עגלה ערופה (לא)

  • הרב תמיר גרנות

הצגת הפרשה

פרשת עגלה ערופה היא מן המיוחדות והקשות להבנה בין מצוות התורה. בעיקרה הרי היא טקס כפרה על הירצחו של אדם שלא נודע מי הרגו. אולם, למרות שהכפרה כתכלית מפורשת בה, אין בה למעשה אפילו מרכיב אחד ממעשי הכפרה הידועים בתורה במקומות אחרים, כגון: הקרבת קרבן, הזאת דם, סמיכה או וידוי. הטקס כולו הוא יחידאי, ואף שאחדים ממרכיביו יש להם מקבילות במצוות אחרות, כפי שנראה בהמשך, עדיין השוני גדול הוא, וייחודיותו של טקס העגלה הערופה איננה מוטלת בספק.

בדברים להלן ננסה לעמוד על משמעותה של מצווה מיוחדת זו בתוך הקשרה הצר, כחותמת את פרשת שופטים, ובהקשרה הרחב – בספר דברים, תוך ניתוח של מרכיביה המיוחדים, תשומת לב לאנשים ולמוסדות הנדרשים ליטול בה חלק, והשוואתה למקבילותיה החלקיות, כדי ללמוד מהדומה, ובמיוחד – להבין על רקע המקבילות את התכונות המיוחדות שלה. נקרא תחילה:

"כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:

"וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל: וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל:

"וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל: וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע: וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:

"וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם: וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'"   (דברים כ"א, א'-ט').

פסוק א' מתאר את נסיבות המקרה.

פסוקים ב'-ג' את תהליך הטלת האחריות על העיר הקרובה, אשר מוטל על "זקניך ושופטיך", שלפי עניינה של הפרשה הם נציגי עם ישראל כולו, ובמונחי חז"ל – הסנהדרין.

פסוקים ד'-ו' מתארים את הפעולות הנעשות במסגרת טקס העגלה.

פסוקים ז'-ט' כוללים את ההצהרה על היעדר אשמה והתפילה שבעקבותיה.

 

הקשר ומסגרת

פרשת עגלה ערופה מופיעה בסוף פרשיות המלחמה הכלליות, בשלהי פרשת שופטים, ולפני פרשת אשת יפת תואר: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" (דברים כ"א, י'), העוסקת בהשלכות של המלחמה על מצבו של החייל היחיד. הנושא הישיר של הפרשה הוא, כאמור, הרוג שנמצא מוטל על האדמה בדרכים, ואין לנו קצה חוט המוליך אל הרוצח. היכן הוא המיקום הטבעי של הפרשה? לכאורה, אם הייתה מופיעה פרק אחד מוקדם יותר, מיד אחרי הדיון על ערי מקלט ועל דינו של הרוצח במזיד, היא הייתה קשורה היטב לנוף המקומי, כלומר: יש רצח בשוגג, במזיד, ויש מקרה שבו לא נודע הרוצח, והאחריות מוטלת על החברה. בין דיני רוצח, לפרשת עגלה ערופה, מפרידות שלוש פרשיות קצרות העוסקות בדיני המלחמה:

– החוזרים מעורכי המלחמה.

– חובת הקריאה לשלום.

– איסור בל תשחית בשעת המצור.

מדוע נדחתה פרשת עגלה ערופה עד קצה הלכות המלחמה? נציע לכך כמה הסברים:

א. כפי שראינו, פרשיות המלחמה מבליטות ומדגישות את ערך החיים: החוזרים מעורכי המלחמה הם אלה שנמצאים במהלך אחד מתהליכי החיים המרכזיים – שלא הושלם. הקריאה לשלום מלמדת על קדימות ערך החיים, ואיסור בל תשחית מורה שאסור לגדוע עצים ולמנוע את המשך פוריותם: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ', י"ט). פרשת העגלה מדגישה את הטרגי שבגדיעת חיי האדם באמצעם, ומבליטה אותו במרכיביה השונים: עריפת עגלה שלא עבד בה ולא עלה עליה עול – כלומר: שלא הגיעה כדי עשיית פירות, במקום שאיננו עושה פירות, כלומר - בנחל; איתן שלא ייעבד בו ולא ייזרע.

כל אלה הם סמל לאדם שחייו נגדעו באמצע ולא השלים את "עשיית הפירות", כלומר – שאיננו יכול יותר להפרות את העולם בברכת חייו.

ב. ניתן לראות בפרשת עגלה ערופה מעין דוגמה וסיכום לפעולתם של מוסדות החברה השונים עימם נפגשנו לאורך פרשת שופטים. כזכור, פרשת שופטים נפתחת במינוי השופטים והשוטרים "בכל שעריך", ממשיכה בתפקידם של השופטים והכהנים בבית הדין הגדול, עוברת לעסוק במלכות, ואחר כך בתפקידם הדתי של הכהנים כמשרתי ה'. שלושה מוסדות אותם פגשנו לאורך הפרשה, נדרשים לפעול כאן:

"זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ" – הם בית הדין הגדול, נציגי המדינה, נדרשים למדוד את המרחק לעיר הקרובה ולהטיל את האחריות על אחת הערים; זקני העיר הקרובה הנוטלים את האחריות ומבצעים את הטקס; והכהנים הלווים עוסקים בכפרה ובתפילה. מבחינה זו מהווה הפרשה מעין חתימה לפרקי המדינה ומוסדותיה שבמוקד פרשת שופטים.

נקודת מבט אפשרית נוספת על הקשרה של הפרשה תעלה מתוך תשומת לב למיקומה בסדר פרשיות המלחמה, המסודרות, כך נראה, לפי הכרוניקה התדירה של המלחמה. הפרשיה הפותחת את הלכות המלחמה היא זו העוסקת בהיערכות לקראת המלחמה, בנאומי התודעה, ובחזרה מעורכי המלחמה. אחריה מופיע דין הקריאה לשלום שקשור כבר בעימות הפוליטי עם המדינה או העיר עימה נלחמים. מיד אחר כך מופיעה איסור בל תשחית הרלוונטי בשעת המצור, שהוא פעולה הקודמת לעימות המלחמתי גופו ולכיבוש העיר, ובסוף מופיעה פרשת יפת תואר, שמתרחשת אחרי הנצחון – בעת השבי. פרשת עגלה ערופה נמצאת בין המצור – לשבי, כלומר: במקום בו באופן טבעי היינו מצפים שיופיעו הלכות מעשה המלחמה גופו. אך אין בתורה התייחסות למעשה המלחמה הממשי, ובמקום זה מופיעה פרשת עגלה ערופה. ייתכן שהימנעותה של התורה מעיסוק בפעולות המלחמה, ותשומת הלב שלה לרציפות החיים וחשיבותם, מקבלת מימד נוסף בשיבוץ פרשה העוסקת במציאתו של חלל, כלומר: במוות של היחיד, ובאחריות שיש לקחת עליו, בדיוק במקום בו היה צריך להופיע הרג הרבים, המאפיין את מצב המלחמה.[1]

 

מרכיבי הטקס

הטלת האחריות – הפעולה הראשונה הנעשית כתגובה למציאת החלל באדמה היא שיוך האחריות, כלומר – זיהוי העיר/הקהילה שבסמכות שיפוטה נמצא החלל. ניתן דעתנו לכך שהאחריות איננה נשארת מדינתית, כלומר: פורמאלית ומופשטת, אלא היא הופכת לאחריות קונקרטית וממשית. "זקניך ושופטיך" – בית הדין הגדול – שהם נציגי החברה כולה, יש להם אחריות רק על הטלת האחריות, אך הכרת האשמה או הסרתה תופיע רק במרחב הממשי בו יש סמכות מקומית, קהילתית או עירונית – שיש לה מגע ממשי עם המציאות ועם החברה בה היא יושבת. בימינו, עבירות פליליות כגון: רצח או אונס, נדונות רק בפני המדינה ורשויותיה. התורה מדגישה את היחס הממשי שיש לרשות השופטת ולמנהיגות המקומית, אל המתרחש במקומה. כך, למשל, כאשר הורים מגלים שבנם הוא סורר ומורה הם אינם פונים למדינה, או לבית הדין הגדול, אלא: "וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ" (דברים כ"א, י"ט). מי שמכיר אותם, שאחראי לא רק למשפט אלא גם למוסדות הרווחה, החינוך או הצדקה – הוא מי שהאחריות מוטלת לפתחו. גם כאשר יש רוצח במזיד, המנצל את ערי המקלט ומבקש שם מחסה, מוטל על זקני העיר לקיים דין צדק: "וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם" (דברים י"ט, י"ב). ואף אצלנו, יש שתי רמות של אחריות: יש אחריות כללית, של המדינה או של החברה כולה – כיוון שהמאורע קרה בדרך, בין הערים. אבל כדי שהאחריות לא תהיה מופשטת מדי וריקה מתוכן ממשי, היא מוטלת על עיר אחת או קהילה אחת, שבסביבתה ארע מעשה הרצח.

המיקום – טקס העגלה הערופה ייעשה בנחל איתן: "אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ". לדעת רש"י זהו תיאור של תכונת המקום, ולדעת הרמב"ן, על פי חז"ל, זו הוראה לעתיד, שהמקום שנבחר לטקס העגלה, יישאר לעולם חרב – מצבה כואבת לחיים שנגדעו בטרם עת. בין כך ובין כך, הסמל שמעניק הטבע לאנושי הוא ברור, והוא מתקשר, כאמור, לאיסור השחתת עצים, הסמוך, כאומר: גדיעת החיים הטבעיים בעודם באיבם, הם מעשה שאין התורה מסכימה לעבור עליו בשתיקה, גם אם אין אפשרות לעשות דין ברוצח, וכדברי רש"י:

"אמר הקדוש ברוך הוא תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות"   (רש"י דברים כ"א, ד').

המעשה – המרכיב העיקרי של חלקו המעשי של הטקס הוא עריפת העגלה. העריפה היא הריגת הבהמה מן העורף, מאחור. מדוע נצטווינו לערוף, ולא לשחוט או להרוג באופן אחר? פירושים שונים הוצעו לכך, ויש שהשאירו את הדברים כחוק שאין בו טעם. יש להצביע בעקבות הרמב"ן על הדמיון לשעיר לעזאזל שגם הוא בהמה שעושים בה מעשה 'בחוץ', כלומר: משליכים אותה מצוק, לדעת חכמים, ולפרה אדומה – ששורפים אותה מחוץ למחנה. אולם, ההבדל בולט יותר מהדמיון. בשתי הדוגמאות הללו לא ציוותה התורה לערוף. דומה שיש ללמוד מהמקבילה הישירה היחידה: "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ" (שמות ל"ד, כ'). לשון עריפה מופיעה רק בפטר חמור ובעגלה. בפטר חמור ההוראה לערוף ברורה מתוך ניגודה, שהרי מדובר בבכור שצריך להיות מוקרב על המזבח. אם תפדה אותו בשה, תביא את השה ותשחט אותו. אך אם לא תפדה – "וערפתו" – מפני שאיננו יכול לשמש קרבן, ואף אסור שיהיה כן. העריפה היא צורה של הריגה אנטי-פולחנית. לכך יש להוסיף גם את תפקידו של הדם. כידוע, לדם יש תפקיד מכפר ומטהר מרכזי בכל הקרבנות, והשחיטה מלווה בקבלת דם הבהמה היוצא מן העורק, לתוך כלי, ובעבודה הנעשית עימו במזבח. בעגלה הנערפת אין עושים בדמה דבר, ולדם אין כל תפקיד. ניתן דעתנו לכך שהדם כלל איננו נזכר בפרשה, אפילו לא שפיכת הדם על פני האדמה, ולכן לא זו היא משמעותו של הטקס, כפי שניסו לבאר כמה מפרשים.[2] באחת – התורה רוצה לומר: עגלה זו איננה קרבן, ואין בהבאתה כשלעצמה שום כפרה או תיקון, בשונה מקרבנות אחרים. להיפך – כאן עומד לנגד עינינו דווקא ההרג שאין לו תכלית, שאיננו מקדם שום דבר, בדיוק כמו הרג האדם שנמצא בשדה.

נראה, שעריפת העגלה איננה אלא שחזור מזעזע של הרצח שאירע ונותר ללא כתובת. כדי שנוכל להתייחס במלוא כובד האחריות לרצח, שכבר אינו לפנינו, כדי שלקיחת האשמה או הסרתה לא תיעשה מתוך אדישות מוסרית או ריחוק רגשי, התורה קובעת שנוסח ההצהרה והתפילה יאמר רק אחרי עריפת עגלה צעירה שלא הספיקה לחיות חיים פרודוקטיביים, שתזכיר לכולנו באמצעות מראה ההרג חסר הטעם, ואפילו אם רק באופן סמלי ואסתטי, מדוע אנחנו נמצאים כאן, ועד כמה מזעזע הוא המוות בלא עת. רק מתוך זעזוע רגשי עמוק יכולה רחיצת הכפיים וההצהרה להתקבל ברצינות.

הסרת האשמה – מטרת הטקס היא להשיג כפרה. הכפרה מושגת על ידי "הסרת אשמה" ועל ידי תפילה, וכאמור – לא על ידי מעשה פולחני של קרבן וכיוצא בזה, כמו במקומות אחרים בתורה. זקני העיר רוחצים את ידיהם על מקום עריפת העגלה, כאומרים: ידינו נקיות. המעשה הסמלי מלווה בהצהרת "הסרת אשמה": "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". במילים אלה יש לראות את המשמעות העיקרית של הטקס. רק מתוך זעזוע רגשי, ורק אחרי נטילת האחריות, יכולה לבוא הסרת האשמה. כלומר: מנהיגי העיר אינם יכולים לומר: מה אתם רוצים מאיתנו, זה לא סיפור שלנו. הם חייבים לקחת אחריות, לכן הם גם אחראים על ביצועו הממשי של הטקס, ומתוך לקיחת האחריות הם חייבים לבחון את עצמם – האם העמדנו שוטרים בדרכים, האם היו הדרכים בטוחות? האם דאגנו לרווחת הנוסעים הלנים בעיר? האם היה מישהו שנשאר בודד, שאף אחד לא שם לב אליו? וכלשון חכמים בפירוש נוסח הסרת האשמה:

"ידינו לא שפכה – וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה"   (רש"י דברים כ"א, ז').

התפילה – נוסח התפילה: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם...". תפילה זו היא תפילה לכפרה, שיש לה מקום רק אחרי נטילת האחריות והסרת האשמה. התפילה איננה לחש קסם המבטל את עננת האשמה. הדם כבר נשפך. אחריותו מוטלת על עם ישראל כולו, ועל העיר או הקהילה הקרובה בפרט. ורק אחרי הסרת האשמה מבחינה מוסרית – מגיעה התפילה לכפרה על הדם הנקי.

חז"ל אומרים שהמתפללים הם הכהנים, ולא זקני העיר. הכהנים נזכרים כבר למעלה "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע", אך תפקידם לא נזכר. חז"ל הניחו שהטקס מתפצל לשניים: עריפת העגלה, רחיצת הידיים והסרת האשמה – נעשים על ידי זקני העיר – בעלי האחריות הקרובה. מיד כשהם מסיימים חוזר "התיק" לידיה של האומה. עכשיו, יכולים הכהנים, שהם מוסד לאומי, על-מקומי, להתפלל עבור העם כולו, וכפי שעולה מלשון הפסוק: "כפר לעמך ישראל אשר פדית". הכהנים אינם המכפרים, כמו במקומות אחרים בתורה.  הכפרה כאן היא תהליך מוסרי המוטל על העם. הכהנים יכולים להתפלל אחרי מעשה הכפרה. נראה, שזו גם הסיבה שהתורה מאריכה כאן בתיאור תפקיד הכהנים. בגדול, הוא מתפצל לשני חלקים:

– לשרתו ולברך בשם ה' – דתי.

– ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע – משפטי.

במעשה העגלה אין להם תפקיד משפטי, שהרי אין לפנינו נאשם. על כן הכהנים עוסקים בתפילה – עבור העם כולו. הם מתפללים שמעשה נטילת האחריות והסרת האשמה, שיש לו תוקף מוסרי, אכן יסיר את עננת אשמת הדם שהוטלה על העם כולו.

 

עגלה ערופה או פרה אדומה

שלוש חוקות יש בתורה, אולי ארבע, שלהןו מכנה משותף דומה: נעשה מעשה בבעל חיים, שאיננו הקרבה, ואיננו בא למשכן או למקדש, אלא בחוץ, מחוץ למחנה או ליישוב, ואלה הן: השעיר לעזאזל, פרה אדומה, עגלה ערופה, ואולי גם חוקת המצורע – בה נשלחת הציפור החיה על פני השדה.

הרמב"ן בפרשת עגלה ערופה זיהה קשר זה וטען שהוא משמעותי:

"ולפי דעתי, יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים"   (רמב"ן דברים כ"א, ה').

הערת הרמב"ן קצרה אך משמעותית. הרמב"ן פותח ואומר שיש במעשה העגלה טעם הדומה לקרבנות האחרים הנעשים בחוץ. אך בסיום דבריו הוא מזכיר שחכמים מנו את העגלה ערופה יחד עם שתי הדוגמאות האחרות בכלל החוקים, כלומר: כמצוות שאין אנו יודעים את טעמם. הרמב"ן הבין שאותן מצוות הקרויות "חוקות" אין להבין שהן מעשים בלא תכלית או לשם המשמעת לרצון הא-לוהי בלבד, אלא שיש להן הגיון או משמעות מסדר אחר, שאיננו רציונלי או אפילו מתאים לערכים של התורה בדרך כלל, ולכן הוא מתאפשר רק מפני שהקב"ה רוצה בו ומצווה עליו. הרמב"ן מאריך לבאר עמדה זו בעניין השעיר לעזאזל, ושם מתברר שהאי-רציונליות של המצווה קשורה בסוד של טעמה, שלכאורה יש בה מעין הקרבה לכוחות החיצוניים, לסטרא אחרא, אלה שנמצאים מחוץ לתחום הקודש ומחוץ למימד הנגלה של התורה. השעיר מובא: "לעזאזל", קרי – ניתן לממלכת התוהו, הרע, ולולא היה ה' מצווה לעשות זאת – הייתה זו עבודה זרה גרועה ביותר. מפני שזו מצוות ה', גם ההתייחסות לצד האחר של המציאות מקבלת משמעות דתית ונכללת בכלל עבודת ה'. מתוך פירושו מובן שהבין הרמב"ן שאף הפרה האדומה שמתכתבת עם המוות, והעגלה ערופה שמתכתבת עם המוות האכזרי, עם הרצח – פועלות בכיוון ובמתכונת דומה.

נראה לעניות דעתי שההקבלה עצמה עליה הצביע הרמב"ן היא יסודית וחשובה, אולם המשמעות העיקרית של פרשת עגלה ערופה יכולה להתברר דווקא מתוך עמידה על ההבדלים בינה לבין מקבילותיה, ובמיוחד פרשת פרה אדומה.

ההקבלה בין פרשת העגלה לפרה אדומה נרחבת הרבה יותר מהמקרים האחרים, בהם הדמיון קשור בעיקר להבאת הבהמה מחוץ למחנה. העגלה הרי היא פרה צעירה, והעגלה כמו הפרה צריכה להיות כזו שלא עלה עליה עול, כלומר: יש להן תכונה משותפת. שתיהן אמורות לכפר בדרך כלשהיא על המוות. מכאן, שאכן יש לפנינו שתי מצוות מאותה משפחה. אולם, עלינו לשאול שאלות יסודיות: ראשית, אם הפרה והעגלה הן שתיהן תגובות למוות, מדוע צריך שתי מצוות? שנית, גם אם נקבל את ההבחנה בין הטומאה הקשורה למוות בדרך כלל, לבין בעיית הרצח, עדיין עלינו לברר מדוע דין העגלה לא הופיע בתורה קודם לכן בספר ויקרא או במדבר, או אולי סמוך לפרשת חוקת? ואם ננסח זאת באופן כללי, מדוע פרשת הפרה שייכת לספר במדבר, ופרשת העגלה מתחדשת במקומה בספר דברים?

כדי לדייק בתשובה, נציג את ההשוואה לפרטיה:

 

פרה אדומה

עגלה ערופה

הנסיבות

מוות: טומאת אוהל או מגע מת

רצח ללא כתובת: חלל בשדה שנרצח, ולא נודע מי הכהו

תכונות הפרה/עגלה

אדומה. תמימה. ללא מום. לא עליה עליה עול

אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעל.

מוקד המעשה

הכנת אפר הפרה על ידי שריפתה, אחרי הזאת דמיה נוכח פני אהל מועד

שימוש בדם כחומר מרכזי

עריפת העגלה

אין שימוש בדם

 

הריגת החיה

על ידי שחיטה

על ידי עריפה

מי עושה

אלעזר הכהן וכהן מזה

זקני העיר. הכהנים רק מתפללים.

זיהוי הבעיה

טומאה

אשמת רצח

הגדרת הפתרון

חיטוי: "חטאת היא"

לקיחת האחריות והסרת האשמה: ירחצו את ידיהם, ידינו לא שפכו

תכלית הטקס

הסרת הטומאה המטמאת את המקדש

כפרת דם הנקי הרובצת על כתפי העדה

מושגי היסוד

קדושה מול טומאת מת

אחריות אשמה ותביעת דם הנקי

 
נעמוד כעת על מה שנראה להיות הציר העיקרי של פרשת פרה אדומה, אף שלא נוכל לבאר את כל פרטיה במסגרת זו. מתוך כך יבלוט הניגוד עם פרשת עגלה ערופה, ונוכל לבאר את משמעותה  ואת חידושה.  

על אף שהרמב"ן השווה בין שלושת הקרבנות הנעשים בחוץ, נראה לעניות דעתי לחלק ולהבחין ביניהם. הפרה האדומה אמנם מוצאת מחוץ למחנה, אך מבחינות מסוימות נוהגים עימה ככל קרבן. היא נשחטת כקרבן, ומיד אחר כך מזים את דמה נוכח פני אהל מועד שבע פעמים. במובן זה היא דומה דווקא לפר ולשעיר יום הכפורים הבאים פנימה אל הקודש ומזים מדמם שבע פעמים, אף שהיא נלקחת החוצה. כלומר: השחיטה וההזאה מלמדים שתכליתה ליצור חומר מחטא ומכפר על הקודש, בדיוק כמו קרבנות הנעשים בפנים, ובדומה לכפרת יום הכפורים. עלינו לבאר, מדוע אם כך, נעשים מעשיה בחוץ.

כאשר אנו קוראים בהמשך הפרשה, אנו מוצאים הגדרה מהותית של בעיית הטומאה:

"כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ...

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא"   (במדבר י"ט, י"ג-כ').

האדם שטומאתו עליו, ואיננו מטהר את עצמו במי הנדה (מי אפר פרה אדומה), דינו כרת מפני שהוא מטמא את מקדש ה' בהיותו חלק מן המחנה, אף שהטומאה כשלעצמה באה עליו באונס. חז"ל פירשו שרק הטמא הנכנס למקדש חייב כרת, ולמעלה מזה, שאין עבירה בהישארות במצב הטומאה כשלעצמו, כל עוד אדם לא בא אל הקודש או לא אוכל קדשים. אך זו אינה המשמעות הפשוטה של הכתוב. לפי האמור בשני פסוקים אלה מציאות הטומאה האובייקטיבית, המוות שדבק בחיים, מטמאת ופוגעת בקודש ובמקדש, ואין ברירה אלא להסיר את הטומאה על ידי הפרה המטהרת.

תכונותיה של הפרה מלמדות על שלמות חייה ועל ויטליות (חיוניות) מלאה. הדם האדום הוא הנפש, והפרה שכל כולה אדומה היא שיא של חיים וחיוניות. תמימותה והיותה לא משועבדת, מבליטה את עוצמות החיים שיש בה. לכן האפר שיוכן מדמה בעירובו עם מים חיים ישמש להסרת צלו של המוות ולהשבת כוחות החיים לטמא שהמוות פגש אותו.[3] ניסוחם של הפסוקים מצביע על הסתירה הקיימת בין המוות אשר מופיע כטומאה הדבקה בחיים, לבין הקדושה והקודש. זו הסיבה שחז"ל מיקדו את הבעיה למקדש ולקדשיו, אך לפי פשטי המקראות המחנה כולו קדוש, ולכן טומאת מת במחנה מטמאת את הכל – גם את המקדש. כך מצאנו גם בספר במדבר בפרשה המתארת את שילוח הטמאים: "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה", ומסבירה ואומרת: "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם".

מדוע מזה הכהן מחוץ למחנה כנגד פני אהל מועד? משום שהוא מכין אפר שתכליתו לטהר את כל המחנה מטומאתו, ועל ידי העמידה מחוץ למחנה כשפניו כלפי משכן ה' – הוא מכוון לטהרת המחנה כולו – עד למשכן. מעשה הפרה ומעשה הטהרה נעשים על ידי הכהן, משום שהבעיה היא טומאה, והנושא הוא קדושה.

בעוד שפרה אדומה מטפלת בטומאה הבאה על ידי המוות – המוות כאידאה וכמציאות, המוות הנמצא בקצה של כל חיים ומלווה אותם – הרי העגלה באה לכפר על הרצח, לא על המוות סתם. בעוד שטומאה איננה בעיה מוסרית, ואין עימה אשמה, העגלה הערופה באה מפני שיש בעיה מוסרית, ויש אשמה פוטנציאלית ברקע. הטומאה היא עובדה אובייקטיבית. האשמה קשורה בתודעה הסובייקטיבית. נוכחות המוות פוגעת בקדושה, בנוכחות השכינה; דם הנקי שנשפך מטיל אשמה על כתפי העם והחברה. בעוד שתכונותיה של הפרה מבטאות מלאות ושלמות של חיים, כוח חיים אדיר, העגלה הערופה היא סמל לחיים שרק התחילו ונגדעו באיבם. כיוון שטומאת המת היא בעיה מול ה', הכהן מטפל בה. ומשום שהעגלה הערופה באה בגלל אשמה חברתית, זקני העדה וזקני העיר – הם הפועלים העיקריים בה.

במקום הדם המחטא, בפרה, באה עגלה הנערפת. במקום הזאת הדם, רחיצת הידיים. במקום מעשה של חיטוי, שאין בו שום מעורבות של האדם הטמא, המופיע כאובייקט של טומאה, כמו כלי, ולא כסובייקט, באים זקני העיר ועושים ומצהירים שאינם אשמים, כדי לסלק את אשמתם.

אי הסרת הטומאה משמעותה: טומאת המקדש ופגיעה בנוכחות השכינה – גם במחנה.

אי נטילת אחריות על דם הנקי שנשפך מותירה את עם ישראל במצב של: "וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים" (דברים י"ט, י'), כלומר: אחריות הדם מוטל על העם.

כמו שראינו בשיעורים אחרים, במוקד הפרשה בספר במדבר נמצאים הקודש והמקדש, והעבירה הפוטנציאלית היא כלפי השראת השכינה, שבתכונתה מנוגדת ניגוד קוטבי למוות ולשאריות שהוא משאיר בחיים: "ברוך חי העולמים".

המוקד בפרשת עגלה ערופה אינו השכינה אלא העם, הנושא באחריות, גם אם אחריות עקיפה, שמטילה עליו חובת בדיקה ותיקון עצמי. זו, כאמור, הסיבה שהעגלה נערפת ולא נשחטת. העגלה אינה קרבן מכפר, אלא שחזור של עבירת הרצח על בהמה. הכפרה בדברים איננה מושגת על ידי טקס דתי של הקרבה או הזאת/שפיכת דם, אלא על ידי תיקון ולקיחת אחריות מוסרית במעשה, ועל ידי התפילה.

 

[1]   התודה לתלמידי היקר עמיחי פרידמן הי"ו על הערה זו.

[2]   אמנם, במשתמע: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", מרמז לדם הנשפך. אך לא הוא הנושא, אלא הדם של ההרוג שנשפך על האדמה, ולהיפך – משום שאין שום תיאור של דם העגלה הנשפך, וכאמור – אין שחיטה, שהיא הדרך להוציא דם, בדרך כלל, הרי שלא הדם מכפר!

[3]   ואפשר גם לפרש שהאפר המסמל כליון המתערבב עם המים, מייצר מהות פרדוכסלית של מוות וחיים שיחד במפגשם יוצרים כוח חיים הגובר על המוות.