דילוג לתוכן העיקרי

עוד על טעמי המצוות

קובץ טקסט

 

טעמי המצוות אליבא דהרב קוק – תיקון העולם

בשיעורים הקודמים בחנו באריכות את שיטתו של הרמב"ם בביאור טעמי המצוות, את ההתנגדויות שקמו לשיטתו, ואת הדרך השונה אותה הציג הרש"ר הירש. בשיעור זה ובבא נמשיך לעסוק בהגותם של הוגים יהודים שונים לגבי טעמי המצוות, אך נעשה זאת בפחות אריכות – וממילא בפחות התיימרות לדיוק – מאשר הדבר נעשה לגבי שיטת הרמב"ם.

אמנם, על אף ההבדלים הניכרים בין הרמב"ם לבין הרש"ר הירש, נקל לראות כי מדובר בשיטות המשלימות זו את זו, כאשר שתיהן רואות את מטרת המצוות כתיקון האדם והחברה, בין אם בדרך מעשית ישירה ובין אם בדרך סמלית חינוכית.

שיטה שלישית, אשר במובן מסויים משלבת בין שתי שיטות אלו, היא שיטתו של הראי"ה קוק. בניגוד לרמב"ם, אשר דיבר על תועלות נקודתיות – בין מעשיות ובין שכליות, בין לחברה ובין לפרט; ובניגוד לרש"ר הירש, אשר דיבר על חינוך וספיגת הערכים אותן המצוות מסמלות, רואה הרב קוק את המצוות כסמלים, אך הסימול עצמו פועל במציאות ומביא להתעלותה.

להבנת הדברים נעיין בפירושו למצוות ברית המילה, אשר ראינו לעיל כיצד הרמב"ם מפרש אותה כתועלת מעשית (מיעוט תאווה ואיחוד האומה) ואילו הרש"ר כסמל (להפניית התאווה למקום הנכון). והנה, הראי"ה מצרף את התועלת המעשית והסמל לאחד:

"המילה באה לא רק למעט את התאוה המינית; היא באה לעדן את תאות המין, שתהיה ממולאה בעדינות עליוניות הרוח שבאהבה, המתגלה באהבת המין בתכונתה היותר עליונה.

"הערלה אינה נותנת לאהבה זו להתעדן, והצד הבהמי החמרי שלה גובר על הצד האידיאלי, והשכרון הבשרי מזהם את כל הנטיות הנאורות והיפות, היא אוטמת את נביעתה של תשוקת החיים ממקור הכל, ומטה אותה לצד החלקיות והפרטיות המנותקת ממקור הכל.

"ואנו נכנסים לברית-קודש שעל-ידו מתגלה הצביון של המשכת החיים לדורות בתכונה הקשורה ליסוד הכל, אשר בהופעת אורו מובלעים כל החלקים בזיו הכללי של הכל ומאירים גם הפרטים בזיו אשר למקור הכללי של הכל.

"המילה מכינה את האפשרות לתכונת ההתעלות של האהבה המינית כפי מה שהיא מוטבעה בצורתה הרוחנית של רוממות הנפש, עד שאפילו בעת התגבורת הגופנית אינה עוזבת את אורה הרוחני. על כן יהיו נמשכים על ידה ילדי קודש פרי אהבה טהורה"      (עולת ראיה א, שצז-ח).

כלומר, מיעוט התאווה הנגרם בפועל על ידי המילה, ומביא להפניית התאווה למקומה הנכון. הערך אינו רק מסומל במעשה, אלא מתממש על ידו.

אם כן, המצוות אינן רק תיקון מעשי הבא לאפשר השכלה, ואינן רק סמל לערכים מסויימים, אלא הן קיומם של ערכים אלו בפועל.

טעמי המצוות אליבא דריה"ל – על דרך הטבע

אמנם, עם כל השוני שבין הרמב"ם לרש"ר הירש ובין שניהם לרב קוק, דמיון אחד ברור ביניהם – שלושתם רואים את המצוות המעשיות כקשורות לעולם אותו ניתן לראות בעינינו, אם לשיטת הרמב"ם כבאות להשיג תועליות מעשיות; אם לשיטת הרש"ר הירש כבאות לסמל ערכים ומידות; ואם לשיטת הראי"ה כבאות לממש סמלים וערכים אלו. לשיטת שלשתם, דרישת המצוות חשובה, כיוון שמצוות רבות לא יועילו באם לא נבין את משמעותן.

רבי יהודה הלוי, לעומתם, מסביר את תועלתם של המצוות במישור אחר לגמרי. לדעתו, כפי שהתרופות מועילות להבריא את האדם, כך גם המצוות מועילות להשראת העניין הא-לוהי (א, עט); וכפי שאין צורך להבין כיצד התרופות עובדות על מנת להתרפא, כך אין צורך להבין כיצד המצוות עובדות.

ריה"ל חוזר על דימויים מעין אלו – הן ביחס לחוקי הטבע (א, צט) והן ביחס לגידול כרמים (ב, יב). המשותף לכולם הוא שהעשייה עצמה מועילה, והעיסוק בסברות יכולה רק להזיק, שהרי זהו שורש המרי – הניסיון להבין לבד מהו המעשה הרצוי.

בעניין אחד ודאי מסכים ריה"ל עם הרש"ר – הדגש על הפרטים. אלא שבניגוד לרש"ר שכן מנסה להתעלות מאותם פרטים אל הסמליות שבהם, לריה"ל אין יומרה או עניין לעשות כן. את כל כוחותיו של האדם הוא משקיע בעשיית המצוות, ולא במחשבה והתפלספות עליהן.

נשוב לברית המילה – במאמר א (אות קטו) מביא ריה"ל טעם הדומה לרש"ר הירש, וכותב על מטרת הברית:

"שיזכור תמיד כי היא אות א-להית, שמה הא-להים באבר התאוה הגוברת, לגבור עליה ולא ישתמש בה אלא כראוי, בהנחת הזרע במקום הראוי ובעת שראוי וכאשר ראוי, אולי יהיה זרע מצליח, יצלח לקבול הענין הא-להי, ומי שדבק בדרך הזה יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקורבה אל הא-ל יתברך".

אך עם זאת, במאמר ג (אות ז) הוא כותב:

"אבל המעשים הא-להיים אין שכלנו מגיע אליהם ונדחים אצל השכל, והם נשמעים כאשר ישמע החולה אל הרופא ברפואותיו והנהגותיו. הלא תראה המילה, כמה היא רחוקה מן ההקשה ואין לה דרך אל ההנהגה, וכבר קבל אותה אברהם, עם קושי הענין על הטבע, והוא בן מאת שנה, בנפשו ובבניו, והיתה אות ברית להדבק בו ובזרעו הענין הא-להי".

כאן, הברית אינה סמל לדבר ובוודאי לא באה להפחית את התאווה כשיטת הרמב"ם, אלא שהיא תרופה שניתנה על ידי הקב"ה. הסכמת אברהם ובניו אחריו למול היא האות לכך שהעניין הא-לוהי דבק בנו, אך בניגוד לדברי הרמב"ם אין זו סיבת המילה.

כמובן, שדברי ריה"ל פותחים פתח לתפיסות קבליות שונות, הרואות במצוות צורך גבוה, וכפי שמאריך להסביר בעל נפש החיים. המצוות, על פי הבנה זו, מתקנות עולמות עליונים אשר לאדם אין בהכרח הבנה בהם, אם כי המקובלים סברו כי מי שיש לו הבנה יוכל להשפיע תיקון טוב יותר, עמדה אשר כפי הנראה ריה"ל לא דגל בה.

טעמי המצוות אליבא דהמהר"ל – המצוות כביטוי

בגישה הנראית דומה במבט ראשון החזיק המהר"ל, שמדבריו הבאנו לעיל. בפרק ו של תפארת ישראל הוא כותב:

"יש מבני אדם, והם אנשי חקרי לב ההולכים בדרכי הפילוסופים, חוקרים מדעתם ושכלם על כל הדברים. תמוה בעיניהם מאד בענין המצות המעשיות, שיזכה האדם הצלחה נצחית בעולם הנבדל על ידי המצוה שהיא גשמית...

"ואף כי מן הראוי שלא להשיב על שאלתם כלל. כי דבר זה מה שרוצים לתת סבה מחייבת בכל הדברים, אילו היינו רואים שנתנו לנו סבה בכל הדברים הטבעיים הפחותים מאד, היה מוטל עלינו לתת לב על שאלתם... ומכל שכן פעולות הא-להיות המביאים את האדם אל החיים הנצחיים, אף אם לא נדע באיזה ענין ולמה הם בענין הזה, אין זה פלא".

כלומר, המהר"ל מקשר בין הדברים הטבעיים לבין התורה; וכי אנו יודעים מדוע חיה מסויימת צריכה דווקא אוכל זה ולא אחר, או צמח מסויים גדל בסביבה מסויימת או בדרך כלשהי? כפי שאיננו יודעים לתת תשובה לכל שאלות אלו אלא לומר – כך הוא הטבע, הרי שזו התשובה גם לשאלתנו – הדרך הנכונה להתנהגותו של יהודי היא דרך התורה והמצוות.

אלא שמכל מקום ישנו הבדל יסודי בין ריה"ל לבין המהר"ל. בעוד שריה"ל רואה את המצוות כדרך להשראת שכינה, הרי שהמהר"ל רואה את המצוות כתוצאה של השראת שכינה. אם נשתמש במשל הכרם של ריה"ל, המהר"ל רואה את המצוות לא כדרך העבודה הנכונה על מנת לגדל עץ, אלא כאופן שבו העץ צומח. עץ גפן 'טוב' צומח באופן מסויים, ויהודי 'טוב' מתנהג באופן מסויים, והתנהגות אחרת אינה התנהגות 'נכונה'. ריה"ל סבור שהתנהגות 'לא נכונה' תגרום לאי סדר בעולם וממילא לצער, והתנהגות נכונה תוביל לדברים טובים; אך אין זו מטרת ההתנהגות.

על פי זה יובן הנימוק אותו נותן המהר"ל למצוות המילה:

"נברא התינוק בלא מילה, שזה שייך אל פעל הטבע במה שהוא פעל חסר, ואינו במדרגת ההשלמה אל האדם השכלי. ואילו נברא האדם בשלמות כאשר יצא מבטן אמו, אם כן היה האדם טבעי בלבד.

"ולכך נתנה לו המילה - שהיא השלמתו - ביום השמיני, כי כל השלמת האדם על הטבע, לכן המילה - שהיא השלמתו והיא על הטבע - שקולה כנגד כל התורה"                      (תפארת ישראל פרק ב).

כלומר, המילה היא ההשלמה של האדם היהודי, שהוא מעל הטבע; אין המילה עצמה גורמת לו להיות מעל הטבע, אלא היא ביטוי למציאות זו.

תפיסה זו מאפשרת למהר"ל חידוש חשוב, שעליו הערנו לעיל – אין הזכייה לעולם הבא תלויה בקיום המצוות בפועל, ואף ילד שנפטר בלא שקיים מצוות יכול לזכות בעולם הבא, שכן החלק לעולם הבא טמון בעצם התכונה של בני ישראל; קיום המצוות הוא הדרך להביא תכונה זו לידי ביטוי בעולם הזה. אמנם, מי שלא יקיים את המצוות, הרי הוא מביא קלקול, וזה אשר יגרור עליו את עונשו.

 

מקורות לשיעור הבא

בשיעור הבא, אם ירצה השם, נעסוק בדרך שונה לחלוטין שבאה להסביר את חשיבותן של המצוות – המצוות כחלק מהיחסים עם הא-ל, על פי השיטה האשכנזית הבאה לידי ביטוי בטור יו"ד סימן קפא.

  1. טור יו"ד קפא עד "לא נדע טעמן".
  2. ויקרא יח, ב רש"י; שפת אמת אחרי מות תרלב.
  3. תמורה ד ע"ב "אמר אביי כל מילתא... דרחמנא הוא".
  4. שמונה פרקים לרמב"ם פרק שישי.
  5. [להרחבה כדאי לעיין בספר בין "ללכת בדרכיו" ו"לשמוע בקולו", פרופסור יוחנן סילמן.]

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך ויינטרוב, תשע"ה. עורך: בנימין פרנקל

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)