המעלות ממעמקים: ציונות של גאולה

  • הרב יהודה עמיטל

ציונות של גאולה[1]

המועקה והמבוכה שבאו בעקבות מלחמת יום הכיפורים חשפו למעשה משבר עמוק. זהו משברו של עצם הרעיון הציוני בתפישתו ההרצלאית. מהו בעצם יסודו של אותו רעיון, אשר הצית לבבות, ורכש לו אוהדים גם בקרב טובי אומות העולם. הרצל ביקש לפתור את "שאלת היהודים", למען היהודים ולמען אומות העולם. הבעיה המציקה ליהודים אינה הסבל היהודי בלבד, אלא גם עצם קיומם כעם. והבעיה המטרידה את האומות היא הבעיה המוסרית של האנטישמיות. האנטישמיות לפי תפיסתו, היא תוצאה טבעית של תופעת האי נורמאליות שבחיי העם היהודי. עם ללא מולדת וללא מדינה. השאיפה היא איפוא לנורמאליזאציה של העם, שניתן להגיע אליה על ידי ריכוז טריטוריאלי וכינון מולדת ומדינה. כאשר לעם ישראל תהיה מולדת משלו ומדינה משלו הוא יתפוס את מקומו הנכון במשפחת העמים. שוב לא יהיה מקום יותר לאנטישמיות. קיומם של היהודים יובטח במולדתם והעולם לא יוטרד יותר בבעיית היהודים.

על ברכי רעיון זה חונך הדור, ורעיון זה הפך לאבן פינה בכל תפיסתו הלאומית. רעיון זה חדר ללבבות באלפי צורות, בהתבטאויות שונות. והנה, בשעה שהציונות חוגגת את נצחונה במישור המעשי - תפיסתה האידיאולוגית התמוטטה כל כולה. שאלת היהודים לא נפתרה. האנטישמיות לא זו בלבד שלא נעלמה, אלא אף החריפה. שאלת הקיום היהודי מוסיפה להציק. שאלת עצם קיומה של מדינת ישראל בתוך העולם הערבי ובקרב עולם עוין הפכה להיות שאלה מוחשית ונוקבת. העולם לא נפטר משאלת היהודים.

החלומות על נורמאליזאציה נתגלו כדבר ריק. מדינת ישראל היא, המדינה היחידה בעולם שעומדת בפני סכנת השמדה. מדינת ישראל היא מדינה יחידה בעולם שעם נציגיה אין מוכנים לשבת ליד שולחן אחד, והרשימה ארוכה. חזונו של נביא אומות העולם "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", מתקיים לעינינו בצורה המוחשית ביותר. רעידת אדמה שעליה מדברים בימים אלה איננה תוצאה של עירעור התפיסה הבטחונית או התפיסה הפוליטית כל עיקר, אלא, עירעור האלף בית של עצם התפיסה הציונית הלאומית. ובמידה שציונים דתיים לאומיים הזדהו עם התפיסה הזאת, ואמנם הזדהו עמה במידה רבה, אלא שהוסיפו לה שתי מלים משמעותיות, בעזרת השם - הרי הם שותפים למשבר, למבוכה ולמועקה הפוקדים את הציבור החילוני.

אולם קיימת גם ציונות אחרת והיא ציונות של גאולה, אשר מבשרה ופרשנה הגדול היה הרב קוק זצ"ל. ציונות זאת לא באה לפתור את שאלת היהודים על ידי כינון מדינה יהודית, אלא היא משמשת מכשיר בידי ההשגחה העליונה לקדם את ישראל לקראת גאולתו. ישוב ארץ ישראל על ידי קיבוץ בניה לתוכה, הפרחת שממונה וכינון עצמאות יהודית בתוכה הם שלבים בתהליך הגאולה. מגמתה הפנימית אינה נורמאליזאציה של עם ישראל, להיות עם ככל העמים, אלא להיות עם קדוש, עם אלוהים חיים, אשר מרכזה ירושלים ומקדש מלך בתוכה. כי עת לחננה כי בא מועד.

"הרגש החזק המפעם בקרבנו הוא הרבה יותר עז וטהור, הרבה יותר גדול ונישא מכל ההסברים השונים אשר אנו תמיד מתאמצים להסבירו. לבושים צואים אנחנו מלבישים את בן המלך כי לא נוכל בנשמותינו הרצוצות לתאר את גדלו - גדלנו" (חזון הגאולה).

"רוח ד' אשר על עמו ודברו הנאמן לעולם לזכור חסדי אבות ולהביא גואל לבני בניהם, הופיע על המפעל הקדוש בכל חלקיו החומריים והרוחניים עד כדי, ההתעוררות הנפשית הגדולה ההולכת ומתפשטת בכנסת ישראל בעזרתה של התנועה הציונית לזרמיה" (שם).

"אותו הסוד הקדוש שהוא הנושא העיקרי של כל החזון הגדול הזה יש בו משום נצוץ טמיר של אורו של משיח הגואל שנגלה ונכסה וחוזר ונגלה. בשביל כך הרינו רואים במשך המהלך של תחיית האומה והרחבת הישוב בארץ ישראל הרבה חליפות עליות וירידות. כל ירידה במהלך המפעל הרי היא בחינת ההתכסות של הגואל וכל עלייה הבאה אחריה הרי היא בחינת התגלותו" (שם).

מה שמתגלה לעינינו היא ראשית התגשמותו של החזון הנבואי על שיבת ציון. הצעדים הם צעדי משיח. ואף על פי שיש שמתלווים להם יסורים, הצעדים בטוחים והמהלך ברור, כי פדה ד' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו. הגיעה השעה שהציונות תפנה מקומה לציונות של גאולה גם בתודעתנו.

אחד מתלמידי הגר"א כתב בזה הלשון: " 'ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו' (בראשית מב, ח). זוהי אחת מתכונותיו של יוסף ולא רק בדורו כי אם בכל דור ודור אשר משיח בן יוסף מכיר את אחיו והם לא מכירים אותו. ומעשה שטן הוא המסתיר את תכונותיו של משיח בן יוסף שאין מכירים בעקבות משיחא וגם מזלזלים בהם בעוונותינו הרבים. כי לולא זאת היה כבר קץ לצרותינו. ואלו ישראל מכירים את יוסף היינו עקבות דבן יוסף משיחא שהם קיבוץ גלויות וכו' היינו נגאלים כבר בגאולה שלימה" (קול התור פ"ב ל"ט).

 


[1] ישיבת הר-עציון, תשל"ד