דילוג לתוכן העיקרי

יחזקאל | פרק כ"ט | הנבואות הראשונות על מצרים

קובץ טקסט
 
א. התנין הגדול
קובץ הנבואות על העמים בספר יחזקאל מסתיים בפרקים כ"ט–ל"ב, הכוללים שבע נבואות על מצרים, מהן שש עם תאריך. בדומה לנבואות על צור, גם בנבואות על מצרים יש עיסוק מיוחד במלך מצרים באותה תקופה, הוא פרעה חפרע, והטענות כלפיו דומות במידה רבה לטענות כלפי מלך צור. לאחר שקיעתה של ממלכת אשור וטרם עלייתה של ממלכת בבל, ביקשה מצרים לצבור השפעה באזור, ועל כן שיתפה פעולה עם ממלכות שונות, ובהן ממלכת יהודה, על מנת למנוע את עליית כוחה של בבל. גם בעניין זה יש לנביא ביקורת חריפה על מצרים, שאשליית הביטחון שנסכה בממלכת יהודה התנפצה עד מהרה.
הנבואה הראשונה פותחת בדמותו המלאה ביטחון עצמי של מלך מצרים:
(א) בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂירִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ: (ג) דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים[1] הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי:[2] (ד) וְנָתַתִּי חַחִים [חחיים כתיב][3] בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק: (ה) וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה: (ו) וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל: (ז) בְּתָפְשָׂם בְּךָ בַכַּף [בכפך כתיב] תֵּרוֹץ[4] וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף[5] וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם:[6]
הנבואה היא מיום י"ב בטבת בשנה העשירית, כלומר שנה ויומיים לאחר תחילת המצור של נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים, שהיה, כזכור, "בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (כ"ד, א). פתיחתה של הנבואה "שִׂים פָּנֶיךָ עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו", מזכירה את פתיחת הנבואה הראשונה בקובץ הנבואות הראשון, "בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶם" (כ"ה, ב), אך בהבדל בולט אחד: כבר מן הרגע הראשון מודגשת המרכזיות של שליט מצרים, פרעה, כשם שהיא מודגשת גם בנבואות הבאות.
אחרי הדימויים המגוונים של מלך צור בפרק הקודם, זוכה כאן מלך מצרים לדימוי יחידי: "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו".[7] הרביצה ביאור, מקור המים המרכזי של מצרים, היא גופה ביטוי לשלטון רב עוצמה, אך לכך נלווית הטענה השחצנית "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". מלך מצרים טוען שהוא שעשה את היאור עבור עצמו, ובכך יש דמיון לא מבוטל לטענתו של מלך צור "אֵ‑ל אָנִי" (כ"ח, ב).
עונשו של מלך מצרים מצויר בהתאם לדימויו לתנין: ה' 'יצוד' אותו, יעלהו מן היאור עם בני עמו, המשולים לדגים ("וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ"), ישליכם במדבר, ושם ימותו מאין מים ויהיו מאכל לחיית הארץ ולעוף השמיים.
בפס' ו–ז נוספת טענה אחרת כלפי פרעה ומצרים: "יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל". הרקע ההיסטורי לטענה זו מתחיל עוד בימי המערכה בין אשור ליהודה, למעלה ממאה שנים לפני זמנה של נבואת יחזקאל זו, שאז אמר רבשקה לחזקיהו דברים דומים: "הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו" (מל"ב י"ח, כא). כעת, כשנה לאחר תחילת המצור על ירושלים וכחצי שנה לפני החורבן, הכזיבה מצרים בשנית. אומנם למשך זמן מה הייתה אשליה שיש בכוחה של מצרים לסייע לישראל כנגד בבל, כמסופר בספר ירמיהו (ל"ז, ה): "וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלִַם אֶת שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלִָם". אבל ההישענות על מצרים הועילה רק לשעתה; לאחר מכן הכזיבה מצרים, כפי שהזהיר ירמיהו (שם, ז). עונשם של המצרים ילמד אותם את המסר שילמדו גם עמים רבים אחרים: "וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' ".
 
ב. העונש החריג שיבוא על מצרים
מכאן הנבואה עוברת לתיאור נרחב יותר של עונשה של מצרים כולה, ובו יסוד מפתיע:
(ח) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה: (ט) וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי: (י) לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל יְאֹרֶיךָ[8] וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ:[9] (יא) לֹא תַעֲבָר בָּהּ רֶגֶל אָדָם וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר בָּהּ וְלֹא תֵשֵׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה: (יב) וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה וַהֲפִצֹתִי אֶת מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצוֹת:
ראשית נציין שבפסוקים אלו לא נזכר חטא 'המשענת שהכזיבה', אלא רק הגאווה: "יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי". כמו צור, גם אשמתה של מצרים ביחס לישראל מינורית למדיי, ואינה הסיבה העיקרית לעונש שעתיד לבוא עליה.
הביטויים הראשונים של העונש – "הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה" – אינם חריגים, ומזכירים למשל את האמור באדום: "וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה" (כ"ה, יג). לאחר מכן בא דגש מיוחד למצרים: "וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב"; מי שהתגאה בשליטתו במי היאור וטען שהוא עצמו עשאו, סופו שתהיה ארצו יבשה וחרבה.[10] ואולם, בשלב השלישי של העונש יש ממד חריג מאוד, שלא נאמר על שום עם אחר, מלבד ישראל: מצרים תהיה שממה מוחלטת במשך ארבעים שנה, ותושביה יגלו בגויים. הביטויים מזכירים מאוד את מה שנאמר על ישראל, ובמיוחד את האמור בפרק י"ב:
מצרים (פרק כ"ט)
ישראל (פרק י"ב)
וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה...
וְהֶעָרִים הַנּוֹשָׁבוֹת תֶּחֱרַבְנָה וְהָאָרֶץ שְׁמָמָה תִהְיֶה (י"ב, כ)
וַהֲפִצֹתִי אֶת מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצוֹת.
וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בַּהֲפִיצִי אוֹתָם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת (י"ב, טו)
ייתכן שההקבלה באה לבטא זיקה בין מצרים ויהודה, שתי הממלכות שבטחו בכוחן וסירבו לקבל את מרותה של בבל, ולא הבינו שמרות זו היא חלק מעונש משמיים על מעשיהן. העונש הדומה מלמד שגם שורשי החטא היו דומים.
 
ג. שבות מצרים
אבל לא רק עונשה של מצרים חריג. יש בנבואה זו גם דברי נחמה למצרים, דבר שלא מצאנו כדוגמתו בששת העמים שדובר עליהם בפרקים הקודמים:
(יג) כִּי כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה: (יד) וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס[11] עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם[12] וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: (טו) מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם: (טז) וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם[13] וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲ‑דֹנָי ה':
כשם שהעונש למצרים דומה לעונש לישראל, כך גם הנחמה דומה. המילים "אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה" מזכירות את שנאמר על ישראל בסוף הפרק הקודם: "בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם" (כ"ח, כה). לעיל ט"ז, נג ראינו את הבטחות ה'שבות' לירושלים ו'אחיותיה', ממלכת ישראל וסדום: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבִיתְהֶן אֶת שְׁבוּת סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת שְׁבוּת שֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ וּשְׁבוּת שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה". גם למצרים ה' מבטיח כאן "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס". אבל כאן נעוץ גם ההבדל ביניהן. על הממלכות הללו נאמר "וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן" (שם, נה), ואילו במצרים מודגש ההפך: מצרים לא תשוב למעמדה הקודם כמעצמה, ותהיה רק "מַמְלָכָה שְׁפָלָה" באזור הדרומי שלה, ארץ פתרוס. בזה יבוא תיקון לחטא הכפול של מצרים: בהיותה "מַמְלָכָה שְׁפָלָה" לא תשוב עוד לגאוותה "וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם"; וגם ישראל לא יתפתו עוד להסתמך על מצרים – "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח".[14]
בכך יש גם ביטוי נוסף לזיקה שבין יהודה ומצרים. בפרק י"ז ראינו שמלכי יהודה הפרו את התחייבותם לבבל "לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא" (י"ז, יד). גם מצרים מיאנה לקבל את עול מלכות בבל, וסמכה על כוחה מתוך גאווה והערכה עצמית מופרזת, ודבר זה יתוקן כאשר לעתיד לבוא היא תהיה "מַמְלָכָה שְׁפָלָה... וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם".
 
ד. הנבואה השנייה על מצרים
בסיום הפרק מובאת הנבואה השנייה על מצרים, והיא חושפת פרט שלא נאמר עד כה על עונשה:
(יז) וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יח) בֶּן אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל צֹר כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה[15] וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ: (יט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ: (כ) פְּעֻלָּתוֹ[16] אֲשֶׁר עָבַד בָּהּ נָתַתִּי לוֹ אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי[17] נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (כא) בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל[18] וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם[19] וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
זוהי נבואה חריגה ביותר בספרי הנבואה, שכן היא מבטלת בפירוש את נבואותיו של יחזקאל בפרקים כ"ו–כ"ח על חורבנה הגמור של צור בידי נבוכדנאצר. על פי האמור כאן, המצור של נבוכדנאצר על צור לא עלה יפה, צור לא נפלה בידי בבל, וכ'תחליף' נתן לו הקב"ה את מצרים. כפי שראינו בפרק כ"ו, התגשמות הנבואה על צור נדחתה למועד מאוחר יותר, ובפועל אירע הדבר בימי אלכסנדר מוקדון. ושם הסברנו, שצור הייתה ראויה שעונשה יידחה לזמן מה, ועל כן אין לתהות מדוע התממשה הנבואה רק בזמן מאוחר יותר. גם בעריכת ספר יחזקאל לא נמחקה הנבואה על צור, על אף שלא התגשמה, שכן הנביא ועורכי נבואתו לא ראו בכך כל קושי תאולוגי. אדרבה, כפי שציינו שם, האפשרות שקיומה של נבואה יידחה בגלל שיפור במעשי העם שנאמרה עליו היא מיסודות הנבואה, כדברי הנביא ירמיהו: "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד, וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו, וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ" (ירמיהו י"ח, ז–ח).
יש לציין שגם הנבואה על נפילת מצרים בידי נבוכדנאצר מלך בבל לא התגשמה בפועל, ככל הידוע לנו. דומה שגם קיומה של נבואה זו נדחה למועד מאוחר יותר, והתרחש בפועל כמה עשרות שנים לאחר מכן, כשכבשה כנבוזי מלך פרס בשנת 525 לפנה"ס. מסתבר שהשינוי בגורלה של צור, לא ללמד על צור לבדה יצא, אלא גם ללמד על מצרים. כפי שראינו, שני העמים לא הואשמו בפגיעה ישירה ומכוונת בעם ישראל, ועיקר חטאם היה גאוותם המופרזת. ייתכן אפוא שנסיבות מסוימות חוללו תפנית בחשיבתם ובמעשיהם, ולפיכך נדחתה פורענותם לזמן מאוחר יותר.[20]
תהא מתי שתהא, מפלתה של מצרים תהווה עבור ישראל פתח לתקווה חדשה, שמשמעה קיום רוחני, שאינו נסמך על אשליית הביטחון בחסותם של עמים זרים, כי אם על חיים מתוך הכרת מלכות ה' בעולם: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".
 

[1]   "הַתַּנִּים"=התנין, "במ"ם במקום נו"ן, וכמוהו: 'כִּמְהָם' (שמ"ב י"ט, לח–לט) 'וְכִמְהָן' (שם, מא); 'מוף' (הושע ט', ו) ו'נוף' (ישעיהו י"ט, יג ועוד)" (רד"ק).
[2]   "אני עשיתי ותקנתי לי היאור להשקות את ארצי. או פירוש 'עשיתיני': עשיתי ותקנתי אותי בחכמתי ובתבונתי עד שנעשיתי מלך גדול" (רד"ק). הצעת הפירוש הראשונה נתמכת במקצת התרגומים, וכך עולה גם מנוסח טענתו של פרעה להלן, בפס' ט: "יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי".
[3]   "חחים שתופשים בהם הדג שנוקבים בהם לחיי הדג ומעלין אותו, וכן אמר 'וּבְחוֹחַ תִּקּוֹב לֶחֱיוֹ' (איוב מ', כו)" (רד"ק).
[4]   לשון רציצה (רש"י, רד"ק), רוצה לומר: מי שינסה להישען על הקנה, ירוצץ וישבור אותו.
[5]   מאחר שיישבר הקנה, תיפגע כתפו של הנשען עליו.
[6]   רש"י הציע לפרש כך: "מאחר שתשבר, יצטרכו לחזק את מתניהם ולעמוד עליהם, והרי אתה כאדם שחבירו נשען עליו, והוא חלש, ואומר לו: התחזק על מתניך כי לא תסמוך עוד עלי". לאחר מכן הביא פירוש אחר: "ויש מחליפין 'והעמדת' להם ל'והמעדת' ", ואכן מצאנו מטבע לשון זה בתהילים ס"ט, כד: "וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד". אומנם רש"י עצמו, וכן רד"ק, דחו את הפירוש הזה, אך רבי ישעיהו די טראני קיבלו.
[7]   דימוי זה של פרעה מופיע גם להלן ל"ב, ב. מסתבר שאין הכוונה ליצורי בראשית שנאמר עליהם "וַיִּבְרָא אֱ‑לֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (בראשית א', כא). הללו היו יצורים גדולים הרבה יותר, ועליהם כנראה מוסבת נבואת ישעיהו (כ"ז, א): "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם". התנין האמור כאן הוא החיה המוכרת בשם זה גם בימינו, שנפוצה בסביבות הנילוס של מצרים. ואכן, דימוי המלך לתנין מוכר לנו גם ממקורות מצריים קדומים (מקרא לישראל, עמ' 571).
[8]   "יְאֹרֶיךָ" – לשון רבים, כלומר כל מקורות המים, כמו שנאמר במכת דם: "וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם" (שמות ז', יט).
[9]   מקובל לזהות את כוש עם צפון סודן ואת סוונה עם אסואן של ימינו, עיר גבול בדרומה של מצרים. אשר למגדול, בירמיהו מ"ד, א היא מוזכרת עם ערים אחרות בדלתה של הנילוס, בצפונה של מצרים: "הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף...". ואולי היא היא מגדול הנזכרת בפרשת קריעת ים סוף – "וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן" (שמות י"ד, ב) – ומשערים שמקומה בסביבת אל-קנטרה של ימינו.
לפי הזיהויים הללו, משמעות הביטוי היא: כל גבולה של ארץ מצרים, מן הצפון ועד הדרום, ושיעורו: 'ממגדול [שבצפון ועד] סוונה [שבגבול הדרומי] ועד גבול כוש [שנמצא עוד יותר דרומה]'. ויש כיוצא בו במל"א ה', א: "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם", ששיעורו: 'מן הנהר [שבקרן צפונית מזרחית של הארץ ועד] ארץ פלשתים [שבקרן דרומית מערבית שלה] ועד גבול מצרים [שנמצא דרומה מערבה עוד יותר]'.
[10]  השורש חר"ב מופיע כאן חמש פעמים בשלוש משמעויות שונות: בשם של כלי נשק – "חָרֶב"; במובן חורבן – "לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה"; ובמובן יובש – "לְחָרְבוֹת חֹרֶב".
[11]  פתרוס – 'ארץ הדרום' במצרית – היא האזור הדרומי של מצרים. על מיקומה, בין מצרים שמצפון לה ובין כוש שמדרומה, ניתן לעמוד מפסוק בישעיהו (י"א, יא), המונה כנראה כמה ארצות לפי סדרן הגאוגרפי מצפון לדרום: "מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ".
[12]  על המילה 'מכורה', שמשמעותה 'ארץ ההולדת', עמדנו בשיעור הראשון לפרק ט"ז, הערה 6. ייתכן שיש כאן הד לתקופה קדומה, ימי ראשיתה של האומה המצרית, שבה שכנו המצרים באזור זה דווקא (מקרא לישראל).
[13]  רוצה לומר: הפנייה של בני ישראל למצרים ומבטחם במצרים מזכירים את חטאם לפני ה'; כשתהיה מצרים ממלכה שפלה, שוב לא יהיה ניתן לבטוח בה, ולכן היא גם לא תהיה עוד מזכרת עוון לישראל.
[14]  גם ירמיהו התנבא שמצרים תיענש בידי בבל, כפי שיציין יחזקאל בנבואה הבאה, אך הוא סיים: "וְאַחֲרֵי כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי קֶדֶם נְאֻם ה' " (ירמיהו מ"ו, כו) – משמע לכאורה שמצרים תשוב להיות כשהייתה קודם החטא, שלא כדברי יחזקאל כאן. אומנם אפשר שגם ירמיהו לא התכוון שמצרים אכן תחזור למעמד שהיה לה לפני מפלתה, ואין זו אלא אמירה כללית, שהיא תשוב לשכון על אדמתה. אפשרות אחרת היא שירמיהו מכוון למערכה שהתקיימה בין צבא בבל לצבא מצרים בתקופה מוקדמת יותר, לפני החורבן, שנים אחדות לאחר קרב כרכמיש; ואין כאן המקום להאריך בכך.
[15]  רד"ק: "כי צרו על צור ימים רבים, והיו כל בני החיל טרודים וטורחים במצור כדרך בני אדם הצרים על עיר לשאת אבנים ועצים על ראשיהם ועל כתפיהם. מקרח – שנשר שער הראש מרוב העבודה. מרוטה – שנמרט עור הכתף מן המשא בכתף ימים רבים".
[16]  'פעולה' כאן במשמעות: שכר על עבודה, כמו בפסוק "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא י"ט, יג).
[17]  המילים "אשר עשו לי" מוסבות כלפי מצרים, כלומר ה' ייתן לנבוכדנאצר את מצרים בגלל מה שעשו המצרים לה' ולישראל (רש"י, רד"ק).
[18]  עם מפלתה של מצרים תתחיל גם ישועת ישראל. המפרשים נטו לקשר הבטחה זאת לזמנו של כורש מלך פרס, שעתיד לאפשר את שובם של ישראל לארצם, עיינו רש"י ורד"ק.
[19]  מפלתה של מצרים תעצים את אמונת העם בנבואת יחזקאל.
[20]  ושמא זה גם ההסבר לחריגה הבוטה כל כך של נבואה זו, שזמנה הוא המאוחר ביותר בספר כולו, מן הרצף הכרונולוגי של הספר. בשל הדמיון בין הנבואות על צור ועל מצרים, הן בתוכנן הן בדרך התגשמותן בפועל, בחר עורך הספר שלא להביא את הנבואה המיוחדת הזאת במקום שהולם את זמנה, דהיינו בסוף קובץ הנבואות על מצרים, אלא לסמוך אותה ככל האפשר לנבואות על צור. מצד שני, לא היה אפשר להביאה מייד בתחילת הקובץ, אלא היה צורך להביא לפניה את הנבואה הראשונה, על מנת להבהיר מה היו חטאיה של מצרים ובמה היא דומה לצור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)