם על אף כל זאת הכמיהה היא להמשכיות, כי עצם קיומנו תלוי בכך.

אנחנו עדים לתופעה מיוחדת במינה - נהירה לארכיאולוגיה. הארכיאולוגיה הפכה כמעט להיות התחביב העממי אצלנו. אופייני הדבר שדווקא ראשי הצבא נתפסו לתחביב זה בהתלהבות בלתי רגילה. מה משמעותה הפנימית של אותה תמונה שבה אנו רואים את שר הבטחון לבוש בגדי עבודה ואת חפירה בידו, חופר כפועל פשוט לגלות את נבכי העבר? מה משמעותה הפנימית של העובדה שכאשר נכנסים לדירותיהם של רבי-אלופים, אלופים ותת-אלופים, ובמקום חפצי נוי מוצאים חרסים ושברי חרסים ושברי אבנים? המשמעות לכך היא שיש כאן חיפוש אחרי הוכחות מוחשיות לשייכות לארץ הזאת, יש כאן חיפוש אחרי הוכחות שאפשר למשש אותן בידיים, שאכן שורשים לנו בארץ הזאת. דווקא אנשי הצבא, העומדים לפני העימות המתמיד עם הבעיה המוסרית של הצדקת מאבקינו, מחפשים את הבטחון העצמי והשכנוע הפנימי בזכות מאבקינו ומלחמותינו, והם נאחזים בכל שרידי העבר המצביעים על זהותנו.

זאת ועוד. אותה חרדה עמוקה שהקיפה את בית ישראל כולו לפני מלחמת ששת הימים לעצם קיומנו, חרדה ששזורות היו בה אסוציאציות של אושוויץ ושל מאידאנק, אותה חרדה טרם חלפה כליל גם אחרי הרגשת הרווחה שבאה עם הנצחונות המופלאים. היא רק הודחקה למעמקים, הודחקה לנבכי הנפש. עדיין חסרה לדור הרגשת היציבות בבטחון קיומנו. עדיין מקנן אי שם בלב הפחד מפני קונסטלציה מדינית בין-לאומית אחרת, מפני התפתחויות בלתי צפויות במנטאליות של האויב ובכוננותו הצבאית. וקיימת הרגשה פנימית עמומה שאת תחושת היציבות ניתן לרכוש רק מתוך הזדהות עם זהותנו היהודית, שרק אם נראה את עצמנו כחוליה באותה שרשרת גדולה של ישראל ההיסטורי, אשר נצחיותו מובטחת בכל התנאים כימי השמים על הארץ - רק מתוך ראיית ההמשכיות אפשר להגיע להרגשת יציבות של ממש; ומשום כך עלינו לפתוח שוב את ספר היוחסין שלנו. בלי משים אנו נזכרים בסיטואציה היסטורית אחרת בראשית תקופת הבית השני. אנו קוראים בנחמיה (ז, ה-ו): "והעיר רחבת ידים וגדלה והעם מעט בתוכה, ואין בתים בנויים. ויתן אלהי אל לבי ואקבצה את החרים ואת הסגנים להתיחש, ואמצא, ספר היחש". דורנו עדיין מחפש את ספר היחש שלו.

חיפושים אלה' אינם באים בחלל ריק. קדם להם רגע גדול של התוודעות הדור עם זהותו. באותן השעות היפות של עמנו היה רגע גדול אחד אשר מעטים כמוהו בהיסטוריה. היה זה הרגע הגדול של הזעזוע הנפשי שאחז בכולנו, כאשר חזרנו שוב אל שריד מקדשנו אל הכותל המערבי. אותה חוויה נפשית גדולה שזכינו לה כולנו, ואשר כל כך הרבה פירושים נתלוו לטיבה ולמשמעותה, הרי מעבר ומעל לכל הפירושים מתבררת עובדה אחת: היתה זאת התוודעות אל זהותנו האמיתית. נתגלה שאותו מקדש, אשר היה בימי קדם לב האומה, נשאר מרכז הדופק גם לדורנו. השרשרת לא נותקה והרציפות לא פסקה.

אומנם היה זה רק ברק שהאיר לרגע ומיד חלף. משולים היינו לאותו אדם ההולך בשבילי יער סבוך והנה שקעה עליו השמש. החושך והאפלה משתלטים על היער כולו, והנה איבד את הכיוון, איבד את השבילים. לפתע מאיר ברק את היער. אמנם רק שנייה אחת הבריק הברק, אבל אותה שנייה הספיקה לו שיעיף מבט על השבילים ויעלה על הדרך הנכונה. ודאי, טיבו של ברק שהוא מבריק לשנייה אחת בלבד. "אבל פעם יוצץ לנו האמת, עד שנחשבו יום, ואחר כר יעלימוהו הטבעים והמנהגים, עד שנשוב בליל חשוך קרוב מה שהיינו תחילה ונהיה כמי שיברוק עליו הברק פעם אחר פעם והוא בליל חזק החושך" (מו"נ בפתיחה). הטבעים והמנהגים מחזירים אותנו למצב הקודם, אלא שבינתיים הספקנו להעיף מבט, ומעתה יודע הדור באיזה כיוון עליו לחפש את זהותו. אנחנו קרובים מדי למלחמת ששת הימים ועדיינו אין בידינו לערוך את מאזן ההישגים; על אחת כמה וכמה שאיננו יכולים לראות את מאזן ההישגים הרוחניים שבאו בעקבות ימים גדולים אלה. "מי יודע דרך הרוח?" מי יכלכל את ערכן של הבקעת חומות הלב ופתיחת שערי הרוח וכיבוש הלבבות, שבאו בעקבות המלחמה. רק ימים יגידו מה טיבה של המהפיכה שהחלה בלבבות.

הנושא שנתבקשתי לדבר עליו הוא דורנו בעקבות החשמונאים. ברור הדבר, כי בקשה זו משקפת נאמנה את המגמה להמשכיות. יש רצון חזק לראות את דורנו בעקבות החשמונאים. אנו נאחזים בשתי ידיים בכל אסוציאציה המזכירה לנו את עברנו ההיסטורי, ובהתאם למגמה זאת, שאני שותף לה בכל לבי, אנסה לחפש את הקווים החשמונאיים בדורנו. דומה, ששלושה דברים מציינים את דמותם של החשמונאים בתודעתנו ההיסטורית:

(א) הגבורה שגילו במלחמתם נגד היוונים, גבורה שהפכה להיות סמל לגבורה יהודית, והכוונה אינה רק לגבורה שנתגלתה במלחמה. לא חסרים גיבורים בהיסטוריה היהודית. בספר דברי הימים אנו מוצאים רשימה ארוכה של גיבורי דויד אגב פירוט מעשי גבורתם. כשאנו מדברים על גבורת החשמונאים אנו מתכוונים בראש וראשונה לעצם ההעזה שבהכרזת המלחמה בתנאי מחתרת נגד אויב שנהנה מעריפות בכל התחומים, במספר הלוחמים, בנשק ובאימון הלוחמים. ההבדל היה כה גדול ובולט שאילי המלה עדיפות אינה מתאימה כאן.

(ב) טיב המלחמה, או - יותר נכון - המטרה למענה נלחמו. היתה זאת מלחמת קודש במלא מובן המלה. מלחמה למען תורה, למען שבת, למען מילה, נגד מלכות יון הרשעה "שעמדה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".

(ג) היותם שליחי ההשגחה העליונה לתשועה גדולה ופורקן כהיום הזה. על ידם נתגדל ונתקדש שם שמים "על הנסים ועל הפורקן על הגבורות על התשועות ועל המלחמות", שנעשו על ידם.

אם ננסה לחפש את הקווים המקבילים שבין דורנו לדור החשמונאים, דומה כי בשני דברים הדמיון בולט, בגבורה שנתגלתה בדור זה ובעובדה שגם דורנו זכה להיות שליח ההשגחה העליונה להביא תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה. אולם עדיין הדברים טעונים הסבר. העובדה שכאן המלחמה היתה למען הקיום הפיסי, למניעת השמדה, ואילו שם היתה זאת מלחמה למען התורה ולמען הזכות להכריז כי יש לנו חלק ונחלה באלהי ישראל, עובדה זאת יש לה משמעות לכאורה גם לגבי טיב הגבורה שנתגלתה בימים ההם ובזמן הזה. ובקשר לכך אתיר לעצמי לומר דבר. בימי מלחמת ששת הימים, בימים שלפניה ושלאחריה הורגשה מגמה לעודד גבורת הלוחמים ולפרש אותה כגבורה הבאה מתוך תחושה של "אין ברירה". האויב נלחם על יוקרה, על שטחים, ואילו אנו נלחמים על עצם קיומנו, כשגבנו אל הקיר. דומה, שגישה זו, הרואה בתחושה זאת את מקור המשאבים הנפשיים שמהם צומחת הגבורה הישראלית, היא בלתי נכונה וגם מסוכנת. היא מסוכנת משום שעלולים אנו להגיע שוב למצב שבו ניאלץ לאחוז בנשק. ומצב זה עלול לבוא כאשר הבטחות של מעצמות ומנהיגי מעצמות שלא יתנו להשמיד את ישראל - נוסחה האהובה על כמה מהן - הבטחות אלה עלולות לקבל צורה מחייבת יותר והן עלולות להקהות את תחושת ה"אין ברירה". ועדיין נזדקק למשאבי גבורה עצומים גם בשעה שנצטרך להילחם למען שלימות הארץ ולמען גבולות בטוחים לכאורה, ולא למען קיומנו. אבל לא על כך רצוני לדבר.

גישה זו אינה נכונה, משום שאם נרצה לראות בגבורת צה"ל את ההמשכיות של הגבורה היהודית ההיסטורית, הרי גישה זו מחטיאה את מטרתה. גבורת החשמונאים היא סמל הגבורה היהודית, הדוגמה הקלאסית לה. ודווקא אצל החשמונאים באה הגבורה לא מתוך תחושת "אין ברירה". שם היתה ברירה. היו שם מתיוונים שהציגו ברירה קוסמת לכאורה, השתלבות במרחב השמי או היווני, כאשר הקיום והרווחה הכלכלית מובטחים, גם אז היו שטיינרים למיניהם, אשר הטיפו נגד צרות האופק של יצירת תרבות פרובינציאלית, נגד צרות האופק של גבולות לאומיים שעה שאפשר להשתלב במרחב התרבותי. ודווקא משום שזאת היתה הברירה, נתגלתה אותה גבורה שהפכה להיות סמל לדורות. אמת, גם שם היתה תחושת "אין ברירה", כי כל גבורה גדולה באה מתחושת "אין ברירה", אבל אין ברירה במובן אחר. כי הברירה שעמדה לפניהם היה בה משום התכחשות לזהות היהודית וליעוד היהודי, וזאת אינה נחשבת ברירה - מוטב המוות מאשר חיים ללא חלק ונחלה באלהי ישראל. זאת היא הגבורה היהודית ההיסטורית. תחושת ההזדהות המלאה עם היעוד הישראלי בלב ונפש ובהכרה, הרגשת השייכות של חלק ונחלה באלהי ישראל כאן מקור המשאבים הנפשיים שמהם צומחת ועולה הגבורה היהודית. וכאן אעז לומר כי המקורות הנפשיים של הגבורה היהודית לא נשתנו במהלך הדורות וגם בימינו. רק הדביקות הבלתי מותנית בישראל, ביעודו, בגורלו, בעברו ובעתידו היא מקור הגבורה המתגלה בעיתות חירום. ויותר מזה, כבר עברו הימים, שמניעים נפשיים נקבעים לפי הודאת בעל דין. כשאנו רוצים לעמוד על מניעים נפשיים, פסיכולוגיים, של תופעה מסויימת אצל יחיד - ברור שלא על יסור הודאותיו והכרזותיו של אותו יחיד נעמוד על מניעיו הנפשיים והתת-הכרתיים. קל וחומר כשיש לנו עניין בציבור, הרי שלא לפי הודאותיו והכרזותיו נשפוט אותו. התפיסה היהודית השורשית אומרת לנו דברים אחרים.

תחשת השייכות לעם גדול, אשר גדלותו אינה נמדדת במספרים ואשר לו יעוד היסטורי משלו - היא המעניקה את העוצמה הפנימית ואת הגבורה הנפשית להיאבק ולהילחם נגד מדינות רבות-כוח ובעת צורר גם נגד מעצמות. מבחינה זאת יש, איפוא, לראות בלוחמינו את צאצאי החשמונאים ואת מורשת גבורתם. אמנם לחשמונאים היתה הכרת היעוד ברורה, ואילו כאן נשארו הדברים לרוב בגדר תחושה ולתודעה ברורה לא הגיעו. ואף על פי כן אחד הוא השורש בימים ההם ובזמן הזה. מבחינה זו העמיקה המלחמה את ההמשכיות, לפי שבמלחמה מגיע האדם במיצוי אל השורשים.

כאשר עומד האדם בעימות עם המוות ונלחם על קיומו, נושרים רבים ממעצוריו הנפשיים. כוחות גנוזים מתגלים ומתנערים לפעולה. החלש יאמר גיבור אני. נעדרי תחושה בחיי יום-יום, אנשים נגררים וסבילים בכל ימות השנה, מתגלים לפתע כבעלי תושיה, כבעלי כושר החלטה ולפעמים גם כבעלי כושר מנהיגות. כוחות רדומים במעמקי הנפש מתנערים ועולים. ודברים האמורים ביחיד, אמורים גם באומה הנלחמת על קיומה. היחיד מגלה את עצמו והאומה את עצמיותה. "חשבתי ימים מקדם, שנות עולמים. אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה, ויחפש רוחי".

 


[1] מתור הרצאה בירושלים, חנוכה תשכ"ח