העולם הבא – ראיות וראיות (כ)

  • הרב ברוך וינטרוב

עולם הבא – למה כאן, למה עכשיו?

לקראת סוף המאמר הראשון, לאחר שסיים החבר לתרץ את כשלונם של ישראל בחטא העגל ולשוב ולבסס את מעמדם כמין "מלאכי, מבקשים כלם מעלת הנבואה ורובם מגיעים אליה, ומי שלא יגיע אליה, קרוב לה במעשים הנרצים והקדושה והטהרה ופגישת הנביאים", מוצא הוא לנכון להזכיר את העולם הבא:

"ודע, כי כל אשר יפגש נביא בעת פגשו אותו ושמעו דבריו הא-להיים מתחדשת לו רוחניות ונפרד מסוגו בזַכּוּת הנפש והשתוקקה אל המדרגות ההם והדבקו בענוה ובטהרה. זאת תהיה אצלם הראיה הנראית והאות הבהיר בגמול העולם הבא... שתשוב נפש האדם א-להית, תפרד מחושיו ותראה העולם ההוא העליון ותהנה בראיית האור המלאכי ושמיעת הדבור הא-להי, כי הנפש ההיא תהיה בטוחה מן המות כשיכלו כליה הגופניים"                        (מאמר א, אות קג).

כלומר, הנבואה בעולם הזה משמשת כראיה על קיומו של העולם שלאחר המוות[1], בהיותה דומה לו במאפייניה – התגברות הרוח על החומר. אלא שעוד קודם שנדון בתגובתו של מלך כוזר להערה זו של החבר ובמשא ומתן שנתפתח ביניהם, ראוי שניתן דעתנו על הכנסתו הכמעט מלאכותית לסוף המאמר הראשון – ללא שאלה מקדימה מצד המלך וללא צורך נראה לעין מצד החבר.

הרב הנזיר, בביאורו לספר הכוזרי, מציע את ההסבר הבא:

"בסוף המאמר, אחרי שבירר יסוד שיטתו ושורשה – העניין הא-להי, והחיות הא-להית בעולם, בתורה ובישראל – הוא מגיע לסוף כל האדם, לשאלת הייעודים".

כלומר, אחרית האדם נידונה בסופו של המאמר, וזהו ביאור הבחירה של רבי יהודה הלוי למקם דווקא כאן את הדיון בסוגית העולם הבא. אמנם, אף אם היגיון סידורי יש כאן מצד המחבר, קשה לראות בכך הסבר שלם.

הרי, כפי שכבר הראינו בשיעור הראשון, רבי יהודה הלוי בחר להרצות את דבריו לא כמסכת פילוסופית כי אם כמשא ומתן חי בין המלך לבין החבר; ומתוכו של משא ומתן זה, קשה למצוא היגיון פנימי במיקום שבחר לסוגיית העולם הבא. המלך מעולם לא שאל לחבר לגבי דעתו על העולם הבא; כזכור, מגמתו הייתה – בעקבות החלום שחלם – להבין מהם המעשים הנרצים בעולם הזה.

מסתבר כי החבר הוא שבחר להעלות כאן את נושא העולם הבא. מגמת החבר במאמר הראשון, כפי שהראינו לאורך השיעורים עד כה, היא לבסס בלבו של הכוזרי (ושל הקורא) את ההבנה שהתורה והמצוות תלויים בהתגלות ולא בהבנה פילוסופית; וממילא הם שייכים דווקא לעם שחווה התגלות, ואינם אוניברסליים. הוא שב ומדגיש פעם אחר פעם כי עם ישראל שונה משאר האומות. דומה, כי העלאת עניין העולם הבא נועדה להיות השלב האחרון בהפרדה שבין ישראל לאומות. לאמור: לא רק בעולם הזה התגלות הקב"ה לעם ישראל מבדילה אותם משאר האומות, אלא אף בעולם הבא מדרגתם מובחנת ומובדלת לעצמה. וכפי שיאמר החבר באופן מפורש בהמשך הדיון:

"אין אנחנו שוללים משום אדם גמול מעשיו הטובים מאיזו אומה שיהיה, אבל אנחנו רואים הטובה הגמורה לעם הקרובים בחייהם, ואנו עורכים מעלותם אצל הא-להים אחרי מותם בערך ההוא".

לסיכום: הקישור שאותו יוצר החבר בין הנבואה לבין העולם הבא, קישור הנראה בתחילתו כבא למטרות ראיה והוכחה בלבד ("זאת תהיה אצלם הראיה הנראית והאות הבהיר בגמול העולם הבא") מתגלה כקישור סיבתי – ככל שמדרגת האדם בנבואה גדולה יותר בעולם הזה, כך גבוהה מדרגתו לעולם הבא.

 

היחס בין הטענה לראיותיה

אלא שהטענה כי החבר מעלה את עניין עולם הבא בעיקר על מנת להרחיב את דבריו במעלת ישראל ולטעון ליתרונה אף לאחר המיתה, מביא למבוכה מסוימת. מבוכה זו נגרמת בשל העובדה שהחבר אינו טוען טענה זו מיד במלוא כוחה, אלא בוחר – כפי שראינו לעיל – להתחיל בהצגת גרסה מרוככת בהרבה; במקום להכריז על 'טובתם הגמורה' של ישראל לאחר המיתה, הוא מציין רק שהראיות האחוזות בידינו לגבי העולם הבא חזקות בהרבה מאלו הנקוטות בידי אלו שלא זכו לנבואה. מדוע לא טען החבר מיד לעליונות ישראל בעולם הבא, ובחר במקום זאת להתמקד בעליונות הידיעה שלנו לגבי העולם הבא[2]?

התשובה לשאלה זו קשורה לנקודת יסוד בספר הכוזרי ולאופן שבו מבסס רבי יהודה הלוי את האמונה; על אף שהוא כופר במובהק באפשרותה של התבונה ה'טהורה' – הוי אומר הפילוסופיה – לקרב את האדם אל הא-להים, הרי שהוא מאמין גדול בכוחה של התבונה ה'מעשית' – הוי אומר התבונה הבאה מן הניסיון. הניסיון האנושי, הכולל אף את הנצרות והאסלאם, הוא שמורה לנו כי ההתגלות לעם היהודי היא התגלות אמת וממילא על ייחודו של עם זה; הניסיון הישראלי הוא שמוכיח כי קיום התורה והמצוות מביא לקרבה האמתית לה' בדמות הנבואה; ואף על העולם הבא עלינו ללמוד מן הניסיון האנושי – כלומר מן המפגש עם הנביאים, החיים בעולם הזה מעין חיי העולם הבא.

לעניות דעתי, נקודת יסוד זו היא שמחייבת את רבי יהודה הלוי לצניעות ומתינות בבואו להרצות את דעתו לגבי העולם הבא – הוא מודע היטב לכך שיכולתנו להשתמש בניסיון האנושי על מנת 'לחזות' את העולם הבא מוגבלת למדי. הנבואה הישראלית מוכיחה לנו כי הנפש הישראלית יש לה השארות לאחר המוות ודבקות בא-להים, ו'הנה הנפש ההיא תהיה בטוחה מן המות כאשר יכלו כליה הגופניים' (קג). אבל הטענות לגבי מעמדם של שאר האומות בעולם הבא אינן עומדות על קרקע הניסיון כי אם על ההשערה, ועל כן רבי יהודה הלוי מנסחן בזהירות רבה.

מבנה זה של הדיון מחייב את רבי יהודה הלוי לדון ראשית בראיות לגבי העולם הבא ורק לאחר מכן בטיבו של עולם זה; ואף אנו נבנה כך, בעז"ה, את השיעורים הבאים, שבהם נעסוק בסוגיית העולם הבא. בשיעור זה נעיין באופן שבו מסביר רבי יהודה הלוי את היעדרו של העולם הבא מן התורה, ורק בשיעור שלאחריו נעסוק בטיבו של העולם הבא לדעתו של מחבר הכוזרי. לבסוף, בשיעור שיסיים ויסכם את דיוננו בנושא זה, נבחן את שאלת הכוזרי האם ניתן להשליך מגלות ישראל בעולם הזה על מעמדם בעולם הבא, שאלה שבה נחתום גם את לימודנו של המאמר הראשון בספר.

 

ייעודינו וייעודי זולתנו

דומה, כי הדברים שנכתבו לעיל עומדים ברקע תגובתו העמומה-משהו של המלך לדברי החבר. לאחר שהחבר מסיים להסביר כיצד אפילו פגישה בנביא משמשת הבטחה לחיי העולם הבא, מציין המלך:

"אני רואה שיעודי זולתכם שמנים ודשנים מיעודיכם"      (קד).

כלומר, התיאורים המופיעים אצל שאר הדתות לגבי העולם הבא מורחבים ועשירים בהרבה מאלו המופיעים בתורה, אשר כידוע כמעט ואינה אומרת דבר לגבי החיים שלאחר המוות. המלך אינו מסביר את טענתו בדיוק; אך אם צודקים אנו בקריאתנו את דברי החבר, הרי שאת טענת המלך יש להבין כך – אם אכן צדקו דבריך החבר, באמרך שהנבואה בעולם הזה משמשת כהקדמה והבטחה לחיי העולם הבא, הרי שהדתות האחרות נראות כבעלות ידע רחב ומבטיח יותר בנושא זה.

אלא שהחבר אינו מתרשם מטענה זו, ופוטר אותה במחי יד –

"הם כלם אחר המות ואין בחיים בהם דבר שיורה עליהם" (קה).

כלומר, בעוד הנבואה הישראלית היא 'ראיה גלויה ואות בהיר', הרי שהתיאורים הנמצאים בשאר הדתות אינם אלא השערות בעלמא, ואינם יכולים להבטיח מאומה. המלך מסכים לכך, ואף לועג למאמינים בייעודים אלו, ש'אינם משתוקקים במהירות לבואם'.

אלא שדחיית המאמינים משאר הדתות אינה מספיקה על מנת לבסס את הראיה החיובית בדבר עליונותה של הדת היהודית בענייני העולם הבא. השאלה שנרמזה בדבריו של המלך לעיל נותרה ללא מענה – מדוע התורה אינה מזכירה במפורש ובהרחבה את החיים שלאחר המוות, והגמול המובטח בהם למקיימי מצוותיה?

קודם שנענה על שאלה זו, נסקור בקצרה את התשובות שניתנו על ידי מפרשים אחרים לשאלה יסודית זו; נתבסס בעיקר על סקירתו המורחבת של האברבנאל בפירושו לתורה, לאחר שהוא מקשה:

"למה זה היו יעודי התורה ושכרה כלם דברים גשמיים כמו שזכרו בברית הזה ולא יעדם בשלמות הנפשיי ושכר הנשמה אחר המות באשר הוא סוף כל האדם והצלחתו האמתית?"          (ויקרא כ"ו).

הוא מביא שבע תשובות שונות ודן בהן, ואנו נזכיר חמש מתוכן בקצרה רבה:

  1. רמב"ם: התורה כלל אינה מדברת על שכר ועונש אלא על הסרת המניעים מעבודת השם, שהרי ראוי לאדם שיעבוד מאהבה ולא מתוך תקוות השכר.
  2. אבן עזרא: העולם הבא קשה להבנה על האדם, שכן הוא תופעה רוחנית שאינה גשמית, והתורה אינה מדברת אלא על מה שיכולים אנו להבין.
  3. רבנו בחיי: הישארות הנפש היא תופעה טבעית, והתורה לא באה אלא לחדש על הניסים, כגון השתנות הטבע ("ונתתי גשמיכם בעתם") בעקבות המצוות.
  4. רס"ג: הבטחת הגמולים שבתורה באה על מנת לסייע לאדם לעזוב את העבודה זרה, שכהניה הבטיחו כי עבודתה תַקנה הצלחה גשמית. מאחר וכך, אף הגמולים שבתורה נוסחו באופן גשמי.
  5. רמב"ן: הבטחות התורה הם לאומה בכללה, ואילו עניין החיים שלאחר המוות הוא ליחיד.

את שתי התשובות הנותרות שמזכיר האברנבאל הוא מייחס לרבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, אך למעשה מדובר בתשובה אחת עם רבדים שונים:

  1. התורה לא מזכירה אלא את מה שניתן להוכיח אותו, וגמולי העולם הבא לא ניתנים להוכחה משביעת רצון מתוך העולם הזה.
  2. התורה למעשה מזכירה את העולם הבא, על דרך 'בכלל מאתים מנה' – אם בעולם הזה, החומרי, אנו רואים שהקב"ה יכול 'לשכון בתוכנו', קל וחומר שהדבר נכון לגבי העולם הבא, הרוחני.

למעשה, היחס בין שתי תשובות אלו הולם את אותה התבנית שראינו לעיל לגבי יחסו של רבי יהודה הלוי לעולם הבא בכלל. מחד גיסא, הנבואה מספקת ודאות מספקת לגבי קרבתנו לה' בעולם הבא; מאידך גיסא, מאחר ולפנינו היקש, הרי שהתורה, ולהבדיל רבי יהודה הלוי, מצניעים את העיסוק בו. מוטב לעסוק בדברים המונחים לפנינו ונגלים לעינינו הגשמיות או השכליות, מאשר בדברים, שאף אם אנו בטוחים לגביהם, אין לנו דרך לגשת אליהם באופן ישיר.

 

המשמעות לחיים הדתיים

ניתן לומר, כי בדבריו מניח רבי יהודה הלוי יסוד נוסף לאמינותה של התורה – אין היא מרחיקה עדותה לדבר על החיים שלאחר המוות, עדות שאי אתה יכול להזימה. התורה בוחרת להצביע על טובות ושכר בעל ממדים גשמיים בעולם הזה, אשר ממנו יכול המעוניין בכך להסיק לגבי השכר בעולם הבא.

אך מעבר לזה, זו גם אמירה בעלת משמעות גדולה לחיים הדתיים, אשר הולמת יפה את גישתו של רבי יהודה הלוי כפי שראינו עד עתה. למעשה, החבר ממליץ למלך שלא למקד את מאווייו הרוחניים בעולם שלאחר המוות. התורה מכוונת את דבריה לעולם הזה, ועובדי ה' צריכים לשים את מעשיהם בעולם הזה בראש מעייניהם. ההנחה כי השאלה 'מה חובתי ואעשנה' צריכה לקדום לשאלת ה'יעודים השמנים והדשנים' ברורה לכל הוגה שהוא. אך טענתו של רבי יהודה הלוי היא, כי אף כשאנו עוסקים בייעודים, ייעודי העולם הזה הם שצריכים לעמוד במרכז. תכלית עבודתנו אינה "אל גנות והנאות" אלא "הוא אומר ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לא-להים מנהיג אתכם... וייעודי המצוות כולן כולל אותן עיקר אחד, והוא יחול קרבת א-להים... ולפיכך מי שהגיע אל המדרגה הזאת לא יירא מן המות" (קט).

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך ויינטרוב, תשע"ה

עורך: בנימין פרנקל

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

 



[1]   כידוע, הראשונים דנו רבות במובנו של המושג 'עולם הבא' בדברי חז"ל, כבא לציין את העולם שלאחר המוות או את עולם הגאולה (לדיון זה ראה, לדוגמה, ב'שער הגמול' לרמב"ן). מתוך הקשר הדברים אצלנו, ברור כי הכוונה לעולם שלאחר המוות. נשוב לסוגיה זו בשיעור הבא, אי"ה.

[2]   אפשר היה להציע כי החבר העדיף להצניע את דעתו לגבי עליונות ישראל בעולם הבא, על מנת שלא להעליב את המלך הגוי (בינתיים) שאתו הוא מדבר – אך לא מצינו רגישות כזו לעיל, ודומה שאם יכול היה החבר לטעון כי מעלתם של ישראל מהגויים היא כמעלת האדם מן הבהמות יכול היה גם לטעון באופן תקיף יותר על יתרונם של היהודים בעולם הבא.