עומר, ספירת העומר, שתי הלחם וחג השבועות – בתורה, מדרש ובהלכה (כו)

  • הרב תמיר גרנות

ספירת העומר ושבועות בדברים

מיד אחרי פרשת הפסח אנו קוראים:

"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה"   (דברים ט"ז, ט'-י"ב).

הציווי על ספירת שבעה שבועות מופיע אמנם מיד אחרי הפסח, אך אין לו זיקה ישירה אליו. התקופה המכונה: "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" חלה, כרגיל, סמוך לחג הפסח, אך תיאורטית היא יכולה להיות לפניו או אחריו – תלוי באופיו של החורף ובעיבור השנה. התורה מצווה כאן לספור שבעה שבועות ממועד פתיחת הקציר, שהוא, לפי המציאות החקלאית בארץ, קציר שעורים. מה טיבה של ספירה זו? אין זה מפורש, ונעמוד על כך בהמשך. הספירה היא של שבועות, לא של ימים. בסוף שבעת השבועות יש לעשות חג, הוא חג השבועות, הקרוי כך פשוט משום שהוא החג של שבעת השבועות שנספרו עד אליו. ומה תוכנו של החג? אנחנו יודעים שחג השבועות כזמן מתן תורתנו הוא קביעה של חז"ל, שהרי בתורה אין כלל תאריך ליום מתן תורה, ורק החשבון מוביל לקביעה שמתן תורה היה בין חמישי לשביעי בסיוון. אך מה בכל זאת עניינו של החג? נראה שהוא חג של שבח והודיה לה' על ידי העלאה מברכתו אשר נתן לאדמה למקדשו, במקום אשר יבחר, ברכה אשר עובד האדמה זכה כבר ליהנות ממנה במהלך שבעת השבועות. התורה מצווה כאן, כמו בחג הסוכות, במעשר שני ובמקרים נוספים – לשתף את שולי החברה שאין להם במה או עם מי לחגוג – במעשה החג. החגיגה היא משפחתית וחברתית, לא רק אישית. יפה היא הערתו של רש"י שמעיר את תשומת לבנו לכך שברשימת הנהנים מהברכה יש שמונה פריטים, ארבעה מהבית: בנך, בתך, עבדך ואמתך, וארבעה מן החברה: הלוי, הגר היתום והאלמנה. ומסביר רש"י שכביכול אומר הקב"ה: אם אתם תדאגו לאלה "שלי", אני אדאג לשלכם.

 

ספירת העומר ושבועות בויקרא

לפני שניכנס לעובי הקורה של משמעות הפרשיה, נעיין במצוות ספירת העומר ובחג השבועות כפי שהם מופיעים בספר ויקרא, ונחלקה לחלקיה השונים:  

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה': וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:

"וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם-

-וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה': וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן: וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"   (ויקרא כ"ג, ט'-כ"ב).

הפרשיה מתחלקת לחמישה חלקים:

א. הבאת העומר + מצוות הנפתו.

ב. איסור חדש.

ג. ספירת העומר.

ד. עשיית מקרא קודש ביום החמישים והבאת שתי הלחם – ביכורים לה'.

ה. מצוות פאה ולקט.

ניתן דעתנו על המאפיינים של פרשיה זו תוך השוואתה לחברתה שבדברים:

יש רק שני מרכיבים משותפים לפרשיות: ספירת העומר והחג שבעקבותיה. אמנם, כשנביט בהם נמצא שגם הם מקבלים גוון שונה. אך תחילה להבדלים המובהקים. מצוות הבאת העומר והנפתו אופיינית לפרשה כאן ואיננה מופיעה בדברים, כמותה גם איסור חדש, הבאת שתי הלחם, ובכלל כל הקרבנות הנזכרים בויקרא. גם מצוות פאה ולקט שבסוף הפרשיה, לא נזכרו בדברים, אם כי אפשר שהציווי לשמוח בשבועות יחד עם הלוי, הגר, היתום והאלמנה – דומה במהותו למצוות לקט ופאה – אף כי שונה בפרטיו. בהמשך נתייחס לשוני זה.

דומה שהציר העיקרי של ההבדלים כולם הוא המרחב בו התהליכים מתרחשים. בויקרא המוקד של החגים הוא המקדש והקדש. העומר ושתי הלחם נעשים לפני ועל המזבח, ויחד עימם הקרבנות הנלווים אליהם. בדברים המרחב שבו מתרחשים הדברים הוא החברתי והחקלאי – והחג כולו עוסק בחברה ובאדמה. אם בויקרא הסיטואציה החקלאית מתורגמת למעשי מצווה בעלי אופי פולחני, בדברים החג הוא כל כולו אזרחי, אלא שהשמחה באה לידי ביטוי במסיבת הודאה ושבח לה' על הטוב שנתן.

המונח ספירת העומר יסודו בספירה שנקודת המוצא שלה היא קרבן העומר: "וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם". בדברים, אין כלל עומר, ולכן אף שהמצווה היא לספור שבעה שבועות, כמו בויקרא, היא איננה ספירת עומר, אלא פשוט: ספירת שבעה שבועות.

גם החג בסוף הספירה מקבל משמעות שונה. בדברים הוא החג של שבעת השבועות שקדמו, כלומר: של שבעה שבועות קציר – חג השבועות. בויקרא זהו החג של הקרבן שהובא זה עתה: ביכורים, ולכן: חג הביכורים, ככינויו בפרשיה המקבילה לויקרא בבמדבר: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים" (במדבר כ"ח, כ"ו).

משום שהחג בויקרא ממוקד במקדש ובקודש, הציווי החברתי איננו קשור אליו, אלא מופיע בסמוך ובנפרד. התורה מצווה שהקציר יבוא לידי ביטוי לא רק בקרבן ובחג, אלא גם במצוות של חסד כלפי העניים. הפסוק העוסק במצוות עוללות ופרט חוזר כמעט במדויק על פסוק אחר שנכתב בויקרא י"ט, ותפקידו להצביע על שני מסלולים של משמעות: בין אדם למקום, ובין אדם לחברו. בדברים הפיצול הזה לא קיים, והחגיגה לפני ה' שהיא ממילא משפחתית וחברתית, מתרחבת עוד קצת גם למעגלים השוליים והנזקקים של החברה.

 

העומר ושתי הלחם

נעמיק להתבונן במצוות המיוחדות של הפרשה בויקרא: העומר ושתי הלחם. קרבן העומר מכונה: "רֵאשִׁית קְצִירְכֶם". אך גם שתי הלחם הם קרבן ראשית, וכפי שהתורה קוראת לו: "מנחה חדשה", ו"ביכורים". המונחים "ראשית", ו"ביכורים" הם קרובים במשמעותם ולעתים מופיעים יחד כגון: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות כ"ג, י"ט). הביכורים מכונים "ראשית" באופן ישיר בויקרא ב', י"ב, כאשר התורה מתירה להביא שאור ודבש להניחם לפני ה', אך לא להעלותם על המזבח: "קרבן ראשית יקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח". כלומר: קרבן ביכורים.

בספר דברים יש מועד פתיחה חקלאי: "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" – ראשית הקציר, ממנו סופרים שבעה שבועות ואז חוגגים חג המסיים את התקופה – חג השבועות. לפי האמור, בספר ויקרא הספירה מקשרת בין שני מועדים ששניהם ראשית: העומר הינו ראשית, ואף שתי הלחם ראשית – אם כי כנראה ראשית של דבר אחר. חז"ל אכן אומרים שהעומר מתיר חדש במדינה ושתי הלחם במקדש: "העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש" (מנחות י', ו') כלומר: ששניהם הם מועדי פתיחה, ולא סיום.

מה טיבם של שני קרבנות אלה? קרבן העומר הוא מנה ("עומר") של ראשית הקציר, שאמנם לפי דרך הטבע היא משעורים, אך התורה לא מזכירה עובדה זו, וכנראה מפני שזה איננו המרכיב העיקרי של המצווה. העומר מובא לפני המזבח ומונף על ידי הכהן. ההנפה היא כרגיל מחווה של הקדשה והעלאה. התורה קובעת שהמועד להנפת העומר הוא: "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", כלומר – הכרונולוגיה של העומר קשורה לא רק לעונה החקלאית, אלא גם ללוח המועדים. חז"ל פירשו שהשבת היא חג המצות, ולכן התאריך הוא תאריך קבוע, ובכך ניתנה עדיפות ללוח המועדים על פני הלוח הטבעי. העדפה זו משקפת את רוחה של פרשה המתמקדת במקדש.

מה עושים עם העומר? לא מתואר שום תהליך של עיבוד העומר. מנחות הרי הן נאפות בתנור במרחשת או במחבת, או שהן נעשות סולת, אבל העומר מובא כפי שהוא – בצורתו הגולמית, ולפי פשטם של דברים הוא מונף אך איננו מוקרב.[1] התורה מעוניינת שתבואת הארץ תגיע כפי שהיא – לבית המקדש.

לא כן שתי הלחם, המכונים "מנחה חדשה". עליהן נאמר: "סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה", כלומר – שיש לעבד את התבואה ולאפות אותה, וכמובן – בפעם היחידה בקרבנות הציבור – זו מנחת חמץ: "כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ" (מנחות ה', א').

זאת ועוד: העומר הוא אחד, ומנחת הביכורים – שתי לחם – שני עשרונים. על העומר מקריבים כבש אחד, ועל שתי הלחם – שני כבשים. נמצא שיש התפתחות ברורה של גדילה ושפע בין העומר לשתי הלחם, בין קרבן הראשית הראשון לבין מנחת הביכורים – השנייה. דומה שההבדל העיקרי קשור בעיבוד המנחה ובהבאתה. העומר הוא מנחה גולמית, שמניפים אותו כפי שהוא: עומר שעורים מן השדה. אך אין מקריבים, לפי הפרשה כאן. שתי הלחם היא מנחה מעובדת ומשובחת – שהרי היא חמץ, כלומר: היא עוברת את העיבוד השלם ביותר, ואז היא מוקרבת למזבח.

שאלה נוספת שיש לשאול היא לגבי הכתובת לחיובו של העומר. חז"ל הבינו שהעומר הוא קרבן מקרבנות הציבור, כמו כל הקרבנות האמורים בפרשת מועדות. אך לפי פשוטו של מקרא אפשר היה לחשוב שהעומר, כמו הביכורים, או כמו גם ארבעת המינים שבהמשך הפרק בויקרא, הוא חובת הבאה והנפה של היחיד. כך גם עולה מהפסוקים בתחילת ספר ויקרא:

"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה': קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ: וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ-לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח: וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ: וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַה'"   (ויקרא ב', י"א-ט"ז).

פרשיה זו היא חלק ממערכת קרבנות היחיד, ובמיוחד: המנחות. שתי מנחות נזכרות כאן: קרבן ראשית, ומנחת ביכורים. מפתה לקשור את קרבן הראשית לעומר – הקרוי ראשית, ואת מנחת הביכורים לשתי הלחם. אך המונחים הללו מתחלפים, ועיון בפרטי הדינים מקשה על פירוש זה. למעשה, נראה שקרבן ראשית אותו מותר להקריב הוא הביכורים, שאכן לפי דברים כ"ו מביאים אותם לפני ה' ומזבחו, אך אינם עולים על המזבח, ושם באמת ניתן להביא גם שאור ודבש. מנחת הביכורים עליה מדובר היא כנראה מנחת העומר, שלפי הפרשיה כאן מטפלים בה כמנחה עם שמן ולבונה ומקטירים למזבח. אמנם – אין מנחה זו נעשית מקמח, אלא קולים את הגרעינים וגורשׂים אותם. זהו כנראה המקור של המשנה במנחות לתהליך הכנת העומר:

"קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בקנים ובקליחות חובטים אותו כדי שלא יתמעך נתנוהו לאבוב ואבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו נתנוהו ברחיים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה משלש עשרה נפה... בא לו לעשרון ונתן שמנו ולבונתו יצק ובלל הניף והגיש וקמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים"   (מנחות י', ד').

בכל מקרה, בפרשיה זו מנחת הביכורים, שראינו שהיא מדברת כנראה על קרבן העומר, מופיעה כקרבן יחיד וכקרבן רשות, ולא כקרבן ציבור – כפי שקבעו חכמים. מסתבר שההקשר בויקרא כ"ג שהוא בעיקר קרבנות ציבור – הכריע את הפירוש.

 

הלכות ספירת העומר ושבועות

1. מי סופר? הספרי מציע שתי אפשרויות לגבי ביצוע ספירת העומר – האחת היא שבית דין סופר והשניה – שכל אחד ואחד, על פי לשון הרבים בויקרא: וספרתם לכם:

"(ט) שבעה שבועות תספר לך, בבית דין מנין לכל אחד ואחד תלמוד לומר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" כל אחד ואחד"   (ספרי דברים פרשת ראה, פיסקא קלו).

 יש להשוות זאת לחיובי ספירה אחרים בתורה: ביובל – בי"ד סופר, אך בנידה – היא סופרת. מהי מהות הספירה ותכליתה בספירת העומר? ביובל, אנו יודעים, הספירה מייצרת את הזמן. אם אין בית דין סופרים את היובל, היובל איננו קיים. אבל אין צורך לספור את ימי השבוע, שכן השבת באה בכל מקרה, כלומר – היא קבועה כיסוד טבעי בבריאה. הספירה מצביעה, אם כך, על זמן שאיננו קיים באופן אובייקטיבי או טבעי, אלא האדם מכונן אותו.

2. כיצד סופרים את ספירת העומר? על פי ההלכה מונים שבועות וימים:

"גופא, אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי... אמימר מני יומי ולא מני שבועי"   (מנחות דף סו.).

ומסביר רש"י:

"אמימר מני יומי ולא שבועי - אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הלכך ביומי סגי"   (רש"י מנחות דף סו.).

אביי מבין שיש בתורה ציווי כפול: למנות ימים ולמנות שבועות, וכן אנו מונים בספירת העומר מדי יום, למשל: היום חמישה עשר יום, שהם שני שבועות ויום אחד. אך מדוע יש חובה לספור בשתי שיטות ספירה מקבילות? היכן מצינו שמונים באופן כזה ומה טעם יש בכך? ועוד יש להוסיף את מנהגו של אמימר שלא היה מונה את השבועות. לפי פשט הגמרא אפשר לומר שחלק על הצורך בספירה כפולה, אך רש"י מפרש שעשה כך משום שסבר שספירת העומר בזמן הזה, שאין מקריבין בו עומר – היא מדרבנן בלבד וזכר למקדש, ולכן די בספירת ימים ואין צורך לספור כמצוות התורה גם שבועות. אך הרמב"ם פסק שגם בזמן הזה המצווה דאורייתא:

"מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת... שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת", ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם", ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן... מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה"   (הל' תמידין ומוספין ז', כ"ב-כ"ד).

ונראה שהרמב"ם הבין את הגמ' כפי שהסברנו, שאמימר חלק על אביי מעיקר הדין, והרמב"ם נקט כאביי שיש לספור ימים ושבועות. אבל באמת, כיצד ניתן לומר שהספירה דאורייתא בזמן הזה, והרי צריך לספור לעומר ואין עומר? ובאמת, מדוע לספור גם ימים וגם שבועות? ועלינו להוסיף שבטור הובאה שיטת ראשונים לפיה ספירת השבועות איננה ספירה המקבילה לספירת הימים, אלא שבכל פעם שמסתיים שבוע – יש לספור: אחרי שבוע – שבוע אחד לעומר, אחרי שניים – שני שבועות, וכך הלאה. לפי דבריו, אין שתי שיטות ספירה במקביל, אלא יש שתי יחידות גודל של הספירה. ואפשר שטעמא דמסתבר הוא, כפי שנברר להלן.

3. נוסח הספירה. נחלקו אחרונים האם סופרים: "לעומר", או "בעומר", כפי שכתב המשנה ברורה:

"בעומר - וברוב פוסקים הנוסח לעומר מיהו עיקר ד"ז אינו אלא לכתחלה כדי לבאר שהוא מונה מיום שהקריבו את העומר והלאה ואם לא אמר אלא היום כך וכך נמי יצא"   (משנה ברורה סימן תפט, ס"ק ח).

ויש להבין מה ההבדל בין : "ל – עומר" ובין "ב – עומר".

 

שתי משמעויות לספירה ולחג השבועות

כפי שראינו, יש בתורה שלוש פרשיות שונות העוסקות בעומר:

ויקרא ב' – שם מופיע העומר בתוך מערכת מנחות היחיד, ונראה שהוא קרבן יחיד, המוקרב על המזבח ונעשה בדרך מיוחדת, כלומר: בקליית התבואה ולא על ידי הכנת קמח – כרגיל.[2] 

ויקרא כ"ג – שם העומר מופיע כמעשה מצווה מקדשי הנעשה בבית ה', על ידי הכהן, ולאו דווקא כקרבן (כמו ביכורים); הוא איננו עובר עבוד, אלא מונף כפי שהוא (גם זה כביכורים), וממנו והלאה סופרים חמישים יום שהם שבע שבתות תמימות שביום החמישים שלהם חוגגים חג ביכורים שמרכזו כמו העומר בהבאת מנחה חדשה לה' שהיא כפולה: שתי הלחם, והיא מעובדת בצורה המושלמת ביותר – לחם חמץ, כתודה.

דברים ט"ז – בדברים אין קרבן או חובה ציבורית משום סוג, אלא: "מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן". כל אדם מביא מפירות תבואתו, שנאספו בשבעה שבועות משעה שהתחיל הקציר: "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה". בדברים אין מערכת זמן מדויקת, והחג איננו מתואר כחלק ממערכת מקראי קודש שקבוע להם זמן מסוים בלוח השנה, כמו בויקרא, אלא כמועד הבוקע ועולה מחיי הטבע האנושיים החקלאיים שעניינו הכרת טוב לה' על מה שכבר נאסף מן התבואה. שבועות של ויקרא הוא חג ראשית – "מנחה חדשה" – ביכורים והוא דומה במהותו לעומר. שבועות של דברים דומה יותר לסוכות, והוא בעצם חג אסיף ראשון – של התבואה. שבועות: אסיף של חרמש בקמה, וסוכות של גורן ויקב: "מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ז, י"ג).

מתוך הבחנות אלה נוכל לחזור ולהסביר את דיוניהם של חז"ל והפוסקים בהלכות ספירת העומר.

מי סופר? נוכחנו לדעת שבדברים אין לספירה ולחג תאריך קבוע ומישהו צריך לקבוע מתי זה, בכל שנה ושנה. חובה זו אמורה להיות מוטלת על בית דין, כמו בספירת השמיטות לקראת יובל, שיש לה כמובן מבנה דומה של שבע כפול שבע וחמישים. ההצעה שבית דין יספור את העומר משמעותה שהספירה איננה רק ליווי של הזמן או תיאור שלו, אלא היא מכוננת את הזמן. ללא ספירת בי"ד אין זמן, ואין חג. כלומר – שבועות הטבעי-חקלאי של דברים – דורש ספירת בית דין. לעומת זה, הספירה של ויקרא וחג הביכורים בעקבותיה קבועה בלוח השנה. משמעותה של קביעות זו נתחדדה בתורה שבעל פה כיוון שנקבע ש"שבת" האמורה בדין העומר היא הפסח, ולכן המועד של ממחרת השבת הוא תמיד שישה עשר בניסן – ממחרת הפסח. ספירת בית דין נעשתה ממילא מיותרת, וספירת כל אדם ואדם מחברת, כפי שנראה להלן, בין מעמד העומר למעמד שתי הלחם ולתודעה המלווה אותם.

מה טיבה של הספירה וכיצד סופרים? בדברים – מהחל חרמש בקמה עד שבועות – זו ספירה מגמתית – לקראת. החג שבסוף הספירה הוא תכליתה, ומשמעות השם שבועות הוא: "החג של השבועות" שהיו לפני כן, שלפי עניינם הם שבועות של עבודה בשדה, והחג הוא מועד הכרת הטובה על השבועות האלה. מדוע סופרים שבועות? כי שבוע הוא יחידת הזמן של המלאכה: "ששת ימים תעשה מלאכה". כאילו נאמר: ספרו שבעת שבועות עבודה, ואז עשו חג על שבעת השבועות. הספירה: "בעומר" מתאימה ברוחה למשמעות זו של הספירה, שכן אנחנו מתקדמים ביצירת הזמן, כאילו אוספים עוד שבוע ועוד שבוע, עד שנשלים שבעה שבועות. המונח "בעומר" שאוב כמובן מויקרא, ויש לפרשו כאן במובן סמלי – בעבודת הקציר. מסתברת מאוד לפי דברים הדעה שהביא הטור לפיה סופרים רק שבועות שלמים, שהרי זו תכלית הספירה – לספור שבועות, והשבוע הוא הוא יחידת הספירה.

כבר למדנו למעלה שבויקרא חג השבועות איננו מסיים תהליך, אלא מתחיל. מהי אם כן משמעות הספירה? נראה שספירת העומר בויקרא מחברת בין שני המועדים והופכת אותם למערכת אחת מאוחדת שבשתי קצותיה יש שתי נקודות ראשית – שתי התחלות. הראשית של העומר היא ראשית לא מעובדת, גולמית, בסיסית, והראשית של שבועות היא מוצר גמור ומעובד – שתי הלחם.

בעומק הדברים – בעומר עומד האדם לפני ה' בראשית הופעת הפוטנציאל הטבעי, לפני התערבותו של האדם. ההנפה היא הודאה לה' על הדברים הבסיסיים, על התשתיות, על הטבע, על הדברים שאנחנו מוצאים בעולם כפי שהם, לפני שהתערבנו. כמו בחג הפסח, שעיקרו גאולה א-לוהית, ללא התערבות אנושית בהיסטוריה, כך גם קרבן העומר מבטא פעולה א-לוהית בבריאה, בטבע, ללא התערבות אנושית. הבאת שתי הלחם, שגם היא התחלה, מבטאת שינוי במעמדו של האדם לפני ה'. כאן ההודאה איננה על הטבע הגולמי, אלא על היכולת שניתנה לאדם לייצר מוצרים מושלמים מתוך הטבע. האדם מופיע בשבועות במלוא שיעור קומתו היצירתי, ולכן, באופן חד-פעמי, הוא צריך להביא חמץ, כדי לבטא את מלוא היכולת האנושית לייצר מוצרים שמביאים את הפוטנציאל הטבעי למחוזות חדשים, שרק בגלל עוצמתה של התבונה האנושית – היו אפשריים. אפשר לומר – בעומר הכרת הטוב היא על העולם, על מה שיש, ובשבועות – בשתי הלחם – על האדם, על מה שניתן ואפשר לעשות עם מה שיש. במונחים של חז"ל שבועות הוא זמן מתן תורתנו. מנקודת המבט של מעמד האדם, בשבועות מופיע האדם כשהוא בן בריתו של הקב"ה, שותף באחריות. בפסח עוד היינו עבדים שעיניהם תלויות עד שיחונן אותנו ה', ואילו הספירה הביאה אותנו לנקודת מוצא שונה לגמרי.

האדם הסופר את ספירת העומר שבין שני מועדים הקבועים בלוח השנה, איננו מכונן את הזמן, אלא יוצר מודעות לזמן ובונה גשר תודעתי ביניהם. הספירה בויקרא מדגישה את העובדה שחג הביכורים הנמשך מחג הפסח – איננו עומד בפני עצמו, אלא הוא חלק שני של אותו חג. האדם שעמד בגולמיותו מול ה', בעומר, שהיה בנקודת הראשית, עומד בשנית לפני ה', הפעם במלוא התפארת של כוח יצירתו, ומתחיל שוב – אבל מנקודת פתיחה אחרת.

בויקרא מופיעה ספירת ימים: "תספרו חמישים יום", שהרי היום הוא יחידת הזמן היסודית בכל מקום, ולא העבודה בשדה היא שמשנה את המצב, אלא התהליכים האנושיים – השייכים לאדם, ולא לטבע. אביי אמר: "מצווה למימני יומי ומצווה למימני שבועי" מפני שהספירה כוללת גם את התהליך הטבעי-חקלאי של השבועות – בדברים, וגם את התהליך האנושי – של ויקרא. לספירה בויקרא מתאים הנוסח: "לעומר", שכן הספירה איננה יוצרת יחידת זמן גדולה של שבעה שבועות, אלא היא מלווה את התהליך של האדם, שמביט אל נקודת המוצא שלו מאחורי כתפו וכאילו אומר לעצמו: כבר עברתי כך וכך מאז שהתחלתי, כלומר – מהעומר, ולכן הספירה נעגנת בנקודת המוצא שלה, במעשה הקרבת העומר: "ל – עומר".

 

חידושו של השפת אמת

בעת לימוד מסכת מנחות מצאתי דברים נפלאים של השפת אמת בפירושו לתלמוד, שברגישותו לפשוטו של מקרא, הניכרת ללומדי תורתו באלפי דרשותיו שעל התורה, ובחריפותו הלמדנית, הציעה הסבר לסוגיות התלמוד מתוך קריאה מורכבת של פסוקי התורה, ומתוך ההנחה ששתי הפרשיות בויקרא ובדברים יוצרות שני מבני-משמעות מקבילים:

"שם בגמ' אמימר מני יומי ולא שבועי אמר זכר למקדש הוא.[3] תמהני דלא מצינו כזה דמה בכך דזכר למקדש היא למה לא נעשה בשלימות כמו שעשו בזמן המקדש. ואפשר לפרש דבאמת בפרשת ראה כתב סתם "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ... וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת" כו'. ושם לא נזכר מעומר ושתי הלחם כלל! אם כן משמע דמצות ספירה זו היא לצורך חג השבועות בעצמו שבאמת נקרא כן שבועות.

"רק בפ' אמור גבי עומר והכבש כתיב מיום הביאכם תספרו חמשים יום. ולכן י"ל דהני ב' מצות ספירת הימים מצד הקרבת העומר ושתי הלחם. וספירת השבועות לשם החג בעצמו והשתא אמר אמימר דכל המצות שאין נוהגין בזמן הזה לא מצינו להם זכר. רק מצות שהי' נוהגין במקדש עשו זכר למקדש ולהכי מני יומי זכר למקדש. אבל מצות ספירת שבועות לית בהו זכר למקדש"   (שפת אמת מנחות סו.).

הדברים יפים ועמוקים וראויים למי שאמרם, ולמעלה מזה – יש בהם תמיכה בדרך הלימוד המאמינה בקשר עמוק שיש בין דברי חכמים לפשוטו של מקרא, ובעיקר – בהבנה ששתי פרשיות מקבילות בתורה – נכתבו מפני שהן נושאות שתי תודעות ומגמות שונות, גם כשהן מתאחדות הלכה למעשה במערכת הלכתית אחת.

חג שבועות וביכורים שמח!

 

[1]   לפי המשנה העומר מוקרב על המזבח ולא רק מונף. כמו כן – הוא לא נשאר גולמי, אך גם איננו מעובד – אלא עובר תהליך ייחודי של קליה באבוב, גריסה וטחינה ואז הכנתו. הוא איננו נטחן לקמח כמו תבואה רגילה. דומה שבתורה שבעל פה נשמר אופייה הייחודי של מנחת העומר, אך היא הופכת להיות קרבן.

[2]   כמובן – לאור ויקרא כג הבינו חכמים שמדובר בקרבן ציבור, ולא יחיד, והופעתו בויקרא ב תוסבר לאור דיניו המיוחדים – כמנחה.

[3]   כלומר – שאין צורך לספור ספירה מלאה – שכן ספירה באין מקדש – דרבנן.