פרק הפתיחה של חטיבת המצוות – מבנה ומשמעות (יב)

  • הרב תמיר גרנות

פתיחה

בשיעורים הקודמים עסקנו בציווי החורז את ספר דברים לעבוד את ה' רק "במקום אשר יבחר", ובמשמעות הביטוי: "לשום/לשכן שמו שם", אשר תופשים מקום מרכזי בפרק הראשון של חטיבת המצוות של ספר דברים.

קריאה בפרק י"ב, בפרשיות "המקום אשר יבחר ה'", מגלה סרבול ואריכות יתרה בפסוקים, הבאים לידי ביטוי בחזרה על ציוויים ורעיונות במרחק של כמה פסוקים בודדים.

בשיעור הקרוב נתייחס למבנה הכללי של פרק הפתיחה, שהמצווה של "ריכוז הפולחן" במקום אשר יבחר ה' עומדת במרכזו. מבט מהיר על הפרק מגלה שיש לו ארבעה חלקים, הניתנים לזיהוי פשוט לפי משפטי הפתיחה (ארבעה), לפי הפזמון החוזר לעבוד רק במקום אשר יבחר ה', ולפי החזרה על משפטי מפתח. כדי שיקל עלינו להתבונן בתכני הפרק ובפרטיו, נציג כאן תחילה את הפרק כולו על פי מבנה זה, בתוספת הערות קלות, ובהדגשות שיבליטו את החזרות ואת המוקדים, ואחר כך נתמקד בפרקיו השונים.

 

מבנה הפרק

חלק א – הציווי על בחירת המקום כאנטיתיזה לדרכי עובדי אלילים:

דברים פרק י"א:

"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ"   (דברים י"א, ל"א).

מבוא ותנאי: חובת המצוות שלהלן תחול לאחר ירושה וישיבה בארץ.

"וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם"   (דברים י"א, ל"ב).

פרק י"ב – כותרת:

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן"   (דברים י"ב, א'-ב').

השמדת הע"ז שבארץ:

"וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם"   (דברים י"ב, ג'-ד').

שלושה פירושים: לא תעשו אלילים וכיו"ב לשם עבודת ה', או לא תרבו מקומות פולחן לעבודתו, או לא אתם תבחרו את המקום, אלא ה' יבחר את המקום. ובאופן כללי – לא תהיה הדת חלק מהתרבות, מעשה ידי התודעה האנושית, אלא תופעה ייחודית, מעל ומעבר לתרבות.

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה"   (דברים י"ב, ה').

ציווי כללי לבוא ולעבוד את ה' דווקא במקום שהוא יבחר.

"וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם"   (דברים י"ב, ו').

ציווי פרטני להביא את כלל סוגי הקרבנות להקרבה לשמה.

"וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֵיךָ"   (דברים י"ב, ז').

ציווי פרטני לאכול קדשים לפני ה'.

חלק ב – הציווי על בחירת המקום כאנטיתזה למנהג בערבות מואב:

"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו"   (דברים י"ב, ח').

הקבלה – אך לא זהות – לפסוק ד'.

"כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח"   (דברים י"ב, ט'-י').

מקביל לדברים י"א, ל"א. שם דובר על כך שהמצוות האמורות הן לאחר ירושה וישיבה, וכאן הדגש הוא לאחר שה' יניח לעם מכל אויביו.

"וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'"   (דברים י"ב, י"א).

מקביל לנאמר בפסוקים ה'-ו', ונראה מיותר.

"וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם"   (דברים י"ב, י"ב).

חזרה על פסוק ז'. יש כאן הרחבה ופירוט של מי שצריכים לשמוח עימו, בדגש סוציאלי.

חלק ג – ההבחנה בין עולות לזבחים (שלמים). העולות ראויות רק במקום אשר יבחר ה', אבל השלמים שהם צורך אכילה – מותרים בכל מקום. ונוסף איסור אכילת הדם.

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה"   (דברים י"ב, י"ג).

חזרה לכאורה בפעם השלישית על פסוקים ד'-ו', ח' וְי"א. רק שכאן יש לשון איסור מפורשת, והתייחסות לעולות בלבד.

"כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ"   (דברים י"ב, י"ד).

גם כאן יש חזרה על אותם פסוקים.

"רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֵיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל"   (דברים י"ב, ט"ו).

היתר אכילת בשר חולין "בשעריך", ולא רק "במקום אשר יבחר ה'".

"רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם"   (דברים י"ב, ט"ז).

איסור אכילת דם. הלשון "על הארץ תשפכנו" מוזרה: מה היא באה ללמדנו? האם היא פולמוסית?

"לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ"   (דברים י"ב, י"ז).

ראה דברינו בפסוק הבא.

"כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ"   (דברים י"ב, י"ח).

חזרה על פסוקים ו'-ז' וְי"א-י"ב בפעם השלישית!

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ"   (דברים י"ב, י"ט).

חלק ד – בעיית ריחוק המקום – היתר בשר תאווה.

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֵיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ: אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ"   (דברים י"ב, כ'-כ"ב).

שלושת הפסוקים האחרונים חוזרים באריכות יתרה על פסוק ט"ו, המדבר על היתר אכילת בשר חולין "בשעריך".

"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם"   (דברים י"ב, כ"ג-כ"ד).

חזרה על איסור הדם שבפסוק ט"ז.

"לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'"   (דברים י"ב, כ"ה).

חזרה על איסור הדם והבטחה.

"רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'"   (דברים י"ב, כ"ו).

חזרה על הציווי להקריב רק במקום אשר יבחר ה', וזוהי החזרה הרביעית!

"וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֵיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֵיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל"   (דברים י"ב, כ"ז).

הקרבנות מובאים רק למזבח ה' במקום שהוא יבחר, הדם יישפך אל המזבח והבשר ייאכל.

"שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֵיךָ"   (דברים י"ב, כ"ח).

נסכם את העולה מקריאת פרק י"ב (רובו):

א. הדרישה לרכז את עבודת ה' במקום אשר יבחר ה' מופיעה בכל חלקיו ארבע פעמים,[1] אחת בכל חלק, והיא עומדת במרכז הפרק. מעבר לחזרה על הדרישה גופה, יש שינויים קלים בפרטי הציווי בין מופע למשנהו.

ב. ארבעת החלקים מובחנים בארבע פתיחות:

חלק א – "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים י"ב, ב'-ד').

חלק ב – "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם –אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (דברים י"ב, ח').

חלק ג – "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים י"ב, י"ג).

חלק ד – "כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֵיךָ אֶת גְּבוּלְךָ... כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם" (דברים י"ב, כ'-כ"א).

ג. הציווי לבוא "אל המקום אשר יבחר ה'" נוגע גם להקרבת הקרבנות[2] וגם לאכילת בשר הקדשים,[3] אך איננו כולל בתוכו אכילת בשר חולין המותרת בכל מקום.

ד. אף שהתורה מתירה לאכול בשר תאווה (חולין) בכל מקום, אך היא מחייבת את שפיכת הדם ואוסרת את אכילת הדם.[4]

כאמור, החזרות בפרק רבות מאוד, ולכאורה הוא כתוב בצורה מסורבלת. להלן נשתדל להציע פירוש לחלקיו השונים ולמשמעות החזרות.

 

משמעות המבנה

כדי להבין את משמעותה של החזרה ואת ההתפתחות הפנימית בכל הפרק, ננסה להצביע על הנושא המיוחד של כל יחידה ועל ההלכות שנתחדשו בה.

יחידה א' (י"א, ל"א - י"ב, ז'): כאן הדרישה לבוא אל המקום אשר יבחר ה' מובלטת ומנוסחת באריכות ובכלליות, כולל הציווי "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (ה'), שאינו חוזר עוד בהמשך. הדרישה לייחוד המקום באה על רקע שלילת מנהגי העכו"ם בארץ, בה נפתחת היחידה: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת..." (ב'). תמצית החובה בפסוק זה היא איבוד העבודה הזרה שיש בארץ בכל מקום, אך ממילא מובן שאין כאן רק שלילת האלוהויות הזרות, אלא גם שלילת התפיסה הכרוכה בהן, המאפשרת לעבוד אותן בכל מקום. כשהפסוק אומר: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ד'), הוא מתכוון – לפי פשוטו – לשלילת עבודת ה' ללא הגבלת מקום.[5] כלומר: אם תכריתו את האלילות אך תמשיכו בדרכה לעבוד את ה' בכל מקום, הרי שאת האלילות הכרתתם, אך צלליה התיאולוגיים השליליים עודם מרחפים מעליכם.

מדוע באמת עבודת ה' בכל מקום נגועה ברוח אלילית? אדרבה, הרי "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו', ג'), "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זוהר ע' קכב:), ועבודתו בכל מקום היא ביטוי לנוכחותו בכל מקום? ניתן לומר שהבעיה היא רק במישור התודעתי: כיוון שעכו"ם עשו כך לאלוהיהם, אם נעשה כמותם לא יהיה ניכר ההבדל בינינו לבינם. אולם, נראה כי משמעות ההבדל עמוקה יותר, ונוגעת לעצם הבחירה במקום הפולחן. עובדי אלילים בוחרים בעצמם את מקום עבודתם לאלוהיהם, מפני שהם מאמינים שבכוחם למשוך את הכוח האלוהי על ידי כך שהם יבנו באותו מקום בית, פסל או צורה כלשהיא. זו התפישה הטליסמאית, שיסודה באמונה שניתן למשוך כוחות אלוהיים על ידי יצירת עצמים גשמיים בדמותם וצורתם: הפסל של האל שנבנה במקום מסוים ימשוך את כוחו ונוכחותו, ולכן ניתן לעובדו בכל מקום שבו בוחרים ומחליטים לבנות פסל ומקדש. התורה מצווה כאן בדיוק להיפך: רק ה' בוחר במקום, כיוון שהחירות הא-לוהית היא מוחלטת, וכוחו של ה' ונוכחותו אינם תלויים כלל ביצירת דמויות וחפצים, אלא ברצונו החופשי של ה'. ה' לבדו יבחר את המקום – ולא אתם; ומכאן ההדגשה "לשכנו תדרשו" –לאותו מקום שבו הוא מוריד את שכינתו: תחילה הוא שוכן, ורק אחר כך אתם דורשים אותו במקום משכנו.

יחידה ב' (ח'-י"ב): היחידה השנייה נפתחת בביטוי "לא תעשון ככל", ובכך היא חוזרת על התבנית של היחידה הקודמת. אלא, שהפעם השלילה אינה של תפיסת העבודה הזרה, אלא של דרכי העבודה של ישראל במדבר: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם". אם ביחידה א' הבעיה התעוררה בגלל המפגש עם דרכי העכו"ם בארץ ישראל, כלומר, אחרי הורשת הגויים והשמדת אלילותם, כאן הבעיה מתעוררת מעצם המעבר לארץ ישראל והישיבה בה בטח, שאינה מאפשרת את קיום תנאי המדבר ויוצרת תביעה לסדר דתי וסדר מדיני קבוע ומתוקן. כך מפרש הנצי"ב:

"לא תעשון וגו'. עד כאן הזהירה תורה שלא לעשות כמנהג אומות העולם לע"ז שלהם, ועתה מזהיר שלא לנהוג כמו שהיה במדבר"   ('העמק דבר' דברים י"ב, ח').

הדגש בהצגת תנאי הפתיחה איננו רק על המעבר לארץ ישראל מהמדבר, כמו בחלק הראשון, אלא גם על השלמת התנאים של קיום מדיני עצמאי ושלו: "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח". בחלק הראשון מתעוררת הבעיה בעקבות המפגש הצפוי עם דרכי עבודת אלילים שבארץ ישראל. בחלק השני הבסיס הוא יצירת ההזדמנות לסדר מדיני ודתי, שאין לו תנאי קיום מספיקים במדבר ובערבות מואב. זהו כנראה פשר הניגוד למצב בו: "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" – עושה, מפני שהחוק עוד לא השליט את עצמו. התניה זו של ישיבה בטח בארץ מתקשרת כנראה גם לתוספת הבאה בסוף החלק השני והיא הדגש הסוציאלי בפסוק י"ב ("וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם...וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם") אשר נובע מהמציאות החברתית והמדינית החדשה, שבה ייתכן ששולי החברה יישארו ללא מזון וללא עזרה, שכן ההקרבה איננה עוד במרכז המחנה, אלא ב"מקום אשר יבחר". יותר מכך – זו תביעה מתבקשת מהמעבר לחיים שיש בהם אחריות מדינית וחברתית, אחריות הנתבעת דווקא בארץ.

יחידה ג' (י"ג-י"ט): היחידה השלישית נפתחת בציווי "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" ומיד מתירה "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר". הציווי הראשון מוכר כבר, ואין בו חידוש תוכני ביחס למה שנאמר קודם. אמנם, התורה מתמקדת כאן בעולות, ובעיקר מדגישה את ההבדל בין עולות – שיש להביאם למקום אשר יבחר ה' דווקא, לבין שלמים שניתן לשחוט אותם ולאכלם בכל מקום. נראה כי החלק השלישי מתכתב עם פרק י"ז של ספר ויקרא, שם נאסרה על עם ישראל אכילת חולין של בהמות מכל וכל, ורק ציד חיה או עוף אשר ייאכל מותר. בארץ יהיה היתר לאכול בשר בהמות כבשר הצבי והאיל במדבר. ההיתר עשוי ליצור כדור שלג תודעתי של היתר להקריב קרבן בכל מקום, לכן, התורה מעלה את היתר אכילת בשר החולין,[6] תוך הבלטה של ניגודו להלכה בקרבנות האוסרת על הקרבה מחוץ למקום אשר יבחר ה'. ביחידה זו יש חזרה גם על החובה לחלק מתנות לחלשים בחברה (י"ח-י"ט), וייתכן שהיא באה לחדד את היותה של חובה זו קשורה בתרומות ובקדשים דווקא, ולא באכילת חולין. עוד נוסף בחלק השלישי איסור אכילת הדם, שהוא תוצאה ישירה של חלק זה: כיוון שהותר בשר תאווה, נשאלת השאלה מה ייעשה בדם, שבמדבר תמיד היה ניתן על המזבח כחלק מהלכות קרבן. התשובה: דינו כדין דם חיה ועוף, וכמותם גם הוא אסור באכילה.[7] אמנם, יש לשאול על מצוות כיסוי הדם שבספר ויקרא שהיא היא הצד השני של מטבע איסור אכילת הדם, ואילו כאן בספר דברים נאמר: "על הארץ תשפכנו כמים". נעסוק בכך באחד השיעורים הבאים בעז"ה.

חלק ד (כ'-כ"ח): בחלק זה אין חידוש הלכתי ביחס ליחידה הקודמת, כמו שבחלק השני לא היה חידוש ביחס לראשון. אמנם, היתר אכילת בשר חולין שהופיע בחלק השלישי מורחב ומנומק יותר. אך בוודאי שעלינו להבחין מהותית בין שני החלקים העוסקים בהיתר אכילת בשר תאווה, שהרי אם אין הבדל מהותי, נראה שאחד מהם מיותר. באופן כללי נראה שבעוד שבחלק השלישי היתר אכילת בשר מוגדר מהותית מתוך ההבדל שבין מצב המדבר המתואר בויקרא י"ז למצב בארץ ישראל, הרי שבחלק הרביעי הדגש הוא על הנסיבות הממשיות של ריחוק המקום שייווצרו עם הכניסה לארץ ישראל. נראה כי בחלק השלישי ההבחנה בין איסור אכילת בשר במדבר וההיתר לאוכלו בארץ נובעת מסיבות מהותיות, ואילו בחלק הרביעי היא נובעת מהנסיבות הממשיות של ריחוק המקום. מובן שעלינו לתת טעם בכתיבה כפולה של דין אחד, אפילו כשיש לו שני מקורות שונים.

 

מבט נוסף על הפרק ייפנה את תשומת לבנו לכך שארבעת החלקים הם בעצם שתי קבוצות:

חלק א-ב: "לא תעשון" – הקרבה בכל מקום וללא חוק קבוע – תיקון המצב הזה – המקום אשר יבחר ה'.

חלק ג-ד: הקרבת עולות רק במקום אשר יבחר ה' – היתר אכילת בשר חולין – איסור אכילת דם והחובה לשופכו.

 

נחזור לשעה להתבונן בשני החלקים האחרונים. אמרנו, שבחלק הרביעי עולות הנסיבות של ריחוק המקום כדי להצדיק ולהסביר את היתר אכילת בשר תאווה. אולם, מעבר לכל שיקול פרגמטי, החידוש המופיע בחלק זה הוא רב משמעות במישור הדתי והמטאפיסי. במדבר, כל המחנה הוא מחנה שכינה, וכבוד ה' מתגלה לעיני ישראל. זו מציאות אידיאלית, שראוי שינהגו בה חוקים אידיאליים. במציאות זו, שחיטת בהמה שלא לשם שמים היא שפיכות דמים, שכן כך הוא הדבר כשחיים לפני ה'.

התרחקותו של האדם מהמרחב הא-לוהי יוצרת הבדלה – הבדלה בין טומאה לטהרה ובין קדושה לחולין. במרחב החולין מותר לאדם להשתמש בבעלי החיים, אף שבגן עדן, לפני ה', היו אלה יצורים עם שמות, בעלי כבוד וזכות לחיות. רק כאשר מגיעים לפני ה', חייבים לשחוט לשם שמים, ואסור לחלל את השחיטה; מחוץ למקדש – נוהג מנהג חולין. התורה מחדדת את השינוי הזה, תוך שהיא מדגישה את החסרון הכרוך בו: "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ" ובמיוחד "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ", והרי נפש אתה לוקח, אף שהתרתי לך. עמידה בתנאים שקבעה התורה: השחיטה, אי אכילת הדם, שפיכתו וכו' תקדש את האכילה, אף שהיא אכילת חולין, ותכין כלים נפשיים, שלעתיד לבוא, עם ההתפתחות התרבותית, יצמיחו אולי קומה מוסרית-דתית חדשה, שבה יהיה אסור לשחוט בעל חיים שהוא בעל נפש, כמו שאוסר ספר ויקרא. נרחיב בתובנה הזו באחד השיעורים הבאים.

 

[1]   בפסוקים ה'-ו', י"א, י"ג- י"ד, כ"ו.

[2]   ה'-ו', י"ד, כ"ו.

[3]   ז', י"א-י"ב, י"ד, י"ז-י"ח.

[4]   ט"ו-ט"ז, כ"ב-כ"ה.

[5]   ראה רש"י רשב"ם ואחרים על אתר.

[6]   שהוא כפול - גם עצם ההיתר, וגם 'בכל מקום'.

[7]   גם ההדגשה : " הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ" מחדדת את היותה של האכילה לחולין, ולכן טמא כטהור יכולים להיות שותפים בה.