המעלות ממעמקים: עיון במדרשות

  • הרב יהודה עמיטל

עיון במדרשות[1]

[א] למה רגשו הגויים?

הרמב"ם, בהלכות מלכים פרק שביעי הלכה טו, כותב: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא, ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם', ולא. עוד אלא דמי ישראל תלויים בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפר דמי הכל, שנאמר: 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'. והרי מפורש בקבלה: ארור עושה מלאכת ד' רמיה וארור מונע חרבו מדם. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא, ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר: 'כי עשה יעשה ד' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ד' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וכו', והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ד' אלהיך)". עד כאן דברי הרמב"ם, ואם כי הם כלולים בספר הלכה מובהק, אין ספק כי שורשם באגדות חז"ל. לדעת הרמב"ם, כל מלחמה של ישראל בכל הדורות, בעתיד כבעבר, היא מלחמת ד' למען יחוד השם, כדבריו: "וידע בי למען יחוד השם הוא נלחם". והדברים הרי נכתבו בספר שנועד להורות הלכה לדורות. בעבר ידע עם ישראל במפורש אילו מלחמות הן למען יחוד השם, אולם לא המטרה המוצהרת בלבד קובעת את אופיה של המלחמה, כל מלחמה של ישראל היא מלחמה למען יחוד השם, בין שהכרה זאת מלווה את הלוחמים ביודעין בין לאו.

ישראל - בעצם מציאותו - מייצג את האידיאה האלהית בעולם. ישראל מייצג את דרך ד' בעולם, שטיבה כבר נתפרש בראשית יסודה של האומה הישראלית, אצל אברהם אבינו: "ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". נצחון ישראל פירושו איפוא נצחון האידיאה האלהית בעולם על כל המשתמע ממנה. וכך אמרו רבותינו ז"ל (ספרי ברכה לג, ה): "'אתם עדי נאום ד' ואני אל' (ישעיה מג, יא); כשאתם עדי אני אל וכשאין אתם עדי כביכול איני אל. כיוצא בדבר א.תה אומר (תהלים קכג, א): 'אליך נשאתי את עיני היושב בשמים, אלמלא אני לא הייתי יושב בשמים'". וחכמי המדרש לא נרתעו מלפרש את הפסוק בזכריה ט "גילי מאוד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא", כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו נושע. וכך אנו קוראים במדרש תנחומא (אחרי יב) "'צדיק ומושיע' אין כתיב כאן אלא 'צדיק ונושע'. א"ר אבהו: שלר ושלנו הגאולה". כביכול כשישראל בצרה אף הוא עמהם, שנאמר (ישעיה סג, ט): "בכל צרתם לו צר", וכתוב "ושם דרך אראנו בישע אלהים", ב'ישע "ישראל' אינו אומר אלא "בישע אלהים".

ויתר על כן, מלחמה נגד ישראל משמעותה הפנימית היא מלחמה נגד ד'. ולא. רק מבחינת תוצאותיה, אלא גם מקורותיה ושרשיה הנפשים של מלחמה כזאת, היסוד הנפשי הבלתי מודע, ולפעמים גם המודע, לעצם השאיפה להילחם בישראל, להשמידו ח"ו, יסודם בתאוות רשעים להינתק מכל זיקה לאידיאה האלהית, להשתחרר מן הצורך בעימות מתמיד עם תביעותיה של אידיאה זו בתחום המוסר, הטוהר והקדושה.

ואנו חוזרים אל דברי הרמב"ם שבאיגרת תימן המפורסמת "ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו וחוקותיו והתבארה מעלתנו על זולתנו, קינאונו עובדי עבודה זרה כולם על דתנו קינאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שיטנה ואיבה. ורצונם להילחם בד' ולעשות מריבה עמו. ואלהים הוא ומי יריב לו. ואין לך זמן מאז שניתנה לנו תורה זו עד זמנינו זה שכל מלר נועז גובר או מכריח או מתגבר או אונס שאין תחילת כוונתו ודעתו לסתור תורתנו ולהפוך דתנו באונס בנצחון ובחרב במו עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדרינוס והרבה כיוצא בהם".

ישראל מייצג את תורת ד'. בין שהוא מקיים את התורה ובין שאינו מקיימה, הרי מה שמייחד אותו ועושה אותו לאומה - זוהי התורה. וכדברי רב סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" - כלומר עמידתו מול התורה, ותביעותיה של התורה כלפיו, העימות המתמיר עם התורה הכפוי עליו מבלי יכולת להשתחרר, וכדברי הרמב"ם באיגרת תימן "שהתורה הזאת לא יוכל להימלט ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב ולא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, בין ברצונו ובין שלא ברצונו, אבל הוא נענש על כל מצוה ומצוה".

ומשום שישראל מייצג את התורה, הרי שנאת ישראל היא שנאת התורה. וכך אנו קוראים במכילתא, שמות: "'וברוב גאונך תהרוס קמיך', הרבית להתגאות נגד שקם נגדך ומי הם שקמו נגדך? הם שקמו נגד בניך! 'תהרוס קמינו' אין כתיב כאן אלא 'תהרוס קמיך', מגיד שבל מי שקם נגד ישראל כאילו קם נגד הקב"ה, שנאמר: 'כי הנה אויביר יהמיון ומשנאיך נשאו ראש'". ובמדרש שוחר טוב אנו קוראים: " 'אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד' (תהלים פג), כל זמן שישראל קיימים הוא נקרא אלהי ישראל, ואם נעקר ישראל אלהי מי נקרא? 'כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו' (המשך הפסוק): כל מה שהן עושין ומרגישין עלינו - בשבילך הוא, שנאמר 'למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ד' ועל משיחו ד'".

ובדרך ציורית יותר אנו קוראים אותם דברים במקום אחר באותו מדרש (שוחר טוב סג): "אילו היו יכולים לעלות למעלה ולעשות עם הקב"ה מלחמה היו עושים. וכן בני קרה אומרים: 'שלחו באש מקדשיך'. ואילו היו יכולים לחתור ברקיע היו חותרים, שנאמר: 'בכשיל וכילפות יהלומון'. ובשביל שאינם יכולים לעלות למעלה עושים למטה, שנאמר: 'יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ד' ועל משיחו". זהו אפוא עומק משמעותה של קביעת הרמב"ם, שהבאנו בראשית דברינו: "וידע כי על יחוד השם הוא נלחם".

ומכאן למלחמתם של האומות נגד התנחלותם של ישראל בארץ ישראל, וכך שנינו במכילתא שמות: " 'ד' מלך ירגזו עמים'. הוא דכתיב 'שמעו עמים ירגזון'. כיוון ששמעו אומות העולם שהקב"ה מרומם קרנם של ישראל ומכניסן לארץ התחילו מתרגזים. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כמה מלכו מכם, ולא כעסו ישראל, שנאמר: 'ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל'. כמה שלטונות שלטו מכם ולא כעסו בני, שנאמר: 'אלוף לוטן אלוף שובל' וגו' ועכשיו אתם כועסים? אף אני אתן לכם כעס שאין בו רצון, שנאמר: 'ד' מלך ירגזו עמים'".

בהתנחלותם של ישראל בארץ ישראל יש משום בניין מלכות ד', והוא שמעלה רוגזם של האומות. ובמדרש תהילים על הפסוק הזה מובע רעיון זה ביתר בהירות. "רבי יהודה בשם רבי שמואל אומר: כל זמן שישראל בגלות אין מלכות שמים בשלימות ואומות העולם יושבין בשלווה. אבל כשישראל נגאלין מלכות שמים שלימה ואומות העולם ירגזון, הווי: 'ד' מלך ירגזו עמים'". מלכות שמים קשורה בהתנחלותם של ישראל בארץ ישראל. וכך שנינו בתוספתא מסכת עבודה זרה פה: " 'לתת לכם את ארץ כנען, להיות לכם לאלהים'. כל זמן שאתם בארץ ישראל הריני לכם אלוה, אין אתם בארץ כביכול איני לכם אלוה".

אם דיברנו לפני כן על כך כי בעצם מציאותו מייצג ישראל את האידיאה האלהית ומזכיר לאנושות את דבר היות האלהים בעולם ואת חובתו של האדם בעולמו, הרי בכר לא מיצינו עדיין את טיב יעודו של ישראל בעולם. ביעודו כממלכת כהנים וגוי קדוש נועד לו גם תפקיד פעיל, להיות אור לגויים בארחות חיי ממלכתו, ולהורות לאנושות השסועה והמתייסרת ביסורי קיומה את דרך ד'. וכדברי המדרש (פסיקתא דרב כהנא פיסקא בא): "עתידה ירושלים ליעשות פנס לאומות העולם והם מהלכים לאורה, שנאמר: 'והלכו גויים לאורך'". אך התנאי הראשון לכך הוא כינון ממלכה בציון, שבה תתגלה במלואה ההבטחה האלהית "אתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלהים". וכך אנו קוראים בפסיקתא (דרב כהנא פיסקא כא): "אמר הקב"ה לישראל: הואיל ואורי הוא אורכם ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר בציון. שנאמר: 'קומי אורי כי בא אורך'". ומכאן, שכל התנגדות או הפרעה לאורו של ציון היא הפרעה לאורו של הקב"ה אשר יאיר בציון.

ועוד על פרשת התייחסותם של אומות העולם כלפי ארץ ישראל. לפי דעת חז"ל זו פרשה מורכבת וסבוכה הרבה, ויסודות מטאפיסיים כרונים בה. רבותינו רואים ביחסם של האומות לארץ ישראל יחס דו-ערכי, גם נמשכים אליה וגם מתרחקים ממנה. אין ארץ ישראל נמדדת גם בעיני אומות העולם לפי מידת שטחה בלבד. לא רק גודלי או אוצרותיה הטבעיים או מעמדה האסטרטגי קובעים את ערכה או משקלה. גם בעיניהם - וכמובן המדובר במישור הבלתי-מודע - ארץ ישראל היא ארץ "אשר עיני ד' אלוהיך בה", ככתוב בספר דברים.

מצד אחד אין האומות מצליחות להשתרש בה גם אם יושבים עליה. אנו קוראים בספרא, סוף ויקרא לז: "'והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה'. זו מידה טובה שלא יהיו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, לכך נאמר: 'ושממו עליה אויביכם היושבים בה', אף האויבים הבאים אחריכם לא ימצאו נחת רוח". ועל כך מעיר הרמב"ן בפירושו על התורה, כי לא תמצא בכל ההעוב ארץ אשר היא טובה ורחבה והיתה מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושביה ואין לאל ידם.

אך יחד עם זאת הן נמשכות אליה, בי ארץ ישראל היא מקום השראת השכינה. וכך דורשים רבותינו (בתנחומא משפטים יז) את הפסוק בירמיהו (ג, יט): " 'ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים', ארץ שנתאוו לה מלבי העולם שנאמר, 'מלך יריחו אחד מלר העי אשר מצד בית אל אחד' (פסוק ביהושע פרק יב בו נמנו המלכים אשר הוכו בידי יהושע) ואין בין יריחו לעי אלא ג' מילין" - כלומר, המדרש שואל: כלצד יתכן כי בשטח צר כזה מלכו שני מלכים? - אלא, משיב המדרש, "כל מלך שהיה מולך בחוץ לארץ אם לא היה קונה בארץ ישראל לא היה נקרא מלך". ובהרחבה נאמר בספרי פרשת עקב: "ר' יהודה אומר: וכי אחד ושלושים מלך שהיו לשעבר כולם חנו בארץ ישראל? אלא כדרך שעושים עכשיו ברומי שכל מלך ושלטון שלא קנה פלטיאות ברומי אומר לא עשיתי כלום. כך כל מלך ושלטון שלא קנה פלטיאות וחילאות בארץ ישראל אומר לא עשיתי כלום".

ובקשר לכך נזכיר את דברי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (ב, יד): "והיא הארץ הנקראת 'לפני ד" הנאמר עליה 'תמיד עיני ד' אלקיר בה', ועליה נפלה הקנאה והחמדה בין הבל וקין בתחילה כשרצו לדעת איזה מהם הרצוי להיות במקום אדם וסגולתו ולבו, לנחול את הארץ ולהידבק בעניין האלהי". אין כאן המקום להיכנס לבירור משמעות

הסגולה האלהית והעניין האלהי בתפיסתו של ר' יהודה הלוי, די אם נצביע שלפי דבריו היה הריב הראשון בתולדות האנושות על רקע ארץ ישראל, ואין ספק שכתב את הדברים על יסוד מקור מדרשי קדום בלתי ידוע לנו. בסיכומו של דבר, אופיים של קשרי אומות העולם לארץ ישראל נקבע, לפי דעת חז"ל גם לפי שיקולים ודחפים אי ראציונאליים.

אכן ארץ ישראל שניתנה לנו למורשה היא גם "ארץ המדה נחלת צבי צבאות גויים" שאומות עולם מתאווים לה. מכאן אולי רמז למקור הפנימי של בל אותן הסתבכויות שעם ישראל מתנסה בהן עד ימינו בהתנחלותו בנחלת צבי.

[ב] שלך ושלנו הנצחון

במדרש שוחר טוב פרשה לו, הפותחת בדבריו האחרונים של משה רבינו לפני מותו מצינו: "זהו שאמר הכתוב: 'אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויבחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרך' (דברים לג, כט). הקב"ה עושה מלחמתם של ישראל והנצחון שלהם. וכן הוא אומר 'לכל האותות והמופתים - לכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל' (שם לד, יא-יב). 'אשר עשה אלהים' אינו אומר, אלא 'עשה משה'. הקב"ה שלחו לעשות והנצחון של משה. וכן דבורה אומרת לברק: 'קום ברק ושבה שביך בן אבינעם' (שופטים ה, יב). וכי שבי של ברק הוא? הרי דבורה אומרת לו: 'ותאמר דבורה אל ברק: קום, כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידיך הלא ה' יצא לפניך' (שם ד, יד). מהו 'קום' - קום ולא-תעשה מלחמה. המל-חמה של הקב"ה היא, שנאמר: 'כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך' (שם ד, יד). וכן הוא אומר: 'מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא' (שם ה, כ). וכשהוא בא לומר נצחון של הקב"ה אומר: 'שבה שביך'. וכן דוד, כשירד לגלית מהו אומר? 'וידעו כל הקהל כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידיינו' (שמואל-א יז, מז). וכשהיו הנשים משחקות ויוצאות לחול, אמרו: 'הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו' (שם יח ז). אמר דוד לפני הקב"ה אתה עושה המלחמה ולך הוא הנצחון, שנאמר: 'לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד' (דברי הימים-א כט, יא). אמר לו הקב"ה לדוד: נתת לי הנצחון - אף אני אתך לך הנצחון 'למנצח לעבד ה' לדוד'".

שניים חלקים הם במדרש זה. החלק האחד עניינו בפסוק "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'", ובסתירה הפנימית, לכאורה, שבפסוק. "עם נושע בה', מגן עזרך", משמע שהישועה לה', הוא המושיע והוא המנצח. חרבו של האדם אינה אלא אמצעי בידי ההשגחה העליונה. ברור איפוא, שאין כאן מקום לאדם להתגאות. מה יתגאה אדם בחרבו כאשר הוא נושע בה'? ואף על פי כן אנו קוראים בהמשך הפסוק "אשר חרב גאותך". ומשיבים חכמי המדרש כי אמנם הקב"ה עושה מלחמתם של ישראל, הוא הנותן עוז ותעצומות לעם להתגונן ולהילחם והוא הנותן חרדה בלב האויב. ידו היא שמכוונת את שרשרת האירועים המגלגלים את הנצחון, אך את עטרת הנצחון אינו נוטל לעצמו, כביכול, אלא מעניק אותה לבניו.

כך מתבטאים גדולי אמונה, הבטוחים בד' ובאמונתם הם חיים. זאת אינה שפתם של קטני אמנה. אדם הבא לכלל אמונה באל המושיע מתוך מבוכה קודמת, מתור תהייה אם לפניו מעשי אנוש או מעשי אלהים, הוא יחשוש למסור את שרביט הנצחון לבשר ודם. לא כן גיבורי אמונה הרואים בכל את יד האלהים. "מי זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" (תהלים כד, י) - אנו קוראים בתהלים. ושואלים רבותינו במדרש (תנחומא וארא ח) - למה קורא לקב"ה מלר הכבוד? והתשובה היא: "זה מלך מלכי המלכים, שחולק כבוד ליראיו". כלומר - לא משום שנוטל כבוד ולא משום שמקבל כבוד הוא נקרא מלך הכבוד, אלא משום שחולק כבוד. והמדרש מוסיף ואומר: מלך בשר ודם - אין לובשין עטרה שלו, והקב"ה עתיד להלביש עטרה שלו למלך המשית. ומהו עטרה של הקב"ה כתם פז, שנאמר: "ראשו כתם פז" וכתוב בו: "תשית לראשו עטרת פז". מלך בשר ודם אין לובשים לבושו וישראל לובשים לבושו של הקב"ה, ומהו לבושו - 'עוז', שנאמר: "לבש ה' עוז התאזר", ונתנו לישראל, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

ג' דוגמאות הן כאן: משה, ברק ודוד. באיזה נצחון ובאיזו מלחמה מדובר כאן? באשר למשה - הרי מדובר במעשים שכמעט אין להם קשר לתחום הטבעי, כולם שייכים לתחום העל-טבעי, האלהי, הרי בך נאמר שם בפסוק: "לכל האותות והמופתים אשר שלתו ה' לעשות וכו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". משה רבינו מופיע במקרא רק כשליח ותו לא.

באשר לברק - כבר מדובר במעשי אנוש, במלחמות, אך אף על פי כן בולט שם למדי הצד האלהי. ההתערבות האלהית היטב היא ניכרת בתיאור שבמקרא, כאמור שם: "ותאמר דבורה אל ברק קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך, הלא ה' יצא לפניך". וכן התיאור בשירת דבורה: "מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא. נחל קישון גרפם נחל קדומים נחל קישון". כנגד זה בולטת פחות ההתערבות האלהית אצל דוד, אמנם הוא מכריז (שמואל-א' יז, כז): "וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידינו". אך עם כל זה בולט בתיאור שבמקרא פעלו של דוד.

העולה מכל שלושת הדוגמאות הוא אחד: הקב"ה עושה מלחמתם של ישראל בכל צורותיה, ולעולם - הנצחון שלהם. דומה שיש בכך גם הכרה אלהית בערך המעשה האנושי שהביא לגילוי הנצחון ה,אלהי, ובערך האדם אשר זכה לשליחות עליונה זאת. העובדה כי משה רבינו זכה לשליחותו מעידה על גודל ערכו בעיני האלהים, אשר לברק - דומה כי מספיקה העובדה שחרף נפשו למות כדי שיזכה בהכרה אלהית בערך מעשיו. אך רבותינו חכמי המדרש אינם מסתפקים בכך, ושואלים: במה זכה ברק שעל ידו תבוא הישועה לישראל? וכן שואלים הם, מה טיבם של זבולון ונפתלי וכן מה טיבה של יעל שבאה תשועה גדולה על ידיהם. ואין דעתם מתקררת עד שמגלים אצלם מעשים טובים וזכויות קדומות נוסף על זכויותיהם שרכשו במסירותם במערכה.

*

אשר לחלקו השני של המדרש, הריהו קשור לפסוק "למנצח לעבד ה' לדוד" (תהלים לו) והוא מוסב על הביטוי המיוחד שלפנינו "למנצח לעבד ה' לדוד", ביטוי נדיר, המופיע עוד פעם אחת בלבד בתהילים. הביטוי המקובל הוא "למנצח לדוד", ואילו כאן סמוכה התיבה מנצח לתוארו של דוד: עבד ה', שהוא אולי התואר היותר נעלה במקרא. דיינו שנזכור כי משה רבינו מתואר במקרא כעבד ה'. בביטוי מיוחד זה מוצאים רבותינו רמז למשמעות נוספת של התיבה "מנצח", לא מנצח בכלי זמר בלבד, אלא גם מנצח בכלי קרב. דומה, שעין קצרת רואי תראה בסמיכות הזאת של המלים "למנצח לעבד ה'" דווקא אישור מיוחד כי בכלי זמר מדובר כאן ולא בכלי קרב. זמר הריהו ביטוי לרגשת נפש, המאפיינת את איש הרוח, את עבד ה', ונצחון במלחמה דורש גבורת הגוף. ואילו רבותינו ז"ל רואים בעבד ה' את האישיות המושלמת, השולטת בכלי קרב כבכלי זמר.

במסכת מועד קטן דף טז דורשים רבותינו את שמו של עדינו העצני, מגיבורי דוד, על דוד עצמו. הם אומרים: הוא עדינו העצני בשעה שהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. שני עולמות כה שונים ורחוקים זה מזה כזמר וכמלחמה מתמזגים באישיותו של דוד עבד ה'.

וכאן בא אותו דו-שיח שבין הקב"ה לדוד, דו-שיח שבו באים לידי ביטוי לבטיו הכמוסים של כל גיבור חיל אשר באמונתו יחיה, שעה שהוא חוזר עטור נצחון ממערכה עקובה מדם. מצד אחד הוא חש סיפוק כי מילא את חובתו באמונה, והידיעה שיש לו חלק כלשהו בנצחון, וכי התשועה תקרא. גם על שמו מוסיפה לו קורת רוח. וכי לא מן הדין הוא שהיא תקרא גם על שמו? הרי כך לימדונו רבותינו במכילתא פרשת שירת הים: כל דבר שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו, וכי לא חירף את נפשו למות למען תשועת ישראל?

אך מצד שני, כאשר הוא מתבונן בכל פרטי המערכה הנה מתחוור לו כי העצמה והממרים של הנצחון היו למעלה מכוחו והוא מתמלא ענווה ואומר, כדברי דוד במזמוריו: "לולא ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי. אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני". ולפתע הוא בוש בפני עצם הרעיון לייחס לעצמו את הנצחון, והוא אומר לפני הקב"ה כדברי המדרש: "אתה עושה המלחמה ולך הנצחון", שנאמר: "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד".

וכאן באה תשובת הקב"ה: "אתה נתת לי הנצחון". דומה, שרבותינו רוצים להדגיש כאן כי אם היה עדיין ספק כלשהו אם האדם ראוי לתואר מנצח - הרי במה שנתן את הנצחון לה' - הוסרו כל הספקות. אתה נתתה לי הנצחון אף אני נותן לך הנצחון - "למנצח לעבד ה' לדוד". בכך מסתיים הדו-שיח שבין דוד לקב"ה. אך אנו מוסיפים לתהות כיצד קיבל דוד את הדברים, כלום הוא כבר מצא את עצמו ראוי לתואר מנצח? למקרא פרקי זמירותיו בתהלים דומה שהוא נשאר בשלו, דומה שאת התיאור הנאמן על מה שהתרחש בלבו אנו מוצאים שוב בדברי אגדה במדרש תהלים (פרק קמד), "לדוד, ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה". "אמר שלמה: 'בכל דרכיך דעהו' - מהו 'בכל דרכיך דעהו?' הווי נותנו בלבך לפניך בכל דרך שאתה הולך, כשם שהיה דוד עושה. היה מלך, ואמר איני מלך, הוא מלך והוא המליכני. וכן הוא אומר: 'וידע דוד כי הכינו ה' למלך על ישראל' (שמואל-ב', ה יב). היה גיבור, ואמר איני גיבור, היה עשיר ואמר: איני עשיר. וכן הכריז ואמר: 'לך ה' הגדולה והגבורה'. ירד למלחמה ונצח ואמר: לא, מגבורתי נצחתי, אלא הוא עזרני והוא הנצחני ונצחתי, ויצרני להיות עושה מלחמה. וכן הוא אומר: 'האל המאזרני חיל'. לכן אמר: 'ברוך ה' צורי, המל-מד ידי לקרב אצבעותי למלחמה'... לא הייתי יודע מלחמה, אלא שמו של הקב"ה יהי מבורך הוא לימדני. וכן שאול אומר לו: 'לך וה' יהיה עמך', וכן הוא אומר: 'ה' עמך גבור החיל'. ואומר: ברוך אתה ה' למדני חוקיך', איני יודע כלום אלא למדני, שנאמר: אלקים למדני מנעורי' - לכן נאמר: 'ברוך ה' צורי, המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה'".

 


[1] בשערייך, כ"ח באייר תשכ"ט