יח: - נמצא אחד מהן קרוב או פסול

  • הרב משה ליכטנשטיין

גיטין יח:

מקורות

גיטין יח: "איתמר אמר לעשרה וכו'. רש"י ד"ה נמצא.

מכות ה:, המשנה השנייה. רי"ף שם (ב: מדפי האלפס) "וחזינן לגאון... שלא מדעת חברו". רמב"ם הל' עדות פ"ה ה"ה-ה"ו.

בבא בתרא קסב: "דתניא הרחיק את העדים... פוסל בארבעה". תוד"ה נמצא (עד סוף העמוד).

[חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הל' עדות פ"ה ה"ו, ד"ה ובעיקר]

שאלות הכנה

1. האם מובן מאליו שדין נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה נוהג אף בשטרות? נסה להשיב תוך התייחסות לאפשרויות שונות בדבר אופיו של שטר וטיב העדות שבו.

2. מהו הרושם העולה מתוך הגמרא בבבא בתרא קסב: ביחס לשאלה זו? מה דעת הראשונים בנידון?

3. האם ניתן להסביר את פסול נמצא אחד מהן קרוב או פסול בסוגיה בגיטין יח: באופן שונה מהסברו של רש"י?

דף מקורות מונחה.

 

פתיחה

הסוגיה בה עוסק שיעורנו (יח:) דנה במקרה בו הבעל מבקש להחתים עדים נוספים על הגט, נוסף על השניים הדרושים מעיקר הדין:

"איתמר: אמר לעשרה 'כתבו גט לאשתי' - אמר ר' יוחנן: שנים משום עדים וכולם משום תנאי. וריש לקיש אמר: כולם משום עדים. היכי דמי? אילימא דלא אמר להו כולכם, והא תנן: אמר לעשרה 'כתבו גט לאשתי' אחד כותב ושנים חותמין! אלא דאמר להו 'כולכם'. מאי בינייהו? איכא בינייהו דחתום בי תרי מינייהו ביומיה, ואינך מכאן ועד עשרה ימים: מאן דאמר משום תנאי - כשר, ומאן דאמר משום עדים - פסול. אי נמי כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול: למאן דאמר משום תנאי - כשר, למאן דאמר משום עדים - פסול. אי חתום בתחילה קרוב או פסול - אמרי לה כשר ואמרי לה פסול: אמרי לה כשר - תנאי הוא, אמרי לה פסול - אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא".

לדעת ר' יוחנן, כל העדים מעבר לשניים ההכרחיים הם רק 'משום תנאי', ורק שני עדים נחשבים כמעידים על הגט. לכן, לא איכפת לנו אם האחרים פסולים. לעומתו, סובר ריש לקיש כי הגט פסול משום שכולם עדים.

לכאורה, דעתו של ר' יוחנן פשוטה ומובנת - שהרי אדם יכול להתנות תנאים ככל העולה על רוחו, ובכלל זה גם תנאי המחייב החתמת עדים פסולים - בעוד שדעתו של ריש לקיש טעונה הסבר. מדוע ייפסל גט שחתמו בו קרובים בנוסף על העדים הכשרים, הלוא ישנם שני עדים להכשר הגט, ומה נשתנה בכך שנוספו עליהם פסולים?

א. שיטת רש"י

התשובה לשאלתנו פשוטה ונמצאת בהישג יד מיידי בפירושו של רש"י לסוגיה. בהסתמך על משנה מפורסמת במסכת מכות (ה:) (שמשום מה מצוטטת על ידו דווקא מסוגיה בסנהדרין) מסביר רש"י שכת עדים המורכבת מיותר משני עדים פסולה אם יש בין חבריה קרוב או פסול. עצם הימצאותם של פסולים במסגרת המאוגדת של הכת פוגעת בשלמותה ככת של עדות, למרות שיש בה עדים כשרים בכמות הנדרשת להכשר עדות.

הדין שמביא רש"י רואה את הצורך בכת של שני עדים כנובע מסמכותם המשפטית היתרה ולא מתוספת אמינות שיש לשנים על פני עד אחד. כמו כן, הוא מבוסס על ראיית הכת כיחידה אורגנית ולא כצירוף מזדמן של יחידים שבמקרה ראו את אותו המחזה.

דין זה נדרש על ידי רבי עקיבא במשנה הנזכרת והנו אחד מדרשות היסוד של הלכות עדות. לכן, הסברו של רש"י לפסול השטר שנמצאים בו קרובים או פסולים, לאור משנה זו, נראה כהסבר מתבקש.

אופי העדות בשטרות

ברם, הדברים אינם כל כך פשוטים; אמנם, פסולו של עד קרוב או פסול פשוט וברור ביחס לעדות בעל פה, אולם סוגייתנו עוסקת בעדות שבשטר ולא בעדות הנמסרת בבית דין, ואין זה ברור כלל וכלל ששטר דומה לעדות על פה. ובכן, יש לבחון את ישימותו של דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול ביחס לשטרות.

שורש הדילמה הנ"ל הוא בהבנת אופיו ומהותו של השטר: האם הוא ביסודו עדות - אמנם כזו הנמסרת בכתב, ולא מפי העדים לבית הדין, אך בכל זאת עדות. או שמא השטר אינו עדות אלא רק חלות משפטית נפרדת, שאינה פועלת כעדות אלא כ"שטר".

ניתן לומר שיש שתי אסכולות מרכזיות בשאלה זו, שכבר עלתה בשיעור בעניין זמן בגיטין (שיעור 2); הראשונה, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתורתם של בעלי התוספות[1], רואה בשטר עדות לכל דבר ובתהליכים הקשורים בה היא רואה תהליכי עדות. זאת בעוד שהאסכולה השנייה רואה בשטר כתב הנמסר על ידי אחד מבעלי הדין לצד שכנגדו, כאשר ביסודו של דבר יש בו משום התחייבות מצד המוסר למקבל.

אמנם, אף לפי דעה זו יש לשטר אמינות הדומה לאמינות של עדות, אך מצד מהותו אין הוא שייך לעולם העדות של המתבונן האובייקטיבי אלא למערכת היחסים שבין בעלי דברים. תפיסה זו באה לידי ביטוי בהגדרתו התמציתית של בעל המאור (יבמות לא:), שהגדיר את השטר, כ"מפי כתבו" של בעל הדבר ולא כ"מפי כתבם" של העדים. ביטוי דומה לתפיסה זו ניתן לראות גם בדברי הרמב"ן (בבא בתרא עז. סוף ד"ה חוזר) על השטר "דספר המקנה בעינן ועדים שליחותו [של בעל הדבר] הן עושים".

אופי העדות בסוגייתנו

לענייננו נקודה זו מהותית ביותר: אם השטר הנו, ביסודו של דבר, עדות, אזי דיני עדות יחולו עליו,[2] ובכלל זה דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, בעוד שאם אין השטר עדות, אלא התחייבות מצד בעל הדבר לחברו, נראה שאין מקום להחיל דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול, היות ודין זה נעוץ ביצירת הכת ככת עדות בעלת סמכויות של עדות. לכן נראה מסברא שיש לבחון את הסברו של רש"י, התולה את דינו של ריש לקיש בדרשת רבי עקיבא הפוסל קרובים ופסולים כחלק מכת עדות מורחבת, לאור הדעות הקיימות ביחס לטיב שטר, ולקבל או לדחות הסבר זה בהתאם.

אולם, למרות שהסברא נותנת כן, עדיין עלינו לבחון את תמונת המצב העולה מתוך הסוגיות. לכאורה דעתו של רש"י מחויבת המציאות, שהרי בסוגייתנו נאמר שאם העדים חותמים כעדים אזי הגט פסול אם אחד מהם נמצא קרוב או פסול, ואם כן נקבע כאן מפורשות פסול נמצא אחד מהם קרוב או פסול אף בשטרות. למעשה, אין זו דעת רש"י אלא הסבר פשוט וברור לדין המפורש בסוגיה.

ברם, אין הכרח כלל לפרש כך את הסוגיה, וניתן להסבירה על נקלה אף מבלי להזדקק לסוגיה במכות. שהרי קיים שוני מהותי בין שני המקרים, שבמסכת מכות מדובר בעדים הבאים להעיד בבית דין, שאליהם מצטרפים אנשים נוספים הפסולים לעדות, בעוד שאצלנו הבעל דרש במפורש שעשרה עדים יחתמו. אינו דומה מקרה שבו פסולים נוספים על הכשרים כאשר ברור לחלוטין שהדרישה הבסיסית מטעם הכתוב איננה אלא לשניים כשרים - ועל כן לא ניתן לפסול את העדות אלא מפני שהנוספים גורעים מכוח הכשרים ופוגעים בשלמות הכת - למקרה שבו הדרישה הוגדרה מראש כדרישה ליותר עדים.

במילים אחרות, הפסול בסוגייתנו אינו מפני הפגיעה בכת ככת עדות (שהרי השטר כלל אינו קיום של "כת עדות") אלא מפני העובדה הפשוטה שמספר העדים שהבעל הציב כתנאי לכתיבת הגט חסר. הוא דרש גט שעליו מתנוססות חתימותיהם של עשרה עדים כשרים, ואילו בפועל ישנן רק תשע חתימות. אין כאן משום "כל המוסיף גורע", אלא בחינת חסר וגריעותא ביחס למספר הנצרך. כשם שגט עם עד אחד אינו כשר - שהרי חסר בו עד - כך גט עם תשעה עדים אינו כשר, לדעת ריש לקיש, שהרי אין בו עשרה עדים.

[אמנם לא מצאתי הסבר זה בראשונים ביחס לסוגייתנו, אך ייתכן שהוא נאמר באחד הראשונים בהקשר לדיונו בשטר ביחס לחששות דרבנן. יעוין בספר העיטור (אות ק', קבלת עדות, עמ' ס' במהדורת רמ"י), המניח כדבר פשוט את דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול בשטר, ומקשה ביחס לפרטי הגזרות שחז"ל אמורים לגזור בהקשר זה, ומתרץ את קושייתו בטענה ש"אי נמי בכולכם חתומו דכולכם כשניים דמו" (ההדגשה שלי, מ"ל).]

אם הסבר זה נכון, אזי רק במקרה של תנאי, שבו הבעל דרש עדים רבים, ייפסל הגט מחמת העדרם של המספר הנדרש; שטר רגיל, שלא נעשה בו תנאי, בהחלט ייתכן שיהיה כשר אם יש בו שני עדים כשרים, אף אם נוספו להם עדים קרובים או פסולים. [כמו כן, תהיה נפקא מינה בין הסבר זה להסברו של רש"י אם אחד מעשרת העדים אינו כשר לעדות, אך גם אינו מוגדר פורמלית כ"עד פסול" אלא כהעדר עדות. פסול נמצא א' מהם קרוב או פסול לא יתקיים במקרה כזה, אך עדיין תחסר חתימת עד כשר, ואכמ"ל.]

והנה, אם נבדוק בסוגיות נוספות, נגיע לסוגיה בריש גט פשוט הדנה בהרחקת חתימות העדים מגוף השטר. וכך נאמר שם:

"תא שמע, דתניא: הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב - פסול. פחות מכאן - כשר. היו ארבעה וחמישה עדים חתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול - תתקיים עדות בשאר. מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה: מילאהו בקרובים - כשר. ואל תתמה, שהרי אוויר סוכה פוסל בשלושה, סכך פסול פוסל בארבעה" (בבא בתרא קסב:).

לכאורה מפורש כאן שאין שום בעיה בשטר שחתמו בו קרובים או פסולים בנוסף על העדים הכשרים, ואדרבה, שטר כזה אף עדיף על שטר ללא חתימותיהם. במילים אחרות, טענתנו שאין בשטר דין קרוב או פסול מתאשרת ומתבססת כאן. סיכומו של דבר: בעוד שבסוגיה בגיטין אין הכרח להסביר שישנה בעיה של נמצא אחד מהם קרוב או פסול, הרי שבסוגיה בבבא בתרא מתקבל הרושם הברור שבוודאי אין בעיה כזאת.

ברם, הראשונים מיאנו ללכת בדרך הזאת. החל מרש"י בסוגייתנו והרי"ף על אתר במכות, וכלה בדיוני התוספות וחכמי ספרד, מקובלת על הראשונים ההנחה שבעיית נמצא אחד מהם קרוב או פסול קיימת בשטר. הנחה זו משמשת להסבר הסוגיה בגיטין, כפי שראינו לעיל בדברי רש"י, ואילו הסוגיה נבבא בתרא מתפרשת לאור הכללים הפנימיים של דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול.[3] אף בעל העיטור - אשר על הערתו הסתמכנו כדי להינצל מן הצורך להניח שהסוגיה בגיטין פסלה נמצא אחד מהם קרוב או פסול בשטר - סבור כשאר הראשונים בשאלה זו. וכך גם פסק הרמב"ם בנידון (הלכות עדות פ"ה, ה"ו).

ואולם, מה שהראשונים הניחו כדבר כה פשוט וברור, נמצא בו מקום פקפוק על ידי האחרונים, ששבו ונדרשו לסוגיה זו על סמך הבנתם את מהות השטר. בשורות הבאות ננסה, בעקבות דיוניהם של ר' חיים (עדות פ"ה, ה"ו) והבאים בעקבותיו, להבהיר את עיקרי הרעיונות העולים מתוך דיוניהם.

למעשה כל שטר כולל בתוכו שני אלמנטים: א. עצם סיפור המעשה שהשטר מגולל בפנינו. ב. העובדה שסיפור זה מהווה מסמך משפטי בעל תוקף משפטי מחייב, ואינו סיפור דברים בעלמא. כפי שהעירו התוספות בכתובות[4], תפקיד העדים הנו מרכזי בהפיכת השטר מסיפור למסמך. במילים אחרות, ניתן לומר שעדים נצרכים "לאשוויי שטרא", מלבד העובדה שהם חיוניים למעשה ההגדה הכלול בשטר. לכן, אם באנו לדון ביחס לדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול בשטר, עלינו לחלק את הדיון לשני מרכיבים שונים, בעקבות שני התפקידים השונים המבוצעים על ידי העדים.

ובכן, נראה שיש לחלק בין סיפור המעשה לבין תהליך יצירת השטר: ביחס לסיפור המעשה אכן אין מקום להפעיל את דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול, שהרי אין זו הגדת עדות אלא דעת המתחייב, הנובעת מהודאתו של בעל הדבר, ואין פסולי עדות נוגעים לכתב בעל הדבר הנמסר לידי הצד שכנגדו. ואולם, תהליך היווצרותו של השטר הנו פעולת עדות לכל דבר, וביחס אליה יש מקום לפסול מדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול, ולכן פסקו הרמב"ם וראשונים אחרים את דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול בשטרות.

סיכום

דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול בשטר אינו מפורש בגמרא, ואין התייחסות ישירה לנושא מפי האמוראים. מסברא, הכרעת השאלה צריכה להיות תלויה באופיו של שטר: האם הנו, ביסודו של דבר, עדות כתובה, ודיני עדות חלים עליו, או שמא הוא במהותו התחייבות בין בעלי דברים, ואין לו זיקה למערכת של הלכות עדות.

קיימים שני מקורות רלוונטיים שיש להידרש אליהם; האחד בגיטין יח:, והשני בבבא בתרא קסב: . ניתן להבין את הגמרא בגיטין כמניחה את קיומו של הפסול ולבאר את הגמרא בב"ב על פי הגדרים הספציפיים של דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול, אך ניתן גם לאמץ את פשט הסוגיה בגט פשוט, לפיה אין כלל דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול בשטרות, ולהבין את בעיית הסוגיה בגיטין כנעוצה בתנאי המופיע בה. לכאורה, הכרעת הדילמה צריכה להיעשות על סמך הבנת אופי שטרות.

ברם, כלל הראשונים נוטים לאמץ את הגישה הפוסלת, על אף דעותיהם החלוקות בעניין שטר ולמרות העדר ההכרח בסוגיות. האחרונים חזרו ונדרשו לבעיה לאור הבנתם את מהות השטר, והציעו לחלק בין שני תהליכי עדות המתרחשים בשטר, בהגבילם את דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול ל"עדות הפנימית" על תקפותו של השטר כשטר, בעוד ש"העדות החיצונית" של סיפור המעשה אינה הגדת עדות ואין פסולי עדות שייכים בה.

 
מקורות
כתב על גבי כתב:
1. דף יט. "איתמר המעביר דיו... את הקרעים דיו", ירושלמי "תמן תנינן... אשת איש".
2. דף כ. "אמר רב חסדא... אבל הכא לא", שבת דף קד: "כתב על גבי... מן המובחר".
    3. תוספות בסוגיתנו ד"ה דיו, רמב"ן ד"ה דיו.
4. תוספות דף ט: ד"ה מקרעין, תוספות רי"ד דף יט. "ופירש המורה... ר"ח זה לשונו".
5. רמב"ם הלכות שבת פי"א הט"ז, הלכות גירושין פ"א הכ"ג.
[6. ספר התרומה הלכות תפילין סימן ר"ה "והיכא שנפלה... לכולי עלמא אינו מועיל".]
 
שאלות הכנה
1. איזו בעיה עולה מתוך צירוף סוגייתנו עם הסוגיה בדף כ. ובשבת דף קד:?
    2. מה הפתרונות השונות של הראשונים לבעיה הזאת?
3. הרמב"ן מחלק בשלב מסוים בין התחום של מלאכות בשבת לבין שאר התחומים. מה פשר החילוק הזה?
4. מה הפירוש של תשובת רבי יוחנן לקושיית ריש לקיש לפי רש"י? האם פירושו עולה בקנה אחד עם דברי הירושלמי? האם תוכל להציע פירוש אחר?
 

[1] עיין תוספות כתובות כ.-כ: ד"ה ורבי יוחנן, ובבבא בתרא עז. ד"ה חוזר.
ועוד עיין בנתיבות המשפט סימן מ"ו ס"ק ט.

[2] יעוין בחידושי ר' חיים הלוי להלכות עדות פ"ג ה"ד, המוציא מכלל זה את הדינים הנוגעים לתהליך מסירת העדות בבית דין.

[3] הקובעים שכל מי שראה את המעשה ללא כוונת עדות אינו נחשב כשייך לכת ולכן אינו יכול לפגמה. ועל כן ניתן להכשיר את השטר שחתמו בו קרובים מתוך הנחה שאין בחתימתם משום כוונה להצטרף לעדות. עיין תוספות גיטין יח: ד"ה אמרי ובבא בתרא קסב: ד"ה נמצא, בחידושי הרמב"ן לגיטין יח: ד"ה מחתם וב"ב קס"ב: ד"ה מילאוהו, ובפירושי שאר הראשונים לסוגיות הנ"ל. ועוד עיין בשו"ע חו"מ סי' מ"ה סעיף י"ב ובש"ך שם ס"ק כ"ג.

[4] כ. ד"ה ורבי יוחנן.