שיעורים בספר יחזקאל -
שיעור 45
יחזקאל | פרק ל"ה | הנבואה על הר שעיר
קובץ טקסט
א. מקומה של הנבואה
פרק ל"ה הוא נבואה על הר שעיר, המבטיחה פורענות לאדום. הנבואה נחלקת לארבעה חלקים קצרים, שכל אחד מהם מסתיים, כמו נבואות רבות בספר, בהצהרה שבעקבות הפורענות שיבואו על אדום הם ידעו "כִּי אֲנִי ה' ". החלק הראשון הוא פתיחה לנבואה כולה:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל הַר שֵׂעִיר וְהִנָּבֵא עָלָיו: (ג) וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר שֵׂעִיר וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה: (ד) עָרֶיךָ חָרְבָּה אָשִׂים וְאַתָּה שְׁמָמָה תִהְיֶה וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה':
בטרם נעסוק בתכני הנבואה, נדון בשאלה מתבקשת: למה נבואה זו מופיעה כאן, בין נבואות הגאולה לישראל? כלום לא היה ראוי יותר להביאה בקובץ הנבואות על העמים שבפרקים כ"ה–ל"ב? יתרה מזאת: הרי בפרק כ"ה (פס' יב–יד) כבר יוחדה נבואה קצרה לאדום, ומדוע אפוא לא הוצמדה הנבואה שבכאן לנבואה ההיא?
התשובה לשאלה זו פשוטה ביותר. נבואת הפורענות "עַל הַר שֵׂעִיר" אינה אלא מבוא לנבואה הבאה, הפותחת: "וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ו, א). הנבואה שם מזכירה במפורש את אדום, ועיקרה נחמה לישראל והבטחת גאולה להרי ישראל. כדי להעצים את הניגוד שבין העונש לגויים לבין גאולת ישראל נסמכו שתי הנבואות, הקשורות זו לזו קשר מובהק, כפי שנראה. פריחתם של הרי ישראל בולטת על רקע שממונם של הרי אדום. למעשה, שתי הנבואות ממחישות במידת מה את הקשר בין שתי היחידות האחרונות בספר: נבואות הפורענות לגויים כנגד נבואות הנחמה לישראל. אך עדיין יש לשאול: מדוע נבחרה אדום דווקא לצורך השוואה ניגודית זו? התשובה לשאלה זו תבוא בהמשך הפרק.
חלקה הראשון של הנבואה מתאר רק את עונשה של אדום, שעריה תחרבנה (כפי שנזכר כבר לעיל כ"ה, יג), והיא תהיה שממה. המילים "עָרֶיךָ חָרְבָּה אָשִׂים וְאַתָּה שְׁמָמָה תִהְיֶה" מזכירות את מה שנאמר לישראל בתוכחה "וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" (ויקרא כ"ו, לג). כפי שראינו, בפרק הקודם צוירה גאולת ישראל בביטויים הלקוחים מן הברכות הקודמות לתוכחה. כעת בא לביטוי הצד השני של המטבע: מעתה ואילך יוטלו הקללות על הגויים, ולא על ישראל.
בחלקים האחרים של הנבואה מתוארים החטאים שבגללם נגזרה גזרה זו על אדום, וכן העונשים, שהם מידה כנגד מידה.
ב. אידם, אדום, דם
החלק הבא קובע בבירור זיקה בין החטאים ובין העונש:
(ה) יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם וַתַּגֵּר[1] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם בְּעֵת עֲוֹן קֵץ:[2] (ו) לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדְּפֶךָ אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ[3] וְדָם יִרְדְּפֶךָ: (ז) וְנָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב: (ח) וּמִלֵּאתִי אֶת הָרָיו חֲלָלָיו גִּבְעוֹתֶיךָ וְגֵאוֹתֶיךָ וְכָל אֲפִיקֶיךָ חַלְלֵי חֶרֶב יִפְּלוּ בָהֶם: (ט) שִׁמְמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ וְעָרֶיךָ לֹא תָשֹׁבְנָה [תישבנה כתיב] וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
פִּסקה זו בנויה בדרך המוכרת לנו מפרק כ"ה, שעסק כזכור בארבע ממלכות שפגעו בישראל, ובכולן חזרה התבנית "יַעַן... לָכֵן...", המתארת את החטא ואת עונשו. לפי הנאמר כאן, היו בחטא שני ממדים. הממד הראשון הוא המאבק רב השנים של אדום בישראל: "יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם". הביטוי "אֵיבַת עוֹלָם", שנזכר גם לעיל כ"ה, טו על פלשתים, מעיד על הסכסוך הממושך שבין אדום וישראל, וכבר עמדנו על כך בעיוננו לפרק כ"ה. הממד השני הוא מתן פורקן לאיבה הזאת בשעה קשה לישראל, "בְּעֵת אֵידָם":[4] בני אדום ניצלו את חורבן ירושלים בידי בבל ופגעו גם הם בתושביה. וגם על כך כבר הוכיחם הנביא שם. העונש שיבוא על אדום הוא מידה כנגד מידה, ויחזקאל נוקט משחק מילים משולש: אידם/אדום/דם. בני אדום הגירו את דמם של ישראל ביום אידם, וסופם שדם ירדפם. המילה 'דם' חוזרת ארבע פעמים בפס' ו, וממחישה היטב את העונש הראוי לאדום.
ג. שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה
גם הפִּסקה הבאה בנויה בתבנית "יַעַן... לָכֵן...":
(י) יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַה' שָׁם הָיָה: (יא) לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' וְעָשִׂיתִי כְּאַפְּךָ וּכְקִנְאָתְךָ[5] אֲשֶׁר עָשִׂיתָה מִשִּׂנְאָתֶיךָ בָּם וְנוֹדַעְתִּי בָם כַּאֲשֶׁר אֶשְׁפְּטֶךָ:[6] (יב) וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה'...[7]
כאן מתואר חטא ייחודי – תקוותם של אדום לרשת את ישראל, ולאחד את שתי הממלכות לאחת: "שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ". קשה שלא לראות כאן רמז לתחילת המאבק שבין ישראל לאדום: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" (בראשית כ"ה, כג). דווקא בגלל הקִרבה שבין שני העמים, בשל הזיקה ליעקב ועשיו, בולט המאבק על 'הירושה' והרצון לאחד את שתי הארצות. כנגד שאיפה זו ה' מדגיש שהדברים לא יעלו על הדעת, ואדום עתידים להיענש על מעשי האף והקנאה שעשו כלפי ישראל. בין הדברים עולה גם טענה תאולוגית: "וַה' שָׁם הָיָה"! גם אם בני ישראל גלו מארצם, עדיין היא ארצו של ה', שהוא נתנה לישראל והוא עתיד להחזירה להם.[8] לאדום נתן ה' ירושה אחרת – "כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר" (דברים ב', ה) – והעדר ההכרה של בני עשיו בכך היא בגדר כפיות טובה כלפיו.
כעת ניתן לענות על השאלה שהצגנו לעיל, מדוע נבחרה אדום דווקא להיות המקבילה הניגודית לישראל. הקִרבה הייחודית מדגישה שאין כאן רק סכסוך רגיל בין עמים, אלא גם מאבק תאולוגי בשאלה מי משני העמים ממשיך את הברית של ה' עם האבות. 'איבת העולם' שבין אדום לישראל איננה זהה לאיבה שבין פלשתים לישראל, שכן יש ביסודה גם מאבק מהותי ועקרוני.[9]
ד. השמחה והשממה
בחלק הרביעי, האחרון בנבואה, עולה עוד טענה כנגד אדום:
שָׁמַעְתִּי אֶת כָּל נָאָצוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁמֵמוּ [שממה כתיב] לָנוּ נִתְּנוּ לְאָכְלָה: (יג) וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם[10] וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם[11] אֲנִי שָׁמָעְתִּי: (יד) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' כִּשְׂמֹחַ כָּל הָאָרֶץ שְׁמָמָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ:[12] (טו) כְּשִׂמְחָתְךָ לְנַחְלַת בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר שָׁמֵמָה כֵּן אֶעֱשֶׂה לָּךְ שְׁמָמָה תִהְיֶה הַר שֵׂעִיר וְכָל אֱדוֹם כֻּלָּהּ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
האישום המרכזי בפסוקים אלו הוא שמחתם של בני אדום לאידם ולמפלתם של ישראל. התקווה לרשת את אדמת ישראל החרבה כבר הוזכרה לעיל, וכאן הודגשה בעיקר השמחה על שממת ישראל. דברים אלו מזכירים את מה שנאמר בפרק כ"ה על עמון: "יַעַן מַחְאֲךָ יָד וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל וַתִּשְׂמַח בְּכָל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (שם, ו). כעת נשמעת טענה דומה כלפי אדום, ואף כאן עולה הטענה שדברי השמחה מכוונים לא רק כלפי ארץ ישראל, אלא גם כלפי ה': "וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם". ייתכן שאדום נקטו במפורש בלשון מזלזלת כלפי ה', אך אפשר גם שעצם הזלזול בעם ישראל ובארץ ישראל נתפס כזלזול בה', שישראל הם עמו וארצם היא ארצו.
גם כאן העונש הוא מידה כנגד מידה ולשון נופל על לשון – "כִּשְׂמֹחַ כָּל הָאָרֶץ שְׁמָמָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, כְּשִׂמְחָתְךָ לְנַחְלַת בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר שָׁמֵמָה כֵּן אֶעֱשֶׂה לָּךְ": מי ששמח על שממת ישראל, סופו שארצו תיעשה לשממה. בדרך זו תושג באופן היעיל ביותר ההכרה המלווה את הפרק לכל אורכו: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".
לימים יחדד את המסר הזה הנביא מלאכי:
אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר. כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְ‑בָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם (מלאכי א', ב–ד).
אהבת ה' לישראל ניכרת בהעדפתו את בני יעקב על פני בני עשיו, והיא מתבטאת בשממה הנצחית שתבוא על הרי אדום. גם אם יתקוממו בני אדום ויבקשו לשוב ולבנות את חורבותיהם, ה' יהרוס את מה שהם יבנו. מעשיהם הרעים של בני אדום יגרמו שזעמו של ה' יחול עליהם לעד.
כאמור, פרק זה הוא חלקה הראשון של נבואה, שעיקרה הניגוד בין הרי ישראל להר שעיר. חלקה השני של הנבואה מובא בפרק הבא.
[1] השורש נג"ר משמעו שפ"ך, כמו "וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה" (שמ"ב י"ד, יד), ושיעור הכתוב: 'ותגר את [דמם של] בני ישראל'. וכן משמעו גם בפסוקים אלה: "לָכֵן תֵּן אֶת בְּנֵיהֶם לָרָעָב וְהַגִּרֵם עַל יְדֵי חֶרֶב" (ירמיהו י"ח, כא); "יַגִּירֻהוּ עַל יְדֵי חָרֶב" (תהילים ס"ג, יא).
[2] כלומר בעת קץ העוון, כאשר נמלאה סאת עוונותיהם של בני ישראל והגיע זמנם להיענש. ראו לעיל כ"א, ל, לד.
[3] מילים אלו נראות קשות ומפתיעות: הכיצד קובע הנביא, המאשים את אדום גם בהמשך הפרק בשפיכת דמם של ישראל, כי הם שנאו דם? וכבר תמה על כך המדרש, המציין את זיקת אדום לעשיו: "ועשו שונא את הדם?! אביו מברכו בדם, והוא בטוח בדם, שנאמר 'ועל חרבך תחיה' (בראשית כ"ז, מ), ואומר לו 'אם לא דם שנאת'?!" (תנחומא [מהד' בובר] פרשת תולדות ד). אכן, מהקשר הפסוק נראה שאין הכוונה לשנאה במובן הרגיל, אלא לפחד ויראה, כפירושו השני של רש"י: "רוצחים אתה ירא, כשאר כל אדם, ורוצחים ירדפוך" (וכן פירשו רד"ק ובעל המצודות).
[4] וכבר הזהיר על כך את אדום הנביא עובדיה: "אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ" (עובדיה א', יג).
[5] "כמו שהיה אפך וקנאתך על ישראל כן אעשה עמך" (רד"ק).
[6] המילים "ונודעתי בם" אינן מכוונות כלפי אדום דווקא, כמו בתחילת הפסוק הבא, אלא כלפי ישראל, ולמעשה כלפי העולם כולו: "כאשר אשפטך, אז יכירו את גבורתי" (רש"י).
[7] ההצעה לחלק כך את הנבואה מבוססת על אמצעי הזיהוי השכיח בספר: סיום פסקאות במשפט המדבר על ידיעה "כִּי אֲנִי ה' ". אומנם חלוקה זו מנוגדת לחלוקת הפסוקים, אך מבחינת המשמעות היא מסתברת מאוד, שהרי אין קשר תחבירי וענייני בין שני חלקי פס' יב: "וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה'; שָׁמַעְתִּי אֶת כָּל נָאָצוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁמֵמוּ לָנוּ נִתְּנוּ לְאָכְלָה".
[8] מובן שאין בטענה זו סתירה כלשהי לתיאור הסתלקות השכינה במרכבה שבפרקים ח'–י"א (שאלה זו יוצאת מהנחה שהשכינה הסתלקה עד בבל, דבר שאומנם לא נאמר במפורש בנבואה, אך עלה ממנה). תיאור זה נוגע בעיקר לנוכחות ה' במקדש מנקודת מבטם של בני ישראל, אך ארץ ישראל עודנה ארצו של הקב"ה בכל מקרה.
[9] ראו על כך א' עסיס, מאבק על זהות – העימותים בין יעקב ועשו, ישראל ואדום, אלון שבות תשע"ח, עמ' 167–169. לגישה אחרת בעניין זה ראו י' הופמן, 'הנבואות על אדום בספר יחזקאל', בית מקרא יג, תשכ"ח, עמ' 118–126.
[10] הכוונה לדברי גאווה ורהב. ואף כאן יש הד לנבואת עובדיה (א', יב): "וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה".
[11] המילה 'והעתרתם' אינה באה כאן במובן תפילה, כמו במקומות אחרים במקרא (בראשית כ"ה, כא; שמות ח', ד–ה; ועוד), אלא במובן ריבוי (כשם שבארמית עתר=עושר), כלומר להרבות דברי רהב ונאצה.
[12] רוצה לומר: כמו השמחה שהייתה בכל ארץ אדום על שממת ישראל, כך יעשה ה' שממה בארץ אדום. וכפי שנאמר שוב ביתר הרחבה בפסוק הבא.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)