יחזקאל | פרק ל"ד | רועי ישראל

 

בפרק נבואה אחת, שעניינה כישלונם של ה'רועים' – מנהיגי ישראל, שהביאו לחורבן – והחלפתם בהנהגתו של הקב"ה עצמו, באמצעות רועה שהוא יבחר בו. תחילה יחזקאל מתאר את כישלונם של הרועים עד כה:

 

'הרועים' מואשמים שבמקום לרעות את הצאן ולדאוג לרווחתו, דאגו רק לעצמם. הם ניצלו את הצאן לצורכיהם – לקחו את הבשר ואת הצמר – אך לא טיפלו בו כלל, אלא הזניחו אותו. כתוצאה מכך נפוצו הצאן, היו למאכל לחיות השדה, ושוב נפוצו לכל עבר – דימוי לגלות. לביקורת חריפה זו יש ביטוי מיוחד בכינוי שה' מכנה את הצאן – "צֹאנִי" – המופיע בנבואה חמש עשרה פעם! בכך בא לידי ביטוי יחסו החם של ה' עם עמו–צאנו, למרות כל מה שקרה עד החורבן. פשיעתם של הרועים מתוארת במיוחד בפס' ד, המונה חמישה סוגים שונים של צאן שנזקקו לטיפול, אך הרועים לא עשו את מה שהיו צריכים לעשות:

 

שלושת הסוגים הראשונים הם בעלי חיים שנזקקו לטיפול רפואי, ושני האחרונים – בעלי חיים שנפרדו מן העדר.[5]

 

אלא שהבעיה לא התמצתה בהעדר תשומת לב ראויה לבעלי חיים אלו, אלא התבטאה גם ביחס רע לכל 'הצאן': "וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ". כפי שראינו בפרקים קודמים, יחזקאל מרבה לשלב את הנמשל במשל, וברור שההיגד האחרון הוא כבר חלק מן הנמשל, והוא רומז לאיסור שנאמר בנוגע לעבד עברי: "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כ"ה, מג). אומנם השורש רד"ה נזכר בתיאור יחסו של המנהיג לעם רק אצל המלך שלמה ("הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה" [מל"א ה', ל; וראו גם דה"ב ח', י]), אך עצם הניצול של העם היה תופעה מוכרת אצל מלכי יהודה וישראל.[6]

 

ואולם, התופעה הזו עתידה להיפסק:

 

ה' מבטיח שהרועים יועברו מתפקידם, וכך יינצל הצאן מהשימוש שעשו בו לרעה. בדברים אלו מסתיים המבט לאחור על העוול שעשו הרועים, ומכאן ואילך הנביא עובר לדברי נחמה על המציאות שתהיה בעתיד.

 

 

במקום הרועים ירעה מעתה ה' את הצאן. הוא יקבל עליהם אחריות מלאה, ויתקן את הנזקים שעשו הרועים עד כה:

 

הניגוד בין ה' לבין הרועים מודגש במבנה כיאסטי:

 

 

מבנה ברור זה מחזק את תחושת הניגוד בין חוסר האחריות של הרועים וניצול הצאן לטובתם לבין השגחתו של ה', שרואה את עם ישראל כ'צאני', ודורש אך שלומם וטובתם.

 

לאחר הרעיון המרכזי הזה, פס' טז מוסיף פרט שאיננו חלק מהניגוד שבין ה' לרועים, אלא הוא פתיחה לאמור בהמשך: "וְאֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט". מסתבר שדברים אלו מוסבים כלפי שכבות מבוססות בעם שהיו מקורבות לרועים, ואולי אפילו כלפי הרועים עצמם, שהרי באמת אף הם חלק מ'הצאן', דהיינו מעם ישראל. כך או כך, הנביא מדגיש שהבהמות שנעשו שמנות וחזקות בזכות התנהלותם המושחתת של הרועים לא יזכו לאותה הנהגה מיוחדת של ה', אלא יושמדו, לאחר שיעמדו למשפט. משפט זה מתואר בהרחבה בפסוקים הבאים:

 

ההאשמה כלפי השכבות החזקות כפולה. בפס' יח–יט עולה טענה על יחס מנוכר ומזלזל: הם לא רק תפסו לעצמם את המרעה הטוב, אלא גם פגעו במה שהותירו לחלשים, רמסו את התבואה וטינפו את המים, מתוך אנוכיות וחוסר אכפתיות. פס' כא מתאר פגיעה מכוונת בחלשים: החזקים הדפו אותם ונגחו בהם, עד שהבריחו אותם אל מחוץ לעדר. כנגד פעולות מרושעות אלו ה' מבטיח להושיע את צאנו, ולא להניח עוד לחזקים לעשוק את החלשים.

 

 

עד עתה היה נראה שאת הרועים יחליף כביכול ה' בעצמו. אך כעת מתברר שלא זו הכוונה:

 

ובכן, אין הכוונה למנהיגות רוחנית בלבד. עם ישראל חי חיים טבעיים, והוא זקוק למנהיג בשר ודם. אבל במקום הרועים המושחתים, שדאגו רק לעצמם, יבוא הרועה האידיאלי: דוד, עבד ה', שיהיה "נָשִׂיא בְתוֹכָם".

 

אזכורו של דוד עולה בקנה אחד עם הגדרתו של המנהיג כ'נשיא', ולא כ'מלך'. כבר עמדנו בפרק י"ב (הערה 7) על העדפת הכינוי 'נשיא' ועל מיעוט השימוש בכינוי 'מלך' כלפי מלכי ישראל בנבואת יחזקאל, והדברים מתאימים במיוחד לדמותו של דוד. ראשית, משום שדוד עצמו החל את דרכו כרועה (שמ"א ט"ז, יא ועוד), אך בעיקר משום שכאשר נמשח למלך על כל ישראל, הם הגדירו את תפקידו במילים אלה: "וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל" (שמ"ב ה', ב). תקבולת זו מעידה שמובנה של המילה 'נגיד' הוא 'רועה',[16] ולכך נודעת משמעות רעיונית חשובה ביותר: אין מדובר באדם המנהיג את שלו, כי אם ברועה, שדרכו לרעות את צאנו של בעל הבית, דהיינו הקב"ה. כך ניתן להבין את משמעות דברי ה' לדוד בחזון נתן: "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל" (שמ"ב ז', ח). דוד הפך מרועה צאן לרועה של עם ישראל בשל יכולתו לפעול במסירות למען אדון אחר. מסיבה זו נמנע יחזקאל בכוונה מן התואר 'מלך'. הרועים שעליהם דובר עד כה היו מלכי יהודה וישראל, שאכן השתמשו לרעה בכוח המופרז שעמד לרשותם. הכינוי 'נשיא' מרוכך יותר, והוא עולה בקנה אחד עם הרעיון, שרק מנהיג שחי בתודעה של רועה, המשרת בראש ובראשונה את אדונו, ראוי 'לרעות' את עם ישראל. כפי שציינו בפרק י"ב, יחזקאל לא נמנע כליל מן הכינוי 'מלך', אך השימוש במילה 'נשיא' דומיננטי בספרנו הרבה יותר, והוא מלמד על מהותה המרוככת של אותה מלכות.

 

מלבד ההבטחה להקים נשיא בדמותו של דוד, מובטח גם שיהיה זה 'רועה אחד', כלומר שהממלכה לא תהיה עוד מפולגת, אלא תתאחד מחדש בהנהגתו של מנהיג אחד, כפי שהיה בימיו של דוד. זוהי אפוא סיבה נוספת לאזכור שמו של דוד דווקא. נושא זה יעלה ביתר הרחבה בפרק ל"ז.

 

המפרשים ביארו שבדברי יחזקאל כאן אין הכוונה לדוד עצמו, אלא למלך מזרעו הדומה לו בתכונותיו.[17] דוד הוא הדגם האידיאלי ל'רועה', ומי מזרעו שיאמץ תכונות אלו, יוכל באמת להיות מנהיגם של ישראל. כך ניתן להסיק גם מנבואה דומה של ירמיהו, המכילה בקצרה את כל היסודות שראינו עד כאן בפרקנו:

 

גם ירמיהו יוצא נגד רועים שהפיצו את הצאן ולא שמרו עליו. גם הוא מביא את הבטחת ה' לקבץ את צאנו, להשיבו אל ארצו ולמנות עליו רועים נאמנים. וגם הוא מזכיר את שמו של דוד, אלא שהוא מדגיש כי אין הכוונה לדוד עצמו, אלא לנצר ממנו: "וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק".[18]

 

נבואת הרועים מסתיימת בהבטחה של שגשוג ושלום:

 

בנבואות פורענות רבות בספר (כגון בפרקים ד'–ז', י"ד וכ') ראינו את השימוש הנרחב שעשה יחזקאל בפסוקים מספר ויקרא, שבוודאי היו שגורים במיוחד על פיו של הנביא הכוהן, ובייחוד בלשונות מן התוכחה שבספר זה (ויקרא כ"ו, יד–מו). כעת אנו פוגשים בתופעה משלימה: גם נבואות הנחמה של יחזקאל אמורות בלשונות דומות לפסוקי הברכה שבתחילת פרשת בחוקותיי. נוכל לעמוד על ההקבלה המלאה בעזרת הטבלה שלפניכם (הסדר הוא על פי פסוקי ספר ויקרא):

 

 

בדרך זו הנביא ממחיש את הגאולה במיוחד. לאחר שהתקיימו כל הקללות שבתוכחה, עתיד עם ישראל לשוב ולהתברך בברכות שקדמו לה, ובזה תושלם חזרת הצאן אל הרועה הנאמן.