כד. - לא חזרה שליחות אצל הבעל

  • הרב יאיר קאהן
 
מקורות
1. ללמוד עד סוף הפרק.
2. דף סג: "אמר רב... וחליצה לאחר מיתה", וברש"י.
3. תוספות דף כד. ד"ה והא, חידושי הריטב"א מכת"י.
4. רשב"א דף סג: ד"ה ולענין פסק הלכה "ואי לאו דמסתפינא...".
5. רמב"ם הל' גירושין פ"ו הי"ג, ובמגיד משנה, אבני מילואים קמ"א, א.
 
שאלות הכנה
1. כיצד מפרש רבנו קר שקש את דין "לא חזרה שליחות אצל הבעל"? האם משמע כפירושו מפשט הגמרא?
2. מהי המחלוקת בין רש"י לתוספות בפירוש "לא חזרה שליחות אצל הבעל"? האם יש הבדל בין פירוש רש"י בסוגייתנו לבין פירושו לקמן דף סג:?
3. כיצד מחלק הרשב"א בין שתי הסוגיות? על מה הוא מבסס חילוק  זה?
4. איך מסביר האבני מילואים את הסתירה בדברי רש"י?
5. לפי הרמב"ם הגירושין יחולו כשיגיע הגט מיד השליח ליד האישה, אפילו אם נפשוט שלא חזרה שליחותו אצל הבעל. מה קשה בפסק הזה? כיצד ניתן לפרש אותו?
 
הקדמה
הגמרא בסוגייתנו מניחה כדבר פשוט שצריך שליחות החוזרת אצל הבעל. לפום ריהטא נראה שהלכה זו היא דין כללי בשליחות, שעל פיו השליח צריך לחזור למשלח ולהודיע לו על ביצוע השליחות. הודעה זו היא חלק מקיום השליחות, ולכן שליחות שאינה מאפשרת הודעה אינה שליחות.
 
בהסבר העניין יש להוסיף כי אין ספק שהשליחות חלה גם אם השליח לא חזר. אף על פי כן, לכתחילה השליח חייב לחזור ולהודיע למשלחו, והודעה זו היא מגופה של השליחות. לכן, כדי שהשליחות תחול היא צריכה לפחות להיות בת חזרה - שליחות שניתן לחזור ולהודיע על ביצועה, מעין דין "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו" (מנחות קג:).
 
אמנם יש להעיר, שמחוץ לשליחות גטין לא מצאנו זכר לפסול זה. יתר על כן, סוגייתנו אינה מציינת שום מקור לדין מחודש זה, אלא מקשה סתם "והא לא חזרה שליחות אצל הבעל".
 
דין החזרה כפסול צדדי
 
ואמנם, עיין בחידושי רבנו קרשקש שהבין שסוגייתנו אינה דנה בפסול שליחות:
 
"והא לא חזרה שליחות אצל הבעל - לומר דגט זה לא בא ליד אשה זו משליחותיה של בעל, דהא נעשית שליח עד דמטיא להתם, ובשעת כניסתה שם נפסק שליחותיה מהולכה. ונמצא כשהיא מקבלת הגט מעצמה אין כאן שליח, דכבר כלתה שליחות הבעל, דהוה ליה כטלי גיטך מעל גבי קרקע".
 
אולם אין דבריו נראים כלל. ואין סוגייתנו יוצאת מידי פשוטה, המורה שבפסול שליחות עסקינן.
 
דין החזרה כפסול בשליחות
 
דין זה מופיע רק בעוד מקום אחד בש"ס, לקמן בפרק האומר. במבט ראשון שתי הסוגיות נראות כמקבילות, אבל כשנדייק נראה שקיים הבדל משמעותי ביניהן. בסוגייתנו משמע ששליחות שאינה חוזרת אצל הבעל פסולה בתורת ודאי, ואילו לקמן פסול זה מוטל בספק:
 
"...הא לא חזרה שליחות אצל הבעל?! ...ור' חייא בר אבא אמר: נתיישב בדבר. הדור שלחוה קמיה דר' חייא בר אבא. אמר: כל הני שלחו לה ואזלי? כי היכי דמספקא להו לדידהו הכי נמי מספקא לן לדידן. הוי דבר שבערוה, ודבר שבערוה חולצת. הוה עובדא ואצר כה רב יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצה" (דף סג:).
 
אולם הבדל זה זקוק להסבר.
 
שיטת הרשב"א
 
בפירוק סתירה זו עיין ברשב"א שחילק בין הסוגיות, וכתב:
 
"ואי לאו דמסתפינא אמי נא דכל כי האי גונא דנסיב לה מיניה לכולי עלמא פסול, משום דמתחלת השליחות הוה ליה שליח שלא ניתן לחזרה, ובכי הא ליכא מאן דפליג. ותדע לך, מדפרכינן בשלהי המביא בתרא להדיא דהא לא חזרה שליחות אצל הבעל, אלמא לא מספקא להו... אלא ודאי הכא לא איסתפקא להו לכולהו אלא בכי האי גונא, דמתחלת השליחות הוה ליה שליחות הראוי לחזור אצל בעל, דילמא כיון שכן אף על פי שנעשה מרצון עצמו שליח לאחרים, עד שלא יצא מידי שליחות הבעל אין בכך כלום, דעד עכשיו ראוי היה לחזור אצל הבעל ושליחות החוזרת מיקרי, או דילמא כיון דהשתא מיהא אינה חוזרת שליחות שאינה חוזרת מיקרי".
 
לפי הרשב"א, לכולי עלמא ישנו פסול של לא חזרה שליחות אצל הבעל, וברור שפסול זה שייך בסוגייתנו, שבה עצם מינוי השליחות אינו ניתן לחזרה אצל הבעל. הספק לקמן (דף סג:) הוא כאשר בשעת המינוי וחלות השליחות השליח יכול לחזור אצל הבעל, ורק אחר כך - בשעת ביצוע וקיום השליחות - אין היא יכולה לחזור. כלומר: הגמרא מסתפקת אם פסול לא חזרה שליחות אצל הבעל הוא פסול בחלות השליחות או בקיומה. כאשר הבעל אומר לאשתו: "הוי שליח להולכה עד דמטית התם, וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך", עצם מינוי השליחות לא ניתן לחזרה אצל הבעל. אבל אם הבעל מינה שליח להולכה באופן רגיל, אין שום חיסרון מפאת המינוי וחלות השליחות. ברם, אם אחר כך האישה ממנה את אותו שליח ההולכה לשליח קבלה, אזי בשעת קיום השליחות אין השליחות חוזרת אצל הבעל.
 
שיטת רש"י
 
ברם עיין ברש"י בסוגייתנו שכתב:
 
"והא לא חזרה שליחות אצל הבעל - שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר 'עשיתי שליחותך לחברך'. וזו אינה ראויה לחזור, שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה, ואחר כך נעשית היא בעל המעשה, ובטל השליחות קודם שתחזור".
 
בעלי התוספות חלקו על פירוש זה וזו לשונם:
 
"שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר 'עשיתי שליחותך' קודם שיעשה שליח לאחרים. ובקונטרס לא פירש כן".
 
כלומר: לפי רש"י פסול לא חזרה שליחות אצל הבעל אינו אלא כששליח הבעל הוא בעל המעשה בעצמו, ובמקרה שלנו האישה. על כך תוספות חולקים, ופוסלים גם במקרה ששליח הבעל אינו בעל המעשה. אפילו אם שליח הבעל עושה שליחות המפקיעה את מעמדו כשליח הבעל לפני שיכול לחזור ולהודיע לבעל, יש לפסלו משום שלא חזרה שליחותו. לכאורה הגמרא לקמן מפורשת כדברי התוספות. הרי שם לא באישה עצמה עסקינן, כי אם בשליח הולכה ההופך לשליח קבלה. וראה שם בפירוש רש"י, שהסביר גם הוא כדברי התוספות בסוגייתנו, וכתב:
 
"לא חזרה שליחות אצל הבעל - שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו, ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שולחו ולומר 'עשיתי שליחותך', ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות".
 
ודברי רש"י סתרן אהדדי, וצריכים עיון.
 
האבני מילואים מסביר את שיטת רש"י. לדבריו פירוש רש"י מכוון כלפי קושיית הרשב"א הנ"ל, שסוגייתנו פוסלת שליחות שלא חזרה אצל הבעל באופן חד-משמעי, בעוד שבגמרא לקמן פסול זה מוטל בספק. רש"י, על פי הסבר האבני מילואים, מבחין בין שתי הסוגיות. סוגייתנו, הדנה באישה עצמה, קובעת שהשליחות בטלה בתורת ודאי. אולם, הגמרא בפרק האומר עוסקת בשליח הולכה שהפך לשליח קבלה, ולכן הגמרא שם הסתפקה אם ליישם גם במקרה זה את פסול 'לא חזרה שליחות אצל הבעל'. וזה לשון האבני מילואים:
 
"ונראה דהוי קשיא ליה לרש"י ז"ל מה שהקשה הרשב"א בחידושיו סוף פ"ב דגיטין בהא דפריך התם בפשיטות 'והא לא חזרה שליחות אצל הבעל?', ואלו בפרק התקבל (=האומר) מספקא לן בזה, עיין שם. ולזה כתב רש"י ז"ל בפ"ב טעמא משום שלא נשתלחה אלא לעצמה ונעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור, ומשום הכי פשיטא ליה לש"ס סוף פ"ב דכי האי גוונא לא חזרה שליחות, כיון שנעשית היא בעל המעשה ולא נשתלחה אלא לעצמה, מה שאין כן בהך דפרק התקבל, דלא נשתלחה לעצמה אלא דעשתה שליח לקבלה לקבל מיד שליח של הבעל, בזה הוא דמספקא לן אי בעינן חזרת שליחות אצל בעל. והתם בפרק התקבל, דלא נעשה היא בעל המעשה לכך, התם פירש"י כפירוש התוספות, ובהא מספקא לן אי הוי גט או לא, אבל היכא שהיא נעשית בעל המעשה פשיטא לן דאינו גט".
 
בהסבר דבריו יש לציין שפסול שליחות משום שאינה חוזרת אינו אלא כשהשליחות מופקעת לגמרי קודם שיש הזדמנות של חזרה אצל הבעל. לפי רש"י עיקר ביטול והפקעת שליחות הוא כאשר השליח הוא בעל הדין שכנגד. והיינו משום ששני תפקידים אלו מכחישים זה את זה: אי אפשר להיות גם המגרש וגם המתגרשת, כשם שאי אפשר להיות גם המקנה וגם הקונה.
 
לדעת רש"י, הסוגיה בפרק השישי מסתפקת במצב שהשליח הופך לשליח של הבעל דבר שכנגד, אבל אינו הבעל דבר עצמו: האם רק בעל המעשה עצמו מפקיע את מעמד השליח של הצד שכנגד, או שמא אף קיום שליחות עבור בעל המעשה מבטל את שליחותו המקורית?[1] בעלי התוספות קבעו:
 
"שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר 'עשיתי שליחותך' קודם שיעשה שליח לאחרים".
 
מלשונם משמע קצת שכל שליחות, גם אם אין היא עבור בעל מעשה שכנגד, מפקיעה את השליחות המקורית. אבל דין זה אינו נראה כלל. ומסתבר שלפי דבריהם רק שליחות עבור הבעל דבר שכנגד מבטלת את השליחות המקורית. ואם כן, לתוספות היה פשוט ספיקו של רש"י.
 
ועוד אפשר לפרש, שלכולי עלמא רק בעל הדבר בעצמו מבטל את מעמד השליח, ואילו בשליחות רגילה עסקינן, כגון שליח המקנה שהפך לשליח הקונה, שפיר חלה השליחות. ולמרות זאת הסתפקה הגמרא בפרק השישי בדין שליח הולכה שהפך לשליח קבלה, וזאת משום הגדר המיוחד של שליח קבלה. שליח רגיל עושה מעשה עבור המשלח, אבל אינו הופך להיות מעין המשלח עצמו. אולם בנוגע לשליח קבלה יש שהבינו שלא שייכת שליחות כזו, שהרי האישה מתגרשת בעל כורחה, ולכן אין מצדה בכלל מעשה קבלה שאותו היא יכולה לתת לשליח לעשות עבורה.
 
וזו לשון הרא"ש בתוספותיו (קידושין דף מא.):
 
"ושלחה, מלמד שהיא עושה שליח - ואם תאמר: אמאי צריך תרי קראי, חד לשליחות הבעל וחד לשליחות האשה? ויש לומר דהווה אמינא דבבעל הוא דשייך שליחות, שאינו מגרש אלא מדעתו, אבל אשה, שמתגרשת בעל כורחה, לא אלים מעשה דידה כולי האי שתוכל למנות שליח במקומה".
 
בהסבר דבריו יש לומר שהדרשה הנוספת מחדשת גדר חדש של שליחות בנוגע לשליח קבלה: אין שליח קבלה עושה מעשה קבלה עבור האישה, אלא השליח הופך להיות מעין האישה עצמה, וידו כידה.[2] לכן דווקא מינוי השליח בתור שליח קבלה מפקיע את השליחות המקורית, הואיל וידו כידה, והשליח הוא כאילו בעל הדבר.
 
שיטת הרמב"ם
 
אולם עיין ברמב"ם (הלכות גירושין פרק ו הלכה יג) שפסק:
 
"הבעל ששלח גט לאשתו, בא שליח ליתנו לה, לא נטלתו אלא אמרה לו בפני עדים 'יהיה לי גט זה פקדון אצלך', או שאמרה לו 'הרי את שליח לקבלו לי', הרי זו מגורשת בספק עד שיגיע גט לידה, ומשיגיע גט לידה תתגרש ודאי".
 
הרי שבמצב בו האישה ממנה את שליח ההולכה להיות שליח קבלה, הרמב"ם פסק שהגט פסול מספק, כמסקנת הסוגיה בפרק המקבל. אבל יש לתמוה על המשך ההלכה "ומשיגיע גט לידה תתגרש ודאי". וקשה: אם שליח ההולכה נפסל משום שאינו חוזר אצל הבעל, אם כן גם כאשר הגט מגיע ליד האישה הוא לא הגיע מיד הבעל או מיד שלוחו, וממילא אין זה אלא כ"טלי גיטך מעל גבי קרקע" ופסול. וזו לשון הט"ז (אה"ע קמא ס"ק ב):
 
"ולי הוא תימה רבתי: מה מועיל מה שמגיע לידה, כיון שכבר נתבטל השליחות של שליח הבעל במה שניתק משליחותו בשעה שקיבל עליו להיות שליח האשה לקבלה... ולא מהני אפילו הגיע גט לידה".
 
תירוץ לקושיה זו כותב האבני מילואים:
 
"אמנם הרה"מ פ"ו מהל' גירושין [הי"ג] כתב לפרש לא חזרה שליחות אצל בעל היינו דהספק הוא אם יכול אותו האיש להיות נעתק משליחות להולכה שמינהו הבעל לשליחות קבלת האשה, כיון דעדיין לא נגמר שליחות הבעל, וסבירא ליה הא דאמרינן לא חזרה שליחות אצל הבעל היינו לא נגמר עדיין, ואינו יכול להיות נעתק לשליחות קבלה. ועיין בית שמואל סק"א. אם כן לפירושו עיקר הריע ותא היא בשליחות לקבלה, אם אפשר לו להיות שליח קבלה. ולפי זה אם הגיע הגט לידה מגורשת בודאי, דהא שליחותו להולכה לא נתקלקל, וממה נפשך מגורשת" (שם ס"ק א).
 
כלומר: לדעת הרמב"ם, הואיל ועוד לא הייתה לשליח הבעל הזדמנות לקיים שליחותו ולחזור ולהודיע למשלחו, לא חלה עליו שליחות האישה, המבטלת את מעמדו כשליח הבעל. ממילא, אם שליח זה - שעודנו בגדר שליח הבעל - ייתן את הגט ליד האישה, שפיר דמי.
 
אמנם אין פירוש זה מדויק בלשון הרמב"ם. לפי פירוש זה אין הגט כשר בתורת ודאי אלא אם כן השליח ייתן את הגט לאישה, אבל אם לא נתן את הגט, אף על פי שהגט הגיע לידה, אינה מגורשת ודאי. אם כן, הרמב"ם היה צריך לכתוב: "הרי זו מגורשת בספק עד שיתן את הגט לידה". מהלשון "עד שיגיע גט לידה" משמע שאין צורך בנתינת השליח, ואם כן חוזרת קושיית הט"ז.
 
ונראה ששיטת הרמב"ם מתבהרת לאור שיטתו המחודשת בעניין שליח הבאה:
 
"וכן האשה שולחת שליח להביא לה גטה מיד בעלה, וזה הוא הנקרא שליח הבאה. ואין שליח הולכה והבאה צריך עדים. ואין האשה מתגרשת בגט ששלח הבעל או שהביא לה שליח הבאה עד שיגיע גט לידה"            (הלכות גירושין פרק ו הלכות ד-ה).
 
הרמב"ם חידש שהאישה יכולה למנות שליח הבאה, ואין היא מתגרשת עד שיגיע הגט לידה. ודבריו צריכים ביאור: הרי שליח הבאה הוא שלוחה של האישה, ואם כן מעשה נתינת הגט הוא בשעת נתינת הבעל לשליח, ולמרות זאת אין האישה מגורשת עד שיגיע הגט לידה.
 
ונראים הדברים שאמנם שליח הבאה הוא שליח לקבל את נתינת הגט מיד הבעל, ועל ידי כך לפטור בעיית "טלי גטך מעל גבי קרקע". ומכל מקום אין האישה מגורשת עדיין, משום שאין שליח הבאה בגדר יד האישה, ומלבד נתינת הבעל, יש גם דרישה שהגט יגיע ליד האישה (עיין שעור מספר 12). ורק שליח קבלה הממונה בפני שני עדים הוא בגדר יד האישה.
 
לאור הנ"ל, נראה שלדעת הרמב"ם פסול לא חזרה שליחות אצל הבעל לא שייך בשליחות אלא בבעל המעשה עצמו, כמו שראינו לעיל בשיטת רש"י. אמנם הגמרא מסתפקת בנוגע לשליח קבלה, משום שמדובר בסוג מיוחד של שליחות, שאינו עושה מעשה עבור האישה, אלא הווי כיד האישה. ורק בשליח קבלה אנו אומרים שלא חזרה שליחות אצל הבעל. לפיכך, בשליח הולכה שהופך להיות שליח קבלה יש לומר שלא חל על השליח דין שליח קבלה ממש, שידו כידה, משום שזה יפסול את שליח ההולכה מדין לא חזרה אצל הבעל. על כורחנו אין דין השליח במצב זה אלא מעין שליח הבאה, שמקבל את נתינת הגט אבל אינו כיד האישה. לכן שליחות האישה אינה פוסלת את שליחות הבעל כלל ועיקר. ממילא נתינת הגט מיד הבעל כבר חלה, ובעינן רק הגעת הגט ליד האישה, כמו שמשמע מלשון הרמב"ם.
 
לפי הבנה זו, אין להתפלא על כך שלא מצאנו דין לא חזרה שליחות אצל הבעל אלא בגטין. לפי הנ"ל פסול זה קיים בשליח שאינו הבעל דבר רק במקרה המיוחד של שליח קבלה, שנחשב כיד האישה ממש. אולם בשליחות רגילה, אף המתמנה לשליח עבור הבעל דין שמנגד, אינו פוסל מפאת לא חזרה שליחות אצל הבעל.
 
 
לשיעור הבא:
הרב יאיר קאהן
גיטין כד.-כה. - ריח הגט
 
מקורות
1. משנה דף כד. וגמרא עד דף כה. "ומחזירין זה לזה ביובל".
2. יבמות דף נב. "בעא מיניה אביי מרבה... והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה".
3. גטין דף פו: "הלכה כרבי אלעזר... ריח הגט אין בו", המשנה דף פא.
 
שאלות הכנה
1. המשנה מביאה מקרים שונים הפסולים מדין אינו לשמה. האם יש הבדל בין מקרים אלו בנוגע לאופי הפסול?
2. יש ארבע שיטות שונות באמוראים בנוגע לפסול כהונה במקרים של המשנה. מהי נקודת המחלוקת ביניהן?
3. מתי גט פסול גורם לפסול לכהונה, ומתי אין גט הפסול פוסל?
 

[1]   שאלה זו אולי תלויה ביסוד דין שליחות, האם השליח אינו אלא יד עבור המשלח, או שמא השליח עצמו הופך לבעל המעשה. ואין כאן מקום להאריך.
[2]   ועיין לעיל שיעור מספר 17 שלפי הר"י מיגש עבד - שאינו בתורת גטין וקדושין - פסול רק מלהיות שליח קבלה, הואיל ואין לו יד לגירושין ולא שייך בו דין ידו כידה.