פרק ל"ד / רועי ישראל

  • הרב אמנון בזק
א. פשיעתם של הרועים
 
בפרק נבואה אחת, שעניינה כישלונם של ה'רועים' – מנהיגי ישראל, שהביאו לחורבן – והחלפתם בהנהגתו של הקב"ה עצמו, באמצעות רועה שהוא יבחר בו. תחילה יחזקאל מתאר את כישלונם של הרועים עד כה:
 
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם[1] הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים:[2] (ג) אֶת הַחֵלֶב[3] תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה[4] תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ: (ד) אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ: (ה) וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה: (ו) יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ:
 
'הרועים' מואשמים שבמקום לרעות את הצאן ולדאוג לרווחתו, דאגו רק לעצמם. הם ניצלו את הצאן לצורכיהם – לקחו את הבשר ואת הצמר – אך לא טיפלו בו כלל, אלא הזניחו אותו. כתוצאה מכך נפוצו הצאן, היו למאכל לחיות השדה, ושוב נפוצו לכל עבר – דימוי לגלות. לביקורת חריפה זו יש ביטוי מיוחד בכינוי שה' מכנה את הצאן – "צֹאנִי" – המופיע בנבואה חמש עשרה פעם! בכך בא לידי ביטוי יחסו החם של ה' עם עמו–צאנו, למרות כל מה שקרה עד החורבן. פשיעתם של הרועים מתוארת במיוחד בפס' ד, המונה חמישה סוגים שונים של צאן שנזקקו לטיפול, אך הרועים לא עשו את מה שהיו צריכים לעשות:
 
אֶת הַנַּחְלוֹת – לֹא חִזַּקְתֶּם
וְאֶת הַחוֹלָה – לֹא רִפֵּאתֶם
וְלַנִּשְׁבֶּרֶת – לֹא חֲבַשְׁתֶּם
וְאֶת הַנִּדַּחַת – לֹא הֲשֵׁבֹתֶם
וְאֶת הָאֹבֶדֶת – לֹא בִקַּשְׁתֶּם
 
שלושת הסוגים הראשונים הם בעלי חיים שנזקקו לטיפול רפואי, ושני האחרונים – בעלי חיים שנפרדו מן העדר.[5]
 
אלא שהבעיה לא התמצתה בהעדר תשומת לב ראויה לבעלי חיים אלו, אלא התבטאה גם ביחס רע לכל 'הצאן': "וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ". כפי שראינו בפרקים קודמים, יחזקאל מרבה לשלב את הנמשל במשל, וברור שההיגד האחרון הוא כבר חלק מן הנמשל, והוא רומז לאיסור שנאמר בנוגע לעבד עברי: "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כ"ה, מג). אומנם השורש רד"ה נזכר בתיאור יחסו של המנהיג לעם רק אצל המלך שלמה ("הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה" [מל"א ה', ל; וראו גם דה"ב ח', י]), אך עצם הניצול של העם היה תופעה מוכרת אצל מלכי יהודה וישראל.[6]
 
ואולם, התופעה הזו עתידה להיפסק:
 
(ז) לָכֵן רֹעִים שִׁמְעוּ אֶת דְּבַר ה': (ח) חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם לֹא יַעַן הֱיוֹת צֹאנִי לָבַז וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה מֵאֵין רֹעֶה וְלֹא דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת צֹאנִי וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם וְאֶת צֹאנִי לֹא רָעוּ: (ט) לָכֵן הָרֹעִים שִׁמְעוּ דְּבַר ה': (י) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה:
 
ה' מבטיח שהרועים יועברו מתפקידם, וכך יינצל הצאן מהשימוש שעשו בו לרעה. בדברים אלו מסתיים המבט לאחור על העוול שעשו הרועים, ומכאן ואילך הנביא עובר לדברי נחמה על המציאות שתהיה בעתיד.
 
ב. וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי
 
במקום הרועים ירעה מעתה ה' את הצאן. הוא יקבל עליהם אחריות מלאה, ויתקן את הנזקים שעשו הרועים עד כה:
 
(יא) כִּי כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים:[7] (יב) כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת[8] כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל:[9] (יג) וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים[10] וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: (יד) בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל: (טו) אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (טז) אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק וְאֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט:
 
הניגוד בין ה' לבין הרועים מודגש במבנה כיאסטי:
 
 
מבנה ברור זה מחזק את תחושת הניגוד בין חוסר האחריות של הרועים וניצול הצאן לטובתם לבין השגחתו של ה', שרואה את עם ישראל כ'צאני', ודורש אך שלומם וטובתם.
 
לאחר הרעיון המרכזי הזה, פס' טז מוסיף פרט שאיננו חלק מהניגוד שבין ה' לרועים, אלא הוא פתיחה לאמור בהמשך: "וְאֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט". מסתבר שדברים אלו מוסבים כלפי שכבות מבוססות בעם שהיו מקורבות לרועים, ואולי אפילו כלפי הרועים עצמם, שהרי באמת אף הם חלק מ'הצאן', דהיינו מעם ישראל. כך או כך, הנביא מדגיש שהבהמות שנעשו שמנות וחזקות בזכות התנהלותם המושחתת של הרועים לא יזכו לאותה הנהגה מיוחדת של ה', אלא יושמדו, לאחר שיעמדו למשפט. משפט זה מתואר בהרחבה בפסוקים הבאים:
 
(יז) וְאַתֵּנָה[11] צֹאנִי כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין שֶׂה לָשֶׂה לָאֵילִים וְלָעַתּוּדִים:[12] (יח) הַמְעַט מִכֶּם הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם וּמִשְׁקַע מַיִם[13] תִּשְׁתּוּ וְאֵת הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן:[14] (יט) וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה:
 
(כ) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אֲלֵיהֶם הִנְנִי אָנִי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה בִרְיָה[15] וּבֵין שֶׂה רָזָה: (כא) יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָּל הַנַּחְלוֹת עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אֶל הַחוּצָה: (כב) וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי וְלֹא תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה לָשֶׂה:
 
ההאשמה כלפי השכבות החזקות כפולה. בפס' יח–יט עולה טענה על יחס מנוכר ומזלזל: הם לא רק תפסו לעצמם את המרעה הטוב, אלא גם פגעו במה שהותירו לחלשים, רמסו את התבואה וטינפו את המים, מתוך אנוכיות וחוסר אכפתיות. פס' כא מתאר פגיעה מכוונת בחלשים: החזקים הדפו אותם ונגחו בהם, עד שהבריחו אותם אל מחוץ לעדר. כנגד פעולות מרושעות אלו ה' מבטיח להושיע את צאנו, ולא להניח עוד לחזקים לעשוק את החלשים.
 
ג. וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם
 
עד עתה היה נראה שאת הרועים יחליף כביכול ה' בעצמו. אך כעת מתברר שלא זו הכוונה:
 
(כג) וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה: (כד) וַאֲנִי ה' אֶהְיֶה לָהֶם לֵא‑לֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי:
 
ובכן, אין הכוונה למנהיגות רוחנית בלבד. עם ישראל חי חיים טבעיים, והוא זקוק למנהיג בשר ודם. אבל במקום הרועים המושחתים, שדאגו רק לעצמם, יבוא הרועה האידיאלי: דוד, עבד ה', שיהיה "נָשִׂיא בְתוֹכָם".
 
אזכורו של דוד עולה בקנה אחד עם הגדרתו של המנהיג כ'נשיא', ולא כ'מלך'. כבר עמדנו בפרק י"ב (הערה 7) על העדפת הכינוי 'נשיא' ועל מיעוט השימוש בכינוי 'מלך' כלפי מלכי ישראל בנבואת יחזקאל, והדברים מתאימים במיוחד לדמותו של דוד. ראשית, משום שדוד עצמו החל את דרכו כרועה (שמ"א ט"ז, יא ועוד), אך בעיקר משום שכאשר נמשח למלך על כל ישראל, הם הגדירו את תפקידו במילים אלה: "וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל" (שמ"ב ה', ב). תקבולת זו מעידה שמובנה של המילה 'נגיד' הוא 'רועה',[16] ולכך נודעת משמעות רעיונית חשובה ביותר: אין מדובר באדם המנהיג את שלו, כי אם ברועה, שדרכו לרעות את צאנו של בעל הבית, דהיינו הקב"ה. כך ניתן להבין את משמעות דברי ה' לדוד בחזון נתן: "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל" (שמ"ב ז', ח). דוד הפך מרועה צאן לרועה של עם ישראל בשל יכולתו לפעול במסירות למען אדון אחר. מסיבה זו נמנע יחזקאל בכוונה מן התואר 'מלך'. הרועים שעליהם דובר עד כה היו מלכי יהודה וישראל, שאכן השתמשו לרעה בכוח המופרז שעמד לרשותם. הכינוי 'נשיא' מרוכך יותר, והוא עולה בקנה אחד עם הרעיון, שרק מנהיג שחי בתודעה של רועה, המשרת בראש ובראשונה את אדונו, ראוי 'לרעות' את עם ישראל. כפי שציינו בפרק י"ב, יחזקאל לא נמנע כליל מן הכינוי 'מלך', אך השימוש במילה 'נשיא' דומיננטי בספרנו הרבה יותר, והוא מלמד על מהותה המרוככת של אותה מלכות.
 
מלבד ההבטחה להקים נשיא בדמותו של דוד, מובטח גם שיהיה זה 'רועה אחד', כלומר שהממלכה לא תהיה עוד מפולגת, אלא תתאחד מחדש בהנהגתו של מנהיג אחד, כפי שהיה בימיו של דוד. זוהי אפוא סיבה נוספת לאזכור שמו של דוד דווקא. נושא זה יעלה ביתר הרחבה בפרק ל"ז.
 
המפרשים ביארו שבדברי יחזקאל כאן אין הכוונה לדוד עצמו, אלא למלך מזרעו הדומה לו בתכונותיו.[17] דוד הוא הדגם האידיאלי ל'רועה', ומי מזרעו שיאמץ תכונות אלו, יוכל באמת להיות מנהיגם של ישראל. כך ניתן להסיק גם מנבואה דומה של ירמיהו, המכילה בקצרה את כל היסודות שראינו עד כאן בפרקנו:
 
הוֹי רֹעִים מְאַבְּדִים וּמְפִצִים אֶת צֹאן מַרְעִיתִי נְאֻם ה'. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת עַמִּי אַתֶּם הֲפִצֹתֶם אֶת צֹאנִי וַתַּדִּחוּם וְלֹא פְקַדְתֶּם אֹתָם הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם אֶת רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם ה'. וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ. וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים וְרָעוּם וְלֹא יִירְאוּ עוֹד וְלֹא יֵחַתּוּ וְלֹא יִפָּקֵדוּ נְאֻם ה'. הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ (ירמיהו כ"ג, א–ו).
 
גם ירמיהו יוצא נגד רועים שהפיצו את הצאן ולא שמרו עליו. גם הוא מביא את הבטחת ה' לקבץ את צאנו, להשיבו אל ארצו ולמנות עליו רועים נאמנים. וגם הוא מזכיר את שמו של דוד, אלא שהוא מדגיש כי אין הכוונה לדוד עצמו, אלא לנצר ממנו: "וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק".[18]
 
ד. הברכה לארץ
נבואת הרועים מסתיימת בהבטחה של שגשוג ושלום:
 
(כה) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים:[19] (כו) וְנָתַתִּי אוֹתָם וּסְבִיבוֹת גִּבְעָתִי בְּרָכָה[20] וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ: (כז) וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת פִּרְיוֹ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהָיוּ עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּשִׁבְרִי אֶת מֹטוֹת עֻלָּם וְהִצַּלְתִּים מִיַּד הָעֹבְדִים בָּהֶם: (כח) וְלֹא יִהְיוּ עוֹד בַּז לַגּוֹיִם וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד: (כט) וַהֲקִמֹתִי לָהֶם מַטָּע לְשֵׁם[21] וְלֹא יִהְיוּ עוֹד אֲסֻפֵי רָעָב[22] בָּאָרֶץ וְלֹא יִשְׂאוּ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם: (ל) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיהֶם אִתָּם וְהֵמָּה עַמִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (לא) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱ‑לֹהֵיכֶם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':[23]
 
בנבואות פורענות רבות בספר (כגון בפרקים ד'–ז', י"ד וכ') ראינו את השימוש הנרחב שעשה יחזקאל בפסוקים מספר ויקרא, שבוודאי היו שגורים במיוחד על פיו של הנביא הכוהן, ובייחוד בלשונות מן התוכחה שבספר זה (ויקרא כ"ו, יד–מו). כעת אנו פוגשים בתופעה משלימה: גם נבואות הנחמה של יחזקאל אמורות בלשונות דומות לפסוקי הברכה שבתחילת פרשת בחוקותיי. נוכל לעמוד על ההקבלה המלאה בעזרת הטבלה שלפניכם (הסדר הוא על פי פסוקי ספר ויקרא):
 
ויקרא כ"ו
יחזקאל ל"ד
(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם
(כו) וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ
וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ
(כז) וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ
וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.
(כז) וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת פִּרְיוֹ
(ה) ...וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע
(כט) וְלֹא יִהְיוּ עוֹד אֲסֻפֵי רָעָב בָּאָרֶץ
וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.
(כז) וְהָיוּ עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח
(ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ
(כה) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם
וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד
(כח) וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד
וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ...
(כה) וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ
(ט) ...וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם...
(כה) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם
(יב) ...וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא‑לֹהִים
(כד) וַאֲנִי ה' אֶהְיֶה לָהֶם לֵא‑לֹהִים
וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם...
(ל) וְהֵמָּה עַמִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל
(יג) וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם...
(כז) בְּשִׁבְרִי אֶת מֹטוֹת עֻלָּם
 
בדרך זו הנביא ממחיש את הגאולה במיוחד. לאחר שהתקיימו כל הקללות שבתוכחה, עתיד עם ישראל לשוב ולהתברך בברכות שקדמו לה, ובזה תושלם חזרת הצאן אל הרועה הנאמן.
 

[1]   "אוֹתָם" = את עצמם, כלומר דאגו רק לעצמם, ולא טיפלו בצאן. וכן הוא גם להלן פס' ח ופס' י.
[2]   "הלא משפט הרועים לרעות את הצאן ולא לרעות את עצמן" (רש"י).
[3]   'חֵלב' הוא כינוי לחלק המובחר, כמו "וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ" (בראשית מ"ה, יח), ועוד.
[4]   'בריאה' היא מלאה, שמנה, כמו "פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר... הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת" (בראשית מ"א, ב, ז).
[5]   'נחלות' הן בהמות חלושות, הצריכות חיזוק, לעומת 'חולה' שהיא חולה ממש ויש לרפאה. 'נשברת' היא מי שנשבר אחד מאיבריה, וצריך לחובשו ולקבעו (כמו לעיל ל', כא: "אֶת זְרוֹעַ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁבָרְתִּי וְהִנֵּה לֹא חֻבְּשָׁה... לָשׂוּם חִתּוּל לְחָבְשָׁהּ לְחָזְקָהּ"). אשר לשני הסוגים האחרונים, רד"ק מפרש ש'נידחת' היא בהמה שנפרדה מעל העדר ויש להשיבה, ואילו 'אובדת' היא מי שנעלמה מן העדר ואין ידוע לאן, וצריך לחפש אחריה.
[6]   ראו למשל נבואת ירמיהו (כ"ב, יג–יט) על יהויקים "הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט", ודרשת חז"ל (סוטה י ע"א): "מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר: 'וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְׁמִיעַ אֶת כָּל יְהוּדָה אֵין נָקִי [וַיִּשְׂאוּ אֶת אַבְנֵי הָרָמָה וְאֶת עֵצֶיהָ אֲשֶׁר בָּנָה בַּעְשָׁא וַיִּבֶן בָּם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶת גֶּבַע בִּנְיָמִן וְאֶת הַמִּצְפָּה]' (מל"א ט"ו, כב)... מאי 'אין נקי'? אמר רב יהודה אמר רב: אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
[7]   מובנו של השורש בק"ר כאן ובפסוק הבא הוא בדיקה, חקירה, דרישה, כמו "לֹא יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא" (ויקרא י"ג, לו), וכמו במונח 'ביקור חולים', שמשמעו לבדוק מה מצב החולה ומה הוא צריך.
[8]   "נִפְרָשׁוֹת"=המפוזרות, "מלשון הפרשה ופירוד" (מצודת ציון), רוצה לומר: ה' יבקר את צאנו כמו שהרועה מבקר את הצאן "כשהן נפוצות, והוא הולך ביניהם ומאספן יחד" (רש"י).
[9]   "כי כן דרך הצאן להתפזר ביום המעונן" (רש"י).
[10]  בפסוק זה אנו נתקלים שוב בתופעה רווחת שכבר עמדנו עליה בעבר: עירוב הנמשל במשל. הפסוק כולו שייך לנמשל: קיבוץ הגלויות של עם ישראל לארץ ישראל.
[11]  "וְאַתֵּנָה"=ואַתֶּן, כמו לעיל י"ג, יא, כ; בראשית ל"א, ו.
[12]  ה'אילים' וה'עתודים' הם כנראה 'השמנה' ו'החזקה' שבפסוק הקודם. האילים מסמלים כוח, כמו לעיל י"ז, יג: "וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח", וכך גם העתודים, כמו בזכריה י', ג: "עַל הָרֹעִים חָרָה אַפִּי וְעַל הָעַתּוּדִים אֶפְקוֹד".
[13]  המים הצלולים, שהבוץ שהיה מעורב בהם כבר שקע, כמו לעיל ל"ב, יד: "אָז אַשְׁקִיעַ מֵימֵיהֶם וְנַהֲרוֹתָם כַּשֶּׁמֶן אוֹלִיךְ".
[14]  המשפט מנוסח כשאלה רטורית: וכי לא די לכם שלקחתם לעצמכם את המרעה הטוב, אלא שגם השחתם את מקום המרעה ואת המים, ובכך פגעתם בבאים אחריכם?!
[15]  "בִרְיָה"=בריאה.
[16]  כך עולה גם מן ההשוואה לארמית, שבה השורש נג"ד משמעו מש"ך, ו'נגדא' היא 'משכוכית': הבהמה ההולכת בראש העדר (בבא קמא נב ע"א).
[17]  וכן פירשו גם את דבריהם של נביאים אחרים המזכירים את הופעתו של דוד לעתיד לבוא, כגון ירמיהו ל', ט; הושע ג', ה; ועוד.
[18]  אומנם במקום אחר אמר גם ירמיהו: "וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱ‑לֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם" (ירמיהו ל', ט).
[19]  כלומר יוכלו לישון בשלווה ביערות, בלי לחשוש מפני חיות רעות.
[20]  "גִּבְעָתִי" היא הר ה', המכונה לעיתים 'גבעה', כמו "כֵּן יֵרֵד ה' צְ‑בָאוֹת לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן וְעַל גִּבְעָתָהּ" (ישעיהו ל"א, ד). ושיעור הכתוב: 'ונתתי אותם [=את ישראל] ו[את] סביבות גבעתי [ל]ברכה'.
[21]  ה' ייטע את ישראל בארץ נטיעה שתהיה לשם ולתפארת, כמו "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת" (דברים כ"ו, יט).
[22]  כלומר לא יהיו עוד אנשים שייספו ברעב. השורש אס"ף בא כאן במובן כיליון, כמו בירמיהו ח', יג: "אָסֹף אֲסִיפֵם" (וכן בשמ"א ט"ו, ו ועוד).
[23]  הסיום במילים "אָדָם אַתֶּם" בא כנראה להדגיש שהמשלת ה' לרועה והעם לצאן לא באה להוריד ממעלתם האנושית של עם ישראל. אין הם הולכים אחרי ה' כצאן חסר דעה, אלא כבני אדם, העובדים את ה' מתוך תבונתם.