פרק כ"ה / נבואות על העמים – "יען... לכן... וידעו כי אני ה' "

  • הרב אמנון בזק
לאחר הפסקה של שנה אנו שבים אל נבואות יחזקאל. בשנת תשע"ח עסקנו בחלקו הראשון של הספר: נבואות החורבן שבפרקים א'–כ"ד. השנה נעסוק בע"ה בקובץ הנבואות על העמים שבפרקים כ"ה–ל"ב ובנבואות הנחמה שמפרק ל"ג ועד לסיומו של הספר בע"ה. שתי היחידות הללו מהוות, במידה רבה, חלקים עצמאיים בספר, ולכן גם מי שלא למדו עימנו את חלקו הראשון, מוזמנים להצטרף ללימוד חלקים אלו, שאינו דורש ידע נרחב בנבואות החלק הראשון. כתמיד, אשמח לתגובות, לשאלות ולהערות. לימוד פורה ומעשיר!
 
א. פתיחה לפרקים כ"ה–ל"ב
פרקים כ"ה–ל"ב מהווים יחידה עצמאית בספר יחזקאל. הם עוסקים בנבואות על העמים שיש לישראל מגע עימם, בדרך כלל מגע עוין ומלחמתי. יחידה זו מופיעה באמצע הנבואות על עם ישראל: בין הנבואות על החורבן הצפוי, שהסתיימו בפרק כ"ד, בתיאור תחילת המצור על ירושלים ובהבטחה כי תקופת האלם שיחזקאל היה נתון בו תיתום בעתיד הקרוב, עם בואו של הפליט לבשר על חורבן העיר; ובין נבואות הנחמה לעתיד לבוא שבפרקים ל"ג ואילך, הפותחות בערב בואו של הפליט.[1] ליחידה זו מטרה ברורה. לאחר החורבן והעונשים החמורים שבאו על ישראל, היה מקום לחשש שבזה יתחלל שם ה' בגויים. חורבנם של המקדש ורוב רובו של היישוב בארץ ישראל היה עלול להיתפס ככישלון של ה' אל מול אלוהי הגויים האחרים. אשר על כן, באה יחידה זו ומדגישה שכל העמים האחרים תלויים אף הם בה', הוא שעומד מאחרי הצלחותיהם הזמניות, והוא שיעניש אותם על מעשיהם הרעים בבוא העת.
ביחידה זו נבואות על שבעה עמים: עמון, מואב (ושעיר), אדום, פלשתים, צור, צידון ומצרים. עיקר הדיון הוא בשני עמים: צור (פרקים כ"ו–כ"ח) ומצרים (פרקים כ"ט–ל"ב).[2] סביר להניח שהמספר שבע איננו מקרי, והוא מייצג את שליטת ה' בעולם כולו, בהיותו זכר למעשה בראשית בשבעה ימים. הקובץ נחלק לשניים: פרקים כ"ה–כ"ח עוסקים בששת העמים הראשונים, ויש בהם סיום מעניינה של גאולת ישראל (כ"ח, כה–כו); ופרקים כ"ט–ל"ב עוסקים, כאמור, במצרים.
קובץ הנבואות איננו שומר תמיד על הסדר הכרונולוגי, כפי שהיה עד עתה, ויש בו נבואות מתקופות שונות, מלפני החורבן ומלאחריו. כך, למשל, הנבואה הראשונה על מצרים נאמרה "בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂירִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ" (כ"ט, א), דהיינו לפני הנבואה הראשונה על צור, המובאת קודם לכן, אך נאמרה "בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (כ"ו, א). מסתבר שהסדר הוא גאוגרפי: תחילה העמים שממזרח לארץ ישראל, וכן הפלשתים שבחוף הים הדרומי שלה (פרק כ"ה); אחריהם צור וצידון שבצפון (פרקים כ"ו–כ"ח); ולבסוף מצרים (פרקים כ"ט–ל"ב). יש גם היבט של תוכן בסדר הנבואות. שני הפרקים הראשונים בקובץ (פרקים כ"ה–כ"ו) עוסקים בתגובות העמים על חורבן ישראל. לעומת זאת, הנבואות שבפרקים כ"ז–ל"ב עוסקות בעיקר בגאווה של צור ומצרים ומלכיהן ובחורבן העתיד לבוא עליהם; יחסם לישראל אומנם מוזכר, והם מואשמים במידת מה גם בעניין זה, אך אין זה הנושא המרכזי.
בפרק כ"ה חמש נבואות קצרות על ארבעה עמים: עמון (שתי נבואות), מואב, אדום ופלשתים. לכל הנבואות מבנה זהה, בתוכן ובלשון. כולן קובעות כי מאחר ("יַעַן") שעמים אלו שמחו במפלתם של ישראל, ומקצתם אף נטלו בה חלק, הם עתידים ("לָכֵן") להיענש קשות בידי ה', וכך יבינו מיהו ה' ועד כמה גדולה שליטתו בנעשה בעולם ("וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' " או כיוצא בזה). על טיבו של סדר הופעת העמים בפרק נוכל לעמוד לאחר שנעיין בנבואות עליהם.
 
ב. עמון
את החלק העיקרי בפרק תופסים בני עמון, שנאמרו עליהם שתי נבואות דומות:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ[3] אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶם: (ג) וְאָמַרְתָּ לִבְנֵי עַמּוֹן שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ‑דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח[4] אֶל מִקְדָּשִׁי כִי נִחָל[5] וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה וְאֶל בֵּית יְהוּדָה כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה: (ד) לָכֵן הִנְנִי נֹתְנָךְ לִבְנֵי קֶדֶם[6] לְמוֹרָשָׁה וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם[7] בָּךְ וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ: (ה) וְנָתַתִּי אֶת רַבָּה לִנְוֵה גְמַלִּים וְאֶת בְּנֵי עַמּוֹן לְמִרְבַּץ צֹאן[8] וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
(ו) כִּי כֹה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן מַחְאֲךָ יָד וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל וַתִּשְׂמַח בְּכָל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ[9] אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: (ז) לָכֵן הִנְנִי נָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ לְבַז [לבג כתיב][10] לַגּוֹיִם וְהִכְרַתִּיךָ מִן הָעַמִּים וְהַאֲבַדְתִּיךָ מִן הָאֲרָצוֹת אַשְׁמִידְךָ וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה':
תשומת הלב המיוחדת לעמון בין ארבעת העמים המוזכרים בפרק באה לידי ביטוי בשתיים:
1.   על עמון יש שתי נבואות, ועל כל אחד משלושת העמים האחרים יש רק נבואה אחת.
2.   רק הנבואה על בני עמון פותחת במילים "שִׂים פָּנֶיךָ אֶל", והדברים נאמרים לבני עמון בפנייה ישירה, בגוף שני. על שאר העמים יחזקאל מדבר בגוף שלישי, כפי שנראה בהמשך הפרק.
בשתי הנבואות הנושא המרכזי הוא העונש לעמון על שמחתה לאידם של ישראל, שבגללה תחרב היא עצמה. דומה שכפילות זו גופה מחדדת את המסר כלפי עמון, שכפי הנראה בלטו בשמחה לאיד זו.
עם זאת, בהשוואה בין שתי הנבואות ניכר גם גיוון, בכמה היבטים. ראשית, הנבואה הראשונה פונה לעמון בלשון נקבה, והשנייה – בלשון זכר. מסתבר שהפנייה הראשונה היא לארץ, ועל כן היא בלשון נקבה, ואילו הפנייה השנייה היא לעם, ועל כן היא בלשון זכר.
יתרה מזאת, שתי הנבואות נוקטות באותו כלי סגנוני לחדד שני היבטים שונים בחטאם של בני עמון. הנבואה הראשונה מונה שלושה דברים שבני עמון שמחו עליהם: "יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח (1) אֶל מִקְדָּשִׁי כִי נִחָל (2) וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה (3) וְאֶל בֵּית יְהוּדָה כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה", דהיינו חורבן המקדש, חורבן הארץ וגלות יהודה. בנבואה השנייה נזכר רק חורבן הארץ, כביטוי כולל לכל המשתמע ממנו, אבל נמנים בה שלושה דברים אחרים – שלושה ביטויי שמחה שונים של בני עמון: "יַעַן (1) מַחְאֲךָ יָד (2) וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל (3) וַתִּשְׂמַח בְּכָל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".
גיוון דומה ניכר גם בתיאור העונש. הנבואה הראשונה מתארת כיצד ייתן ה' את בני עמון לנחלת עמים אחרים – "לָכֵן הִנְנִי נֹתְנָךְ לִבְנֵי קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה" – ויש לכך ארבעה ביטויים מעשיים: "(1) וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ (2) וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם (3) הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ (4) וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ".[11] הנבואה השנייה מתארת כיצד יטה ה' את ידו על עמון – "לָכֵן הִנְנִי נָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ" – וגם לזה יש ארבעה ביטויים מעשיים: "(1) וּנְתַתִּיךָ לְבַז לַגּוֹיִם (2) וְהִכְרַתִּיךָ מִן הָעַמִּים (3) וְהַאֲבַדְתִּיךָ מִן הָאֲרָצוֹת (4) אַשְׁמִידְךָ". מבחינת התוכן, העונש מחולק בדרך זו לשני שלבים: הנבואה הראשונה מתארת את חורבן הארץ ועריה; ואילו הנבואה השנייה מוסבת על בני עמון עצמם ועל ההכרתה שנגזרה עליהם, עד לאובדנם המוחלט.
מהו הרקע לשמחה הגדולה ששמחו בני עמון לאידם של ישראל? היחסים בין עמון לישראל היו מתוחים בתקופת השופטים ובראשית תקופת המלוכה. בספר שופטים (י', ז–יח) מסופר על תקופת שעבוד של ישראל לעמון, עד למערכה שבסופה נכנעו העמונים ליפתח (שם י"א). בספר שמואל מסופר כי נחש העמוני עלה על יבש גלעד וביקש לנקור כל עין ימין ליושביה, אך שאול, המלך הצעיר, הכניע אותו (שמ"א י"א). בעקבות תקרית ביזוי המנחמים ששלח דוד לחנון בן נחש התפתחה מלחמה קשה בין עמון וארם לישראל (שמ"ב י'), שבסיומה הכריע דוד את העמונים ונהג בהם ביד קשה עד מאוד (שם י"ב, כו–לא).[12] לאור סיפורים אלו, נקל להבין מדוע שמחו בני עמון לאידם של בני ישראל, הגם שכל העימותים הללו קרו ביוזמתם, והם שפגעו תחילה בישראל. נראה שמשום כך אין הצדקה לאותה שמחה לאיד, ולפיכך ייענשו עליה בני עמון בכל חומר הדין.
 
ג. מואב
הנבואה הבאה היא על מואב:
(ח) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן אֲמֹר מוֹאָב וְשֵׂעִיר הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה: (ט) לָכֵן הִנְנִי פֹתֵחַ אֶת כֶּתֶף מוֹאָב מֵהֶעָרִים מֵעָרָיו מִקָּצֵהוּ[13] צְבִי אֶרֶץ[14] בֵּית הַיְשִׁימֹת בַּעַל מְעוֹן וְקִרְיָתָיְמָה [וקריתמה כתיב]:[15] (י) לִבְנֵי קֶדֶם עַל בְּנֵי עַמּוֹן[16] וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה לְמַעַן לֹא תִזָּכֵר בְּנֵי עַמּוֹן בַּגּוֹיִם: (יא) וּבְמוֹאָב אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
בפסוק הראשון מארבעת הפסוקים שבנבואה קצרה זו נזכר גם "שֵׂעִיר", הוא אדום,[17] אך מייד לאחר הנבואה הזאת באה נבואה מיוחדת לאדום. מסתבר שפסוק זה הוא כותרת לשתי הנבואות הבאות, על מואב ועל אדום. ואכן, הנבואה הראשונה ממשיכה לעסוק במואב בלבד, ואינה מזכירה שוב את שעיר/אדום.
בדברי מואב ושעיר יש ביטוי שונה מהשמחה לאיד של בני עמון, והוא הקביעה "הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה". הבעיה שבקביעה זו היא הטענה התאולוגית שהיא מייצגת, שאין ייחוד לעם ישראל ולממלכת יהודה. בפרק כ' ראינו כיצד ראה הקב"ה בחומרה רבה את רצונם של בני ישראל עצמם להיות ככל הגויים: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם". עם ישראל מייצג את הקב"ה, ופגיעה במעמדו של עם ישראל היא גם פגיעה במעמדו של הקב"ה בעיני אומות העולם. על כן כאשר יבואו בני מואב על עונשם, יבינו שלא ככל הגויים בית ישראל. החורבן שפגע בעם ישראל לא היה בגלל חולשת הקב"ה חלילה, אלא בדיוק להפך: עונש לישראל על שלא הלכו בדרך ה'. אך עדיין הם עמו של הקב"ה, ומי שיכפור בכך יבוא על עונשו, עד אשר ידע "כִּי אֲנִי ה' ".
פס' י מפתיע במיוחד: "לִבְנֵי קֶדֶם עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה לְמַעַן לֹא תִזָּכֵר בְּנֵי עַמּוֹן בַּגּוֹיִם". מלבד הקושי התחבירי, קשה גם להבין את החזרה לבני עמון, שכבר יוחדו להם שתי נבואות! מדוע שב הנביא ומזכיר את עמון פעמיים בעיצומה של הנבואה על מואב?
נראה שבדרך זו ביקשה הנבואה לחדד את ההבדל בין עמון ומואב. אומנם שני העמים עתידים להיענש על תגובתם לחורבן ישראל, ובכל זאת, לא הרי השמחה הגלויה של בני עמון לאידם של ישראל כהרי מסקנתם התאולוגית של בני מואב. בני עמון חטאו חטא חמור יותר, ולפיכך יהיה עונשם כיליון מוחלט. הדבר נאמר כבר בנבואה הקודמת: "וְהִכְרַתִּיךָ מִן הָעַמִּים וְהַאֲבַדְתִּיךָ מִן הָאֲרָצוֹת אַשְׁמִידְךָ" (פס' ז), וכעת הוא נאמר שוב: "לְמַעַן לֹא תִזָּכֵר בְּנֵי עַמּוֹן בַּגּוֹיִם". חטאם של בני מואב לא היה חמור כל כך, ועל כן יהיה גם עונשם קל יותר: "וּבְמוֹאָב אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים". על מנת להמחיש את ההבדל הזה, שבה הנבואה והזכירה את עמון.
 
ד. אדום
כעת הנבואה עוברת לעסוק באדום:
(יב) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם וְנִקְּמוּ בָהֶם: (יג) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' וְנָטִתִי יָדִי עַל אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן[18] וּדְדָנֶה[19] בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ: (יד) וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי וְיָדְעוּ אֶת נִקְמָתִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
הפרק נחתם בעמים אדום ופלשתים, שיש בהם פן חדש, שלא הוזכר מקודם: הנקם. חמש פעמים בא השורש נק"ם בנבואה על אדום, ועוד חמש פעמים בנבואה על פלשתים. בשתי הנבואות מוסבות שלוש ההופעות הראשונות של השורש הזה על נקמתם של העמים בישראל, והשתיים האחרונות – על נקמת ה' בהם.
מה הרקע למעשי הנקם של אדום בישראל? גם בין אדום לישראל שררה מתיחות רבה במרוצת הדורות. דוד המלך הכה את אדום מכה גדולה,[20] ושם בה נציבים ששעבדו את אדום לישראל: "וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד" (שמ"ב ח', יד). הפגיעה באדום מתוארת ביתר הרחבה בספר מלכים: "וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם" (מל"א י"א, טו–טז). פגיעה זו הביאה את הדד האדומי, שנמלט מפני ההרג המסיבי למצרים, להיות אחד ה'שטנים' שקמו לשלמה (שם, יד).
העוינות נמשכה בימי יהורם בן אחאב מלך ישראל, שאז 'פשעה' אדום, ולמעשה חדלה להיות משועבדת לישראל (מל"ב ח', כב).[21] בתקופה מאוחרת יותר נלחמו מלכי יהודה באדום: על אמציה נאמר "הוּא הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְתָפַשׂ אֶת הַסֶּלַע בַּמִּלְחָמָה" (שם י"ד, ז), ובימי חזקיהו התיישבו אנשים מישראל בהר שעיר (דה"א ד', מא–מג).
גם אדום פגעו בישראל לא פעם, כפי שתיאר הנביא עמוס (א', יא): "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח". מסתבר אפוא שבזמן חורבן ממלכת יהודה חברו בני אדום לבבלים ונקמו את נקמתם מבני יהודה. ואכן, להלן פרק ל"ה באה האשמה מפורשת בפגיעה זו: "וַתַּגֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם" (שם, ה).
אשר על כן, יהיה עונשם של אדום חמור מעונשם של מואב, ואפילו מעונשם של בני עמון: "וְנָטִתִי יָדִי עַל אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה". יתרה מזאת, שלא כנבואות הקודמות, הנבואה על אדום מדגישה שהנקמה תבוא מידי ישראל דווקא: "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל". אין ספק שיש לדבר זה משמעות מיוחדת, כדברי רבי יוסף קרא בפירושו כאן: "נקמה זו מעולה היא מכל נקמות שבתורה, שנחת רוח גדול היא לאדם כשיכול לנקום בעצמו ולעשות בשונאו כרצון נפשו".[22]
 
ה. פלשתים
כאמור, הנבואה האחרונה בפרק היא על פלשתים, והדברים שנאמרו עליהם מזכירים במידה רבה את האמור על אדום:
(טו) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן עֲשׂוֹת פְּלִשְׁתִּים בִּנְקָמָה וַיִּנָּקְמוּ נָקָם בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ לְמַשְׁחִית אֵיבַת עוֹלָם: (טז) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל פְּלִשְׁתִּים וְהִכְרַתִּי אֶת כְּרֵתִים[23] וְהַאֲבַדְתִּי אֶת שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם: (יז) וְעָשִׂיתִי בָם נְקָמוֹת גְּדֹלוֹת בְּתוֹכְחוֹת חֵמָה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֶת נִקְמָתִי בָּם:
הרקע ההיסטורי לעימותים עם הפלשתים מוכר למדיי. החל בימי שמשון, השופט האחרון (שופטים י"ג–ט"ז), ולאחר מכן בימי עלי (שמ"א ד'), שמואל (שם ז') ושאול (שם י"ג–י"ד; י"ז; כ"ג–כ"ד; כ"ח–ל"א), היוו הפלשתים אויב מר וקשה לישראל, עד שהכניעם דוד (שמ"ב ח', א). בתקופת פילוג הממלכה חזרו וניעורו מפעם לפעם מעשי האיבה בין העמים, כמתואר בספר דברי הימים בנוגע לכמה מלכים: יהושפט (דה"ב י"ז, יא), יהורם בנו (שם כ"א, טז–יז), עוזיהו (שם כ"ו, ו–ז) ואחז (שם כ"ח, יח). על בנו של אחז, חזקיהו, נאמר: "הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר" (מל"ב י"ח, ח). אכן, מאבקים רבי-שנים אלו ראויים להגדרתו של יחזקאל כאן: "אֵיבַת עוֹלָם". מסתבר אפוא שבזמן החורבן הצטרפו גם הפלשתים לפגיעה בישראל, ונקמו את נקמתם.
עונשם של הפלשתים אף הוא מידה כנגד מידה: כרת ואבדון, שיבואו עליהם כנקמת ה'. וכמו שנאמר על שאר העמים שהוזכרו בפרק, גם העונש לפלשתים, עיקר מטרתו היא ההבנה כי אף על פי שעם ישראל הוכה, אין בכך כדי לפגוע במעמדו של ה', וגם הפלשתים, ככל העמים, סופם שיבינו מסר זה, "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֶת נִקְמָתִי בָּם".
 
ו. סדר הנבואות
לאחר שלמדנו את הנבואות השונות, נוכל לעמוד על סדרן. כפי שראינו, יש כאן שרשור, וכל אחת מן הנבואות מתייחסת במידת מה לקודמתה.
נקל להבין מדוע פתח הנביא בעמון דווקא, שהרי בהם באה אריכות מיוחדת, ולמעשה נבואה כפולה, דבר המעיד כי מידת השמחה לאיד בלטה אצלם ביותר. לאחר מכן נכתבה הנבואה על מואב, מתוך מגמה ברורה להדגיש כי חטאיהם ועונשם של בני מואב קלים מחטאיהם ועונשם של בני עמון, וכפי שראינו, בשל מגמה זו גם נזכרה עמון בתוך הנבואה על מואב. עם זאת, בנבואה על מואב נזכרה גם שעיר, היא אדום, וכך נוצר קשר בין מואב לאדום, שהיו שותפים לתפיסה "הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה". לבסוף נזכרו הפלשתים, שבדומה לבני אדום נטלו חלק במפלתם של ישראל ולקחו מהם את נקמתם, ומשום כך השורש נק"ם מופיע בשני העמים הללו בלבד.
נמצאנו למדים, שלכל שני עמים סמוכים בנבואה יש מכנה משותף מסוים, וסדר הופעתם של העמים בפרק נקבעה על פי מכנים משותפים אלו.
 
[1]   קובצי נבואות על העמים יש גם בישעיהו (פרקים י"ג–כ"ג) ובירמיהו (פרקים מ"ו–נ"א), וגם בישעיהו קובץ זה מובא בין נבואות התוכחה והחורבן לבין נבואות הגאולה.
[2]   מפתיע הדבר שאין בפרקים אלו נבואה על ממלכת בבל, שחוללה את החורבן. אולי הסיבה לכך היא שבחורבן עשתה בבל את שליחותו של ה' להעניש את ישראל, ועל כן אין מקום לדבר ברגע זה בגנותה.
[3]   פתיחת נבואות בלשון "שִׂים פָּנֶיךָ" רווחת בספר יחזקאל, וקיימת אך ורק בו. בתשע נבואות יחזקאל מתבקש לשים את פניו אל מול אלו שהוא מתבטא כלפיהם (ו', ב; י"ג, יז; כ"א, ב, ז; כ"ה, ב; כ"ח, כא; כ"ט, ב; ל"ה, ב; ל"ח, ב).
[4]   המילה "הֶאָח" היא מילת קריאה המבטאת שמחה, ובכלל זה גם שמחה לאיד, כפי שמופיע גם בפרקים הבאים (כ"ו, ב; ל"ו, ב), וכן בתהילים ל"ה, כא, כה; מ', טז; ע', ד). בספרנו היא עומדת כנגד מילת הקריאה "אָח", המבטאת בספר יחזקאל צער וכאב (ו', יא; כ"א, כ; ואולי גם י"ח, י).
[5]   מתיאור שמחתם של בני עמון גם על חילול המקדש ניתן להסיק שנבואה זו נאמרה לאחר חורבן הבית, כלומר היא מאוחרת לנבואות המופיעות בהמשך הקובץ. כאמור, הקובץ איננו מסודר רק על פי סדר כרונולוגי.
[6]   רש"י פירש שהכוונה לבני בבל ("כשדים") וארם, ורד"ק פירש שהכוונה לפרסים. שניהם פירשו כפי שפירשו, משום שעמים אלו שכנו ממזרח לארץ ישראל. ואולם, בכמה מקומות במקרא הכינוי "בני קדם" מוסב על שבטי נוודים שנדדו במדבר העצום של חצי האי ערב, שאף הוא שוכן ממזרח לארץ ישראל ולעבר הירדן המזרחי, ומדי פעם פלשו למקומות יישוב והחריבו אותם, כפי שמתואר, למשל, בשופטים ו', ג–ה: "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ". מסתבר אפוא שזו משמעות המונח גם כאן. ואכן, סקר ארכאולוגי מלמד שיישובי הקבע בעבר הירדן המזרחי חרבו במאה השישית לפני הספירה, ככל הנראה בידי בני המדבר (מקרא לישראל, תל אביב תשס"ד, יחזקאל כ"ה–מ"ח, עמ' 499).
[7]   שלא כמו בעברית של ימינו, במקרא משמעה של המילה 'טירה' הוא דיור ארעי, בדומה לאוהלים, כמו: "אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם" (בראשית כ"ה, טז); "תְּהִי טִירָתָם נְשַׁמָּה בְּאָהֳלֵיהֶם אַל יְהִי יֹשֵׁב" (תהילים ס"ט, כו). מילה זו מתאימה לעם נוודים, כפי שראינו בהערה הקודמת.
[8]   לצורך התקבולת חילק הפסוק את שם העיר 'רבת בני עמון' (הנזכרת בשמה המלא בדברים ג', יא; שמ"ב י"ב, כו; ועוד) לשניים: 'רבה' (כפי שהיא מכונה לעיתים, כגון בשמ"ב שם, כז) ו'בני עמון'.
[9]   על השורש שא"ט, המיוחד ללשונו של יחזקאל ועניינו ביזיון, עמדנו לעיל ט"ז, נז.
[10]  במקום אחר בספר יחזקאל הוחלפה ז' בג' ללא הערת קרי וכתיב: "כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' גֵּה גְבוּל אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֶת הָאָרֶץ" (מ"ז, יג) – בפשטות 'גה'='זה'.
[11]  לפסוק שלאחר מכן – "וְנָתַתִּי אֶת רַבָּה לִנְוֵה גְמַלִּים וְאֶת בְּנֵי עַמּוֹן לְמִרְבַּץ צֹאן" – אין מקבילה בנבואה השנייה. ודוק: תוספת זו מנוסחת בלשון שונה מן ההיגד הקודם, שכן היא פונה לעמון בלשון נסתרת, ולא בלשון נוכחת.
[12]  כנאמר שם: "וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן".
[13]  מסתבר שכוונת הדברים היא שה' יגרום שערי המבצר המגינות על הגבול שבקצה הארץ לא תעמודנה בפני הכובשים, וכך תיפול הארץ כולה בידם, כדברי רד"ק: "אפתח עבר מואב מהערים מצד הערים הבצורות שלו, שהיה בוטח בהם, משם אפתח שיכנסו בהם אויביהם. וכפל עוד 'מעריו מקצהו', כלומר מעריו שהם בקצה גבולו, כי הערים אשר על הגבול יבצר אותם אדם ויחזק אותם יותר משאר הערים".
[14]  לדעת רד"ק, "צְבִי אֶרֶץ" היינו "חמדת ארצו", ושיעור הכתוב: "צְבִי אֶרֶץ: בֵּית הַיְשִׁימֹת בַּעַל מְעוֹן וְקִרְיָתָיְמָה", כלומר הערים שתחרבנה הן חמדת ארץ מואב, ושמותיהן: בית הישימות, בעל מעון וקריתימה. על משמעות המילה 'צבי' עמדנו גם לעיל ז', כ; כ', ו.
[15]  ערי מואב אלו מוכרות ממקורות אחרים. בית הישימות נזכרת בבמדבר ל"ג, מט; יהושע י"ב, ג; י"ג, כ. בעל מעון נזכרת בבמדבר ל"ב, לח; יהושע י"ג, יז; ועוד. וקריתימה היא קריתים שבבמדבר ל"ב, לז וביהושע י"ג, יט.
[16]  כלומר "לבני קדם אקרא שיבאו על בני עמון" (רד"ק), וכעין האמור לעיל פס' ד. ובדעת מקרא כתב: "הפסוק מתחבר לתחילתו של הפסוק הקודם: 'הנני פֹתח את כתף מואב מהערים... לבני קדם על בני עמון' – פירוש הדברים: אני פותח את קצה גבול מואב לפני בני קדם, שיפלשו לעמון, ומשם יחדרו למואב". ונראה שכך הבין את התחביר גם המלבי"ם.
[17]  ראו למשל בראשית ל"ב, ד; במדבר כ"ד, יח; שופטים ה', ד.
[18]  העיר תימן הייתה כנראה מן החשובות שבערי אדום. הנביא עמוס מזכיר אותה בתקבולת לעיר הידועה בצרה: "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּתֵימָן וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בָּצְרָה" (עמוס א', יב). בין אלופי אדום נזכר "אַלּוּף תֵּימָן" (בראשית ל"ו, מב). וראו גם ירמיהו מ"ט, ז, כ; עובדיה א', ח–ט.
[19]  נראה שדדן אף היא עיר באדום, והיא נזכרת בזיקה לתימן גם בירמיהו מ"ט, ז–ח: "לֶאֱדוֹם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן... נֻסוּ הָפְנוּ הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי דְּדָן".
[20]  בדה"א י"ח, יב נאמר: "וְאַבְשַׁי בֶּן צְרוּיָה הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף". אומנם בפרק המקביל בספר שמואל נאמר: "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף" (שמ"ב ח', יג), אך ייתכן שגם שם הכוונה לאדום, כפי שהסברנו בשיעורנו שם.
[21]  ייתכן שהסיפור הנזכר במל"ב ג', כז תרם אף הוא למתיחות בין העמים, עיינו במפרשים שם.
[22]  כיוון אחר הציע א' עסיס, מאבק על זהות – העימותים בין יעקב ועשו, ישראל ואדום, אלון שבות תשע"ח, עמ' 158–160. לדבריו, אדום נענשו בידי ישראל דווקא – שלא כעמון ומואב, וגם שלא כפלשתים, כפי שנראה להלן, אף שגם בהם היה מקום לנקמה כזו – מפני שמעשי אדום נתפסו כהמשך המאבק הרעיוני בין יעקב לעשו על מעמד הבן הנבחר. הנקמה בידי ישראל היא ביטוי לתפיסה שה' לא דחה את ממלכת יהודה, ולא זו בלבד, אלא היא גם משמשת כלי בידו להעניש את אדום.
[23]  האי כרתים שבים האגאי נזכר כמקום מוצאם של הפלשתים בצפניה ב', ה. כמובן, בפסוקנו זהו לשון נופל על לשון: "וְהִכְרַתִּי אֶת כְּרֵתִים".