גיטין | דף כ ע"א | לשמה בגט ובמגילת סוטה
מקורות
1. עירובין דף יג. "תניא רבי יהודה אומר... מחיקה היא".
2. תוספות עירובין ד"ה אבל, תוספות גטין דף כ. ד"ה אי משום.
3. רמב"ן גטין דף כ"ד: ד"ה יתר, אור זרוע סוף סימן תשמ"ה "אך מ"מ...".
שאלות הכנה
1. לפי הסוגיה בגטין, האם כתיבה לשם ספר תורה מוגדרת ככתיבה לשמה לעניין גט?
2. מהי הסתירה בין סוגייתנו לבין הסוגיה בעירובין?
3. האם יש הבדל מהותי בין דין לשמה בגט לבין דין לשמה במגילת סוטה?
4. כיצד פותר הרמב"ן את הסתירה בין הסוגיות?
הקדמה
"ההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ספר תורה יהיב לה לדביתהו ואמר לה: 'הא גטך'. אמר רב יוסף למאי ליחוש לה... אי משום כריתות דאית בה - הא בעינא 'וכתב לה' - לשמה, וליכא. וכי תימא ליחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא מעיקרא הא בעינן 'שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה' וליכא".
ברור שספר תורה פסול לגט, שהרי לשון הגט כלל לא כתוב בו. אולם מתוך סוגייתנו משמע כי אפילו אם פרשת ספר כריתות הייתה עונה על הדרישות לנוסח הגט אי אפשר היה לגרש בה משום שהכתיבה לשם ספר תורה אינה נחשבת לכתיבה לשמה לעניין גט. במבט ראשון מסקנה זו נראית פשוטה. אמנם, הראשונים הקשו עליה מתוך סוגיה בעירובין, שם משווים בין גט למגילת סוטה לעניין דין לשמה, ובכל זאת יש הסוברים כי פרשת מגילת סוטה הכתובה בתורה כשרה להשקאת סוטה:
"תניא: רבי יהודה אומר: רבי מאיר היה אומר: לכל מטילין קנקנתום (=חומר המונע מחיקה) לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה. ורבי יעקב אומר משמו: חוץ מפרשת סוטה שבמקדש. מאי בינייהו? אמר רב ירמיה: למחוק לה מן התורה איכא בינייהו. והני תנאי כי הני תנאי, דתניא: אין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. רבי אחי בר יאשיה אמר: מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. אמר רב פפא: דילמא לא היא: עד כאן לא קאמר תנא קמא התם אלא כיון דאינתיק לשום רחל תו לא הדרא מינתקא לשום לאה, אבל גבי תורה דסתמא מיכתבא הכי נמי דמחקינן. אמר רב נחמן בר יצחק: דילמא לא היא: עד כאן לא קאמר רבי אחי בר יאשיה התם אלא דאיכתיב מיהת לשום סוטה בעולם, אבל גבי תורה דלהתלמד כתיבא הכי נמי דלא מחקינן. ולית ליה לרבי אחי בר יאשיה הא דתנן: כתב [גט] לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר שמך כשמי ושם אשתך כשם אשתי פסול לגרש בו? הכי השתא?! התם 'וכתב לה' כתיב - בעינן כתיבה לשמה. הכא 'ועשה לה' כתיב - בעינן עשייה לשמה. עשייה דידה מחיקה היא" (דף יג.).
אמנם לפי סוגיה זו, רבי אחי בר יאשיה מבחין בין גט - שצריך להיכתב לשמה, לבין מגילת סוטה - הדורשת מחיקה לשמה, אך גם לדבריו מדובר לכאורה באותו דין של לשמה הנלמד מדרשות מקבילות - "לה - לשמה". יתר על כן, החולקים על רבי אחי בר יאשיה, ופוסלים מגילת סוטה שנכתבה לסוטה אחרת ודורשים אף כתיבת מגילת סוטה לשמה, משווים לכאורה לגמרי בין מגילת סוטה לגט בעניין זה.
לכן, לאור סוגייתנו הקובעת שכתיבה לשם פרשה בתורה אינה נחשבת ללשמה, יש לתמוה על רב פפא המכשיר שימוש בפרשת הסוטה מספר התורה להשקאת סוטה.
וזו לשון התוספות בסוגייתנו:
"תימה, דלעניין מגילת סוטה משמע בפרק קמא דעירובין דמוחקין לה מן התורה אפילו למאן דבעי כתיבה לשמה, דקאמר רב פפא דלמאן דאמר אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת תורה דסתמא כתיבה הכי נמי דמחקינן" (ד"ה אי משום כריתות).
בפתרון קושיה זו אפשר ללכת בשתי דרכים. מצד אחד ניתן לאמץ את ההנחה שעליה מבוססת הקושיה, ולומר שאין הבדל עקרוני בין דין לשמה בגט לבין דין לשמה במגילת סוטה. דרך זו תוביל לחילוקים צדדיים בין גט לסוטה. מאידך, ניתן לחלוק על עצם ההשוואה בין דיני לשמה בשני תחומים אלו. כיוון זה יחייב פירוש חדש של הסוגיה בעירובין, המשווה לכאורה בין התחומים.
1. שיטת התוספות
בעלי התוספות צעדו בדרך הראשונה, הן בסוגייתנו והן בעירובין, וזו לשונם בגטין:
"ויש לומר דרב יוסף דשמעתין לא סבר לה כוותיה. אי נמי סבר כאידך תנא, דסבר אין מוחקין לה מן התורה, וכמתניתין דבפרק כל הגט (לקמן דף כו.) דתנן: הכותב טופסי גטין צריך שיניח מקום האיש כו', ודייק מהתם בריש מסכת זבחים (דף ב:) דסתמא פסול, וכל שכן ספר תורה דלא איכתוב לשם גירושין כלל".
בשלב זה תוספות מיישרים קו בין גטין למגילת סוטה. לדבריהם, רב יוסף סובר שכתיבה לשם ספר תורה אינה נחשבת בגדר לשמה במגילת סוטה, כמו בגט. לעומתו, רב פפא מכשיר כתיבה לשם ספר תורה בשניהם.
אמנם תוספות מודעים לקושי הקיים בתשובה זו, שלפיה דברי רב פפא המכשיר בשניהם סותרים משנה מפורשת (לקמן כד.) הפוסלת גטין שנכתבו להתלמד משום שלא נכתבו לשמה. וכך כתבו:
"ועוד נראה דאפילו מאן דמכשיר במגילת סוטה למחוק מן התורה אף על גב דבעי לשמה מודה לעניין גט דפסול דבעירובין בפרק קמא (דף יג.) משמע דכולהו תנאי מודו בהנך דפרק כל הגט דחשיבי שלא לשמה, מדפריך התם: ולית ליה לרב אחא בר יאשיה כתב לגרש את אשתו ונמלך כו' ".
לכן, הודו תוספות במקצת והסכימו שמגילת סוטה שנכתבה סתם כשרה להשקאת סוטה, בעוד שגט שנכתב סתם פסול. מכל מקום, לפי תוספות אין בזה ביטוי להבדל עקרוני בין דיני לשמה של שני התחומים, אלא רק ביטוי לשוני בין המציאות של גירושין לבין זו של סוטה:
"ובמגילת סוטה סתמא כשר, משום דמסתמא שאין הכהן שעליו לכתוב מקפיד, ומסתמא ניחא ליה. אבל גבי גט, בעל סתמא לא ניחא ליה, אף על גב דפריך ממתניתין דגט ארבי אחא בר יאשיה דאיירי במגילת סוטה לעניין שלא לשמה, לא משמע ליה לחלק".
2. חילוקים בין לשמה בגט ובמגילת סוטה
כאמור, ראשונים אחרים הבינו שדין לשמה בגט שונה עקרונית מדין לשמה במגילת סוטה. לכן, למרות שבפרשת סוטה שנכתבה בתורה אפשר להשתמש להשקאת סוטה, לעניין גטין - ספר תורה אינו בגדר לשמה, כפי שמשתמע מסוגייתנו.
הרמב"ן כותב לקמן:
"ואם תאמר: הכותב טופסי גטין למה הוצרך להניח מקום התורף? הרי הוא כותב סתם לאיזו שתבוא ראשונה, וככתיבת פרשת סוטה של ספר תורה? איכא למימר: שאני הכא דכתיב 'וכתב לה ספר כריתות' בעינן שיהא ספר כריתות לשמה, וזה אף על פי שהוא כותב לשם מי שתבוא אצלו תחילה, כיוון דלא אמר ליה בעל לאו לשום כריתות איכתוב, וזו היא שפירשו בשמועה ראשונה שבמסכת שחיטת קדשים (ב:), משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא. וכבר פירשתי שמפני טעם זה אמרו שצריך לומר לסופר כתוב ולעדים חתומו, שאף על פי שהם כותבין לשם אישה פלונית, כל זמן שלא אמר להם בעל לאו ספר כריתות לשמה הוא" (דף כד:).
נראה לפרש שלדעת הרמב"ן ישנם שני סוגים של לשמה: יש הלכה אחת של לשמה שהיא דין וחלות בחפצא. לדוגמא, לדעת הרבה ראשונים כתיבת ספר תורה דורשת כתיבה לשמה, ובשעת הכתיבה חל דין לשמה בספר תורה. והוא הדין בעניין גט: כדי שמסמך מסוים יוכשר לגירושין, הכותב (במקרה שלנו הסופר) צריך לכוון לכתבו לשמה, כלומר לשם גירושין. הכותב שלא לשם גט - כגון שכתב להתלמד - פסל את החפצא של הגט על ידי כתיבה זו. בדין זה ייתכן שהכותב סתם כשר, ורק מסמך שנכתב שלא לשמה פסול. אמנם, בנוגע להלכה זו מסתבר שמרגע שחל דין לשמה בחפצא בשעת הכתיבה שוב אין הוא פוקע.
אולם, עיין לקמן (דף לב:) שם אומר רב ששת כי המבטל גט אינו חוזר ומגרש בו. מסתבר שלשיטתו הבעל ביטל את גוף הגט ולא רק את השליחות. ועיין ברמב"ם שפסק:
"השולח גט ביד שליח וביטל הגט, הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה, שלא ביטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות. לפיכך אם היה הגט ביד הבעל וביטלו, כגון שאמר 'גט זה בטל הוא', אינו מגרש בו לעולם, והרי הוא כחרש הנשבר, ואם גירש בו אינה מגורשת. וכן אם פירש בעת שביטלו והוא ביד השליח ואמר: 'גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט', אינו מגרש בו לעולם"
(הלכות גירושין פ"ו הכ"א).
אבל תוספות תמהו על אפשרות ביטול הגט עצמו:
"תימה והא ריש לקיש ור' יוחנן דפליגי בריש האומר בקידושין (דף נט.) משמע דמודו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, כמו שמוכיח שם ממתניתין דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה כו' וכתיבת גט לשמה הוי מעשה, דאם כתב אדם ספר תורה לשמה אינו יכול לחזור ולבטל" (ד"ה רב ששת).
נראה לומר שאמנם אי אפשר לבטל את החפצא של הגט עצמו, מכיוון שלא אתי דיבור ומבטל מעשה. אלא שכאן אין מדובר בביטול החפצא של הגט אלא בביטול דין הלשמה שבו. אמנם, גם בזה לכאורה לא שייך ביטול לאחר שחל בחפצא דין לשמה, כפי שאי אפשר לבטל את דין לשמה בספר תורה לאחר שכבר כתבו לשמה. לכן נראה שבגט יש דין נוסף של לשמה, שאינו מושרש בסופר הכותב את הגט אלא בבעל המגרש. לפי הרבה ראשונים אין דרישה של שליחות לכתיבת הגט, ואף על פי כן דרוש ציווי הבעל.
וזו לשון התוספות לקמן:
"ויש לומר דלא בעינן שליחות בכתיבה, ד'וכתב' לאו אבעל קאי אלא אסופר. והא דאמרינן לקמן (דף עא:) צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, לאו משום שליחות, אלא משום דכשלא ציווה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול" (דף כב:).
אמנם עדיין יש להקשות: מדוע בלי ציווי הבעל חסר לשמה בגט? הרי הסופר הכותב כיוון לגירושין אלו? ונראה לפרש שיש בגט הלכה נוספת של לשמה. הלכה זו אינה חלה בחפצא, ולכן אינה מתבצעת על ידי הסופר הכותב. דין זה הוא מצד הבעל המגרש, והוא קיים משום שהגט צריך לבטא את דעתו ורצונו של הבעל לגרש את אשתו. כל גט שלא נכתב על ידי הבעל ואינו ביטוי לרצונו, אינו בגדר לשמה. לכן, אם הבעל יחליט שאין הוא רוצה לגרש את אשתו, הוא יכול לבטל את הגט על ידי ביטול דין זה של לשמה. הגט הבטל שוב אינו ביטוי לרצון הבעל לגרש את אשתו, וממילא אי אפשר לחזור ולגרש בו.
לאור דברינו, נראה שכל ההשוואה בין גט למגילת סוטה על פי הסוגיה בעירובין אינה אלא ביחס לדין הראשון, של חלות לשמה בחפצא על ידי הכותב. מהשוואה זו אנו לומדים שהסופר צריך לכוון לא רק לשם גט אלא אף לשם אישה מסוימת (או לפחות שלא לכוון לשם אישה אחרת). דבר זה נלמד מדרשת "לה - לשמה". אבל, כאמור, בגט ישנו דין נוסף של "לשם ספר כריתות" המחייב שהגט יהיה ספר כריתות בכך שהוא יבטא את רצון הבעל לגרש את אשתו. דין זה, הנלמד מהדרישה לציווי של הבעל, הוא דין ייחודי לגט, ואין דין דומה במגילת סוטה.
נעיין שוב בלשון הרמב"ן:
"איכא למימר: שאני הכא דכתיב וכתב לה ספר כריתות' - בעינן שיהא ספר כריתות לשמה, וזה אף על פי שהוא כותב לשם מי שתבוא אצלו תחילה, כיוון דלא אמר ליה בעל לאו לשום כריתות איכתוב... וכבר פירשתי שמפני טעם זה אמרו שצריך לומר לסופר כתוב ולעדים חתומו, שאף על פי שהם כותבין לשם אישה פלונית כל זמן שלא אמר להם בעל לאו ספר כריתות לשמה הוא".
הרי שהרמב"ן מדבר על כריתות לשמה הנובעת מהבעל ולא על כתיבה לשמה מצד הסופר.
3.
הרמב"ן מביא עוד פתרון לסתירה בין הסוגיות. לפי פתרון זה אין הבדל מהותי בין מגילת סוטה לגט לעניין דין לשמה. מכל מקום נראה שתשובתו שונה לחלוטין משיטת תוספות שהבאנו לעיל:
"ולי נראה דלכולי עלמא מאן דסברי גבי פרשת סוטה דמוחק לה מן התורה, אי נמי ממגילת סוטה אחרת, לאו דהוי לשמה, דאיתתא נמי לאו להשקותה קיימא וסתמא כשלא לשמן הוי, וכל שכן דספר תורה לאו הוי לשמה לעולם... אלא קא סלקא דעתיה דכולי עלמא כתיבה לא בעינן לשמה, כדהדר מסיק 'מאי עשייה - מחיקה', אלא דכל דלא אתעביד בה מעשה לשום אחר אלא סתם או לשום אלות כשר, דאתיא מחיקה לשמה ומנתקא להו וקרינא ביה 'ועשה לה' ולא לחברתה, אבל אי עביד בה לשום דבר אחר לא הדרא מינתקא במחיקה של זו, דכיוון דאינתיק לאלות דרחל לא מינתקא למהווי אלות דלאה, ולא מקללה בהו אלא זו שנתכוון לה כהן, אבל תורה דסתמא כתיבא הוו אלות דידה במחיקה, וללישנא אחרינא עדיפא ליה היכא דאיכתיב לשום סוטה בעולם משום דהוו אלות משעת כתיבה מספר תורה דברכות היא".
לדבריו, הגמרא אמנם הזכירה "עשייה דידה מחיקה היא" רק כדי להסביר את שיטת רבי אחי בר יאשיה, הסובר כי מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. אך מכל מקום, גם מאן דאמר מוחקים לה מן התורה סובר שמגילת סוטה אינה צריכה כתיבה לשמה אלא רק מחיקה לשמה. ממילא אין שום סתירה בין רב יוסף בסוגייתנו, הסובר שכתיבת פרשה בספר תורה אינה בגדר כתיבה לשמה, לבין הגמרא בעירובין המכשירה פרשת סוטה שבתורה להשקאת סוטה.
אבל לפי תירוצו, שמאן דאמר מוחקים לה מן התורה אינו דורש כתיבה לשמה כלל, יש להבין מדוע הוא פוסל מגילת סוטה שנכתבה לשם סוטה אחרת לפי רב פפא. לכן הסביר הרמב"ן "דאתיא מחיקה לשמה ומנתקא להו וקרינא ביה 'ועשה לה' ולא לחברתה". כלומר: צריך לשמה רק בשעת מחיקה. אלא שעל ידי מחיקה לשמה מוגדרת מגילת סוטה מתחילת כתיבתה כלשמה.
בהסבר שיטתו נראה לומר שגם בנוגע למגילת סוטה אין דין הלשמה אינו דין בחפצא בלבד, אלא יש צורך גם שתוכן המגילה יבטא את שבועת האלה שמשביעים את האישה. לכן בעינן 'לה - לשמה', כלומר לשם סוטה זו, ולא רק לשם מגילת סוטה כמו בגטין. אלא שבניגוד לגט, שמעשה הכתיבה שלו צריך להיות לשמה, במגילת סוטה המחיקה יכולה להגדיר את תוכן המגילה ולנווט אותה לשבועת האלה לגבי אישה מסוימת.
אלא שכל זה אינו אלא אם הכתיבה הראשונית אינה כתיבה הסותרת ומפקיעה את התוכן של המגילה. הילכך, מאן דאמר מוחקים לה מן התורה סובר שכתיבה לשם תורה אינה סתירה לשבועת האלה, אבל אם כתב את המגילה לשם אישה אחרת, והמגילה נקבעה ("אינתקה") לשם אלות דרחל, שוב אי אפשר למלא אותה בתוכן של שבועת האלה ללאה. ומאידך, לפי רבי אחי בר יאשיה, די בכך שנכתבה לשם אלות בכלל כדי שאפשר יהיה לנווט אלות אלה ללאה בשעת המחיקה. מה שאין כן אם נכתבה לשם תורה, דברכות היא. וז"ל רבנו קרשקש:
"אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת לאו משום לשמה קאמרינן אלא מסברא דנפשייהו דכיון דכתיבה ע"כ לקלל את רחל אינה מקלל ללאה אבל תורה מסתמא כתיבה נקנית לכלמי שיתייחד אותה אבל הכא דכתיב וכתב לה דבעינן כתיבה לשמה סתמא לאו כלשמה".
סיכום
הבאנו שלוש דרכים להסביר את הסתירה בין סוגייתנו לבין הסוגיה בעירובין. לפי תוספות אין הבדל עקרוני בין דין לשמה בגט לבין דין לשמה במגילת סוטה. שניהם אינם אלא דינים החלים על החפצא בשעת הכתיבה. הרמב"ן לעומתם מחלק ביניהם וסובר שאמנם במגילת סוטה דין לשמה הוא חלות בחפצא, ובזה דומה הוא לדין לשמה בגטין, אבל בגטין ישנו עוד דין לשמה הנלמד מספר כריתות, כלומר שהגט צריך לבטא את דעת המגרש של הבעל. ובזה שונה גט ממגילת סוטה בנוגע לדין לשמה. לבסוף ראינו את תירוצו השני של הרמב"ן, המשווה בין גט למגילת סוטה. אבל לדבריו אין דין לשמה בגט דומה לזה של מגילת סוטה, אלא להפך: לשמה במגילת סוטה דומה ללשמה בגט. גם בסוטה ישנו דין ייחודי המחייב שהמגילה תגלם את שבועת האלה שהכהן (או הבעל) משביע את הסוטה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)