המעלות ממעמקים: הראי"ה קוק לדורנו

  • הרב יהודה עמיטל

הראי"ה קוק לדורנו[1]

[א]

"מעשי שטן או מעשי אלהינו?" כך נוסחה השאלה עוד לפני ארבעים שנה. היה זה הד"ר יצחק ברויאר ז"ל, אשר הציג את השאלה בנוסחה החריף הזה ביחס להצהרת בלפור. השאלה היתה: האם יש לראות בהצהרת בלפור את יד ד' המשיב שבות עמו, את ניצני צמיחתו של החזון הגדול המסתיים בהבטחה "ועבדי דוד מלך עליהם", או שמא, חס ושלום רק חזון תעתועים לפנינו ממעלליו הגדולים של השטן, אשר הוגבר כוחו לנסות להדיח על ידו את ישראל מאביו שבשמים. למען הדיוק יש להוסיף כי כוונת השואל היתה ריטורית גרידא. תשובתו שלו היתה ברורה: אכן גדולים מעשי אלהינו! לא כן הדבר בכלל היהדות הדתית, אשר השאלה היתה מופנית אליה. כאן נחלקו הדעות; יש אומרים ויש אומרים. היחס הכמותי בין הדעות אינו קובע כאן. עובדה היא שיש שפסקו: "תפוס לשון ראשון", ויש שקבעו: "תפוס לשון אחרון". ובין שתי התשובות המנוגדות עמד ציבור גדול, אשר לידי הכרעה לא הגיע. הן ולאו היה רפה בידו, והוא נקט בעמדה של 'אעמדה ואשמעה מה ידבר ד'". עמדה זו תוארה בבהירות בדבריו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל: "נניח שאלפיים שנה לא ירד גשם משמים, והנה פתאום נראה ענן קל מאד וכי לא יזדעזעו הכל ויאמרו 'תאמר דאָך... תאמר דאָך...' (שמא אף על פי כן...)" (מוריה לר"י ברויאר 197).

בינתיים הכביד וגדל אותו ענן, שבראשיתו היה קל מאד. הרי ישראל החלו לתת פריים, בארץ ישראל קמה ממלכה יהודית עצמאית. הנה בניך מרחוק יבואו. כפליים כיוצאי מצרים חזרו לארץ והתיישבו בה. והדעות ביהדות הדתית עדיין נשארו חלוקות כמקודם. יש אומרים ויש אומרים, ויש נבובים. אלא שכאן אירע דבר. המבוכה חדלה להיות חלקה של אחת השכבות ביהדות הדתית בלבד, היא התפשטה על פני כל המרחב. גם אלה המתיימרים לתת תשובה חד-משמעית נבוכים הם, אף אם כלפי חוץ הם מנסים להסתיר או להכחיש את מבוכתם. אלה ואלה אין לבם שלם. הפרצות שבהשקפותיהם הן פרצות של ממש, אשר אין להתעלם מהן. בימים שלאחר הצהרת בלפור עדיין אולי אפשר היה לומר בלב שלם כי חזון תעתועים לפנינו, מעשה שטן. אך כלום מסוגל היום יהודי מאמין בר-דעת להתעלם מכל אותם הגילויים האלהיים הגדולים והנפלאים, שנתלוו לתקומת המדינה ולהמשך קיומה החל מדיוני או"ם ועד ימינו אנו? איך ניתן לכלכל את עצם העובדה של תקומת עצמאות יהודית אחרי אלפיים שנה? האם כל זה אינו אלא מעשה שטן? בלי משים אנו נזכרים בזעקתו של רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל באיגרותיו, אשר אמנם נאמרו לעניין אחר: "מה נרצה היום לסתום עימנו, נתעוור, נתחרש, להתעקש ולסור מני אורח רק לאמור בפה בצפצוף עופות פורחים באוויר: דילמא סיטרא אחרא? או איה אלהי המשפט, עזב ד' את הארץ אין רואה?"!

ומצד שני מה נאמר ומה נדבר נוכח כל הגילויים השליליים בשטח המוסר והדת, אשר אשמנו ובושנו מכל דור? האם כך נראית ראשית צמיחת גאולתנו הנכספת? האם מכאן יצמח מתחתיו איש צמח. הן דומה שעדיין אנו עומדים בפרק הראשון מנבואתו של ישעיהו: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים". דומה, שמכאן עד הנבואה בפרק מ': "אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם" - המרחק רב ביותר.

[ב]

השאלה גדלה ועמה המבוכה. ומבוכתם של אלה הרואים במפעל הציוני ובתקומם המדינה מעשי אלהינו גדולה היא אולי יותר, באשר הפרצות שבהשקפותיהם מזדקרות לעין יום יום, ללא אפשרות של הסחת הדעת. ועדיין מתהלכים להם צעירים שרידים, אשר טרם נתפתו לתרופת הקסם של ימינו - היינו השבתת המחשבה והמצפון, לחדול מלחשוב לחדול מלשאול - והם עדיין כואבים את כאבה של המבוכה לבל עומקה התהומי. יחסם המעשי למדינה ולחובותיה האזרחיות הוא ללא פגם: הוגן וחיובי. אך השאלה איך להתייחס אליה מבחינה נפשית אמונתית גוזלת את השלווה מנפשותם. לאדם ירא שמים החי באמונתו הרי אין דברים חסרי משמעות בעולמו של הקב"ה. היחס הנפשי למקרי החיים מבחינת משמעותם האלהית כגילוי השגחה, הוא המיבחן האמיתי לעומק דתיותו של האדם מישראל: "רשע בחייו קרוי מת מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר המאורות, שוקעת - ואינו מברך מעריב ערבים" (תנחומא ברכה). וכאן עומד אדם מישראל בפני מאורעות מופלאים, מאורעות אשר חד-פעמיותם מייחדת אותם מכל מאורע אחר בהיסטוריה הישראלית, ואינו יודע מהי הברכה שעליו לברך. הוא מבקש לעמוד על משמעותם, והיא רחוקה ממנו. מה פלא, אם בעת מבוכה כזאת עלולים גם יהודים הרואים את עצמם כמאמינים ודתיים להיתפס לדעות אשר מקורן מעבר ליהדות הדתית ומעבר לאמונה, כאותה דעה, שלפיה יש לראות את תקומת המדינה כיצירה אנושית חילונית טהורה, נטולה כל זיקה לקדושה, נטולה כל משמעות טרנסצנדנטית, משוחררת מכל גילויים טבעיים או על טבעיים של כוח על אנושי.

צעירים אלה, עם כל צמאונם לדעת ולהבין, אפשר לומר שהם צנועים בדרישותיהם. יודעים הם שאכן גדולים מעשי אלהינו. אף הם יודעים כי המאורעות נפלאים ונשגבים מכדי שיוכלו להתיישב על לבו של כל צעיר, אשר ידיעת התורה שבו רחוקה מאד מלהיות קרובה לשלימות. אולם מחפשים הם משענת להישען עליה, אישיות תורנית אשר סמכותה התורנית היא, מעבר לכל ויכוח, ואשר תכריז שבידה תשובה חד-משמעית שאין בה לא פרץ ולא צווחה ואשר בה ינוחו יגיעי רוח. תשובה מלאה אשר שלווה עמה והיא המקיפה את כל התופעות המנוגדות, ויחד עם זאת יהיו שעריה פתוחים להבנה לפני כל מי שמוכן להתמסר ללימודה ביגיעה.

וכאן הקסם לאורות הקודש הבוקעים מאישיותו של מרן הראי"ה קוק, אשר על אף המרחק בזמן טרם הועם זוהרה.

[ג]

היו בה באישיותו הרב-גונית של הרב ז"ל כל הסממנים הדרושים, כדי שדעתו תיחשב כדעת תורה בהלכות דעות גם במבוכת ימינו.

ידיעתו המופלגת והגאונית בכל מבואות הבבלי והירושלמי ספרי ספרא על מפרשיהם הראשונים והאחרונים, שהפליאה את גאוני דורו שבאו עמו במגע; למדנותו המעמיקה ופוריותו כמעין נובע בפלפולי דאורייתא וחידושי ש"ס מזרעים ועד טהרות, שבחלקם נשארו בכתובים; הזדקקותו להורות הלכה למעשה למרחקים בשאלות חמורות בכל מקצועות התורה, ורוחב דעתו בקביעת הלכה בכל חלקי השולחן-ערוך, אגב שליטתו המופלגת בספרות התשובות העניפה, כמו שבאו לידי ביטוי בארבעת כרכי שאלות ותשובות שהשאיר אחריו ברכה; היותו משמש בחייו שולחן ערוך חי בהנהגותיו בחיי יום יום בזהירויותיו ובאופני קיום המצוות לקביעת דקדוקי הלכות והידורי חומרות, המבוססים על דיוקי ש"ס ומסתרי פוסקים; טוהר אישיותו המוסרית ודרכו המיוחדת בעבודת השם עם חסידותו המופלגת שהיו מן המפורסמות; כל הסממנים האלה העמידוהו בשורת אותם גדולי תורה אשר גדלותם חורגת מעבר לדורם, ודמותם ומשנתם הצרורה בספריהם ישארו נכסי צאן ברזל לדורות. ואם נצרף לזה את היותו משמש ברבנות מרכזית, עם כל האחריות הכרוכה בה, ואת הימצאותו במרכז חיי העם בצומת הבעיות הרוחניות של הדור, הרי יש בסמכותו התורנית די משום קביעת "דעת תורה" במובנו הטוב והמקובל של ביטוי זה.

אולם אם לאור כל האמור, ועל אף כל האמור, היה רק אחד הגדולים המופלאים מאותו סגל חבורה מגוונת שהקב"ה שתלן באותו דור, הרי היה בו במרן הרב ז"ל דבר מיוחד, שבו היה חד בדרא במלוא המובן. והוא - היותו שר האגדה. שליטתו המוחלטת והמפליאה באותו מקצוע עמוק ורחב של תורתנו הקדושה, שאנו רגילים לכנותו למען הקיצור בשם "אגדה", ואשר למעשה מקיף את כל מקצועות התורה בנגלה ונסתר שלא נכללו בחלק ההלכה. שליטתו המופלגת בכל ענפי האגדה על כל גווניה וגילוייה עם גדלותו בהלכה הרי זה חזון בלתי נפרץ גם בקנה מידה של דורות בתקופה האחרונה. ידיעתו והבנתו המעמיקה בספרות האגדה החל מאגדות שבש"ס ועד מדרשי האגדה למיניהם על מפרשיהם; בקיאותו העצומה בספרי העיון והמחקר מתקופת ימי הביניים ועד המהר"ל מפראג; ידיעתו המופלגת בספרות המוסר והחסידות: ראשונים ואחרונים; ועל כולם ידיעתו הרחבה והמעמיקה עם בקיאותו הגדולה בתורת הנסתר החל ממדרשי הקבלה דרך כתבי האריז"ל עד כתבי הגר"א ותלמידיו ועד אחרון ההוגים בחסידות הבעש"טית; עושר רוחני רב זה נותנים לסמכותו התורנית משמעות מיוחדת במינה, גם אם תסמי מכאן את כל המיוחד והמקורי שבאישיותו ובמשנתו, המהווה פרשה מופלאה מיוחדת בפני עצמה.

ובאשר ענייני אמונות ודעות בכלל וסדרי גאולה ומהלכי השגחה בפרט אינם מבוארים בדרך כלל בהוויות דאביי ורבא, ומשום כך גם לרוב, הכרעותיהם וקביעותיהם של גדולי התורה בעניינים אלה בדור האחרון, יסודם היה בעיקר באינטואיציה ורגש, והיו מבוססים יותר על דעה עצמית, מאשר על בירורי מקורות קדומים, הרי דעותיו וקביעותיו של הרב ז"ל באו מתוך שליטה מוחלטת במקורות המתאימים, חשיפתם ובירורם עד כדי אפשרות של הכרעה מתוך התבססותו עליהם, כעדותו הוא באיגרותיו.

יחד עם זה היה הרב ז"ל יחיד בדור בטיפולו העיוני המרובה ובעיסוקו הקבוע באותה סוגיה מרכזית במחשבת היהדות ששמה גאולה. תורת הגאולה, סדרי הופעות אורותיו של משיח, משמעותם של סדרת התיקונים המגוונים שעל ידם מתכשרת כנסת ישראל להופעת הגאולה השלימה, כל אלה קיבלו אור חדש במשנתו הרחבה של הרב ז"ל. מצד אחד העמיק את מושגי הגאולה, וביסודם של ראשוני הישובים החקלאיים בארץ ראה את הקץ המגולה כעדות חז"ל "אין לך קץ מגולה מזה: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו". מן הצד האחר העלה אותם לממדים ומרומים אידיאליים כאלה, אשר כל המושגים המקובלים במיטב חלומותינו הפכו להיות חיוורים לעומתם. הליכות רבות מתורת הגאולה שנשתכחו חזרו ונתחדשו בבית מדרשו.

ואחרי כל זה יחידי היה הרב ז"ל בתפיסתו המלאה את מאורעות תקומת ארצנו הקדושה על כל תופעותיה המגוונות והמנוגדות, תופעות הקודש והחול, החומרי והרוחני. כל התופעות, אלה שהיו בזמנו אלה שהופיעו בעשרים וחמש השנים מאז פטירתו מוצאות את הסבריהן ותואמות את משנתו העמוקה, אלופיו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותיו.

הרב ז"ל קבע והכריז: "כבר הקיץ הקץ ביאה שלהשית החלה", אף על פי שתהליך הגאולה ממושך, ו"הכל הוא אור ד' וכבודו, אבל לא האומה ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמים לא שגור בפיה ואומץ וגבורה רודפת היא אבל באמת הכל קודש ואלהי". והוא, שהמקורות היו גלויים לפניו, יכול היה להכריז לפני למעלה משישים שנה דברים ההולכים ומתאשרים בימינו לאמור: "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבוא. השלווה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, שכבר ידמו שכבר באו למטרתם כולה תקטין את הנשמה ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע". "ורק בהיגמר התוכן בהיעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלהי נקרא בשם המפורש להיגלות", "והמשך הזמן, העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל עד שיופיע אור תפארת ישראל לדעת כי שם ד' נקרא עליה הוא זמן חבלי משיח שרק אמיץ אונים כרב יוסף היה אומר עליו בניגוד לכל האומרים ייתי ולא אחמיניה - 'ייתי ואיתיב בטולא דכופתא דחמריך'". והוא אשר ראה את "הציצים הרכים חלושים וצלולים כאזובי קיר" בהופעת קוממיותנו וקבע "שהנה הנם לא אזובים כי אם ארזי-אל העומדים בראשית תחילת צמיחתם ביער איתנים". ומשמעותם של הגילויים האלה מבוארת ומפורשת בים הגדול של משנתו. וכל מי שטובל בו פעם מתמלא עידוד, ביטחון ואמונה בצור ישראל וגואלו ית"ש, אשר דבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם.

כל המצוי אצל כתביו יודע כי הארתו חודרת עד לפרטים. המעלות והמורדות השונים בהתפתחותה של שיבת ציון בימינו בשטח המדיני, הכלכלי והרוחני, צורותיהן של התנועות והזרמים הרוחניים בארץ, יחסם של המוני בית ישראל למפעל התחייה - ובתוכם יחסה הפרובלימאתי של היהדות הדתית לזרמיה - קיבלו את הארתם במשנת הרב ז"ל.

תורתו של הרב היא בשורה גם בשביל נבוכי ימינו, וכל מי שרוצה לשמוע ומוכן לשמוע "בכל לשון שאתה שומע", אגב אמונה והרכנת ראש לפני גדולת יראי ד', אשר הוא כביכול חלק להם מחכמתו, ואגב ויתור על מחשבות שגרה ומשפטים קדומים, נקרא לשוב ולחיות בצל אורו הגדול. שערי תורתו פתוחים, וכל צמא דעת אשר לבו ומוחו פנויים ללמוד בעיון והעמקה יבוא שעריו.

אך דבר אחד יש לדעת: אין לבוא בשעריו אלא באמונה גדולה. בפני קטני אמנה, מאמינים למחצה ולשליש, השערים סגורים. אלה ישובו נבוכים כלעומת שבאו. רק מי שמוכן לקבל על עצמו אמונה גדולה, כקריאתו המתמדת של הרב, בבחינת "הבו גודל לאלהינו", אמונה בקדושתה של כנסת ישראל, בנשמתה האלהית, בהתערבות האלהית המתמדת בדרכי ההיסטוריה העולמית, ביד אלוהים המכוונת את תנועותיה הרוחניות של האומה הישראלית, בחוסר המקריות שבכל גילויי ההיסטוריה הישראלית, בהופעת רוח הקודש לדרגותיה בבית מדרשם של המעולים שבחכמי הדורות, רק מי שלבו פתוח לכל גילויי האמונה ימצא מרגוע לנפשו באורות הקודש של הרב ז"ל. שימוש חלקי במשנתו של הרב בידיים של קטני אמנה לצרכים אישיים או ציבוריים מצומצמים כביכול, הוא חילול קודש של דמותו הטהורה. רק לשומר אמונים פתוחים השערים לרווחה.

 


[1] שלוחות, מרחשון תשכ"א