שיעורים בספר יחזקאל -
שיעור 40
יחזקאל | פרק ל' | המשך הנבואות על מצרים
קובץ טקסט
א. הנבואה השלישית
בפרקנו שתי נבואות על מצרים. הראשונה שבהן מתייחדת בהיותה הנבואה היחידה משבע הנבואות על מצרים שאין לפניה תאריך. היא נחלקת לארבעה חלקים קצרים, שכל אחד מהם פותח בהכרזה "כֹּה אָמַר (אֲ‑דֹנָי) ה' ". הינה החלק הראשון:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הֵילִילוּ הָהּ[1] לַיּוֹם: (ג) כִּי קָרוֹב יוֹם וְקָרוֹב יוֹם לַה'[2] יוֹם עָנָן[3] עֵת גּוֹיִם יִהְיֶה: (ד) וּבָאָה חֶרֶב בְּמִצְרַיִם וְהָיְתָה חַלְחָלָה בְּכוּשׁ[4] בִּנְפֹל חָלָל בְּמִצְרָיִם וְלָקְחוּ הֲמוֹנָהּ[5] וְנֶהֶרְסוּ יְסוֹדֹתֶיהָ: (ה) כּוּשׁ וּפוּט וְלוּד[6] וְכָל הָעֶרֶב[7] וְכוּב[8] וּבְנֵי אֶרֶץ הַבְּרִית אִתָּם[9] בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ:
מלבד החרב, שכבר נזכרה בפרק הקודם, יש כאן שני דגשים ייחודיים. ראשית, פורענותה של מצרים נכנסת למסגרת של 'יום ה' '. זהו כינוי רווח בנביאים ליום פורענות מן הגויים, ובדרך כלל הוא מופיע, כמו בפרקנו, עם האזהרה שיום זה קרב ובא. בלשון דומה מאוד אמר ישעיהו ב'משא בבל' (י"ג, ו): "הֵילִילוּ כִּי קָרוֹב יוֹם ה' ". כך הכריז עובדיה (א', טו): "כִּי קָרוֹב יוֹם ה' עַל כָּל הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ". ועוד.[10] שנית, יחזקאל אומר שהעונש יבוא לא רק על מצרים, אלא גם על שכנותיה שעזרו לה והיו בברית עימה: "עֵת גּוֹיִם יִהְיֶה". נראה שבכך הוא מבקש להדגיש, שאף על פי שמצרים לא סמכה רק על כוחה שלה, וגייסה לעזרתה סוללה של בעלי ברית, לא יהיה בכוחם להציל אותה, אדרבה, גורלם יהיה כגורלה: "אִתָּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ".
השותפות עם העמים האחרים מודגשת גם בחלק השני של הנבואה:
(ו) כֹּה אָמַר ה' וְנָפְלוּ סֹמְכֵי מִצְרַיִם וְיָרַד גְּאוֹן עֻזָּהּ מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה[11] בַּחֶרֶב יִפְּלוּ בָהּ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (ז) וְנָשַׁמּוּ בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרָיו בְּתוֹךְ עָרִים נַחֲרָבוֹת תִּהְיֶינָה: (ח) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֵשׁ בְּמִצְרַיִם וְנִשְׁבְּרוּ כָּל עֹזְרֶיהָ: (ט) בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַלְאָכִים מִלְּפָנַי בַּצִּים[12] לְהַחֲרִיד אֶת כּוּשׁ בֶּטַח[13] וְהָיְתָה חַלְחָלָה בָהֶם בְּיוֹם מִצְרַיִם כִּי הִנֵּה בָּאָה:
פסוקים אלו משווים בין מצרים לבין העמים שסייעו לה. פעמיים חוזרת כאן ההשוואה ביניהם: "וְנָפְלוּ סֹמְכֵי מִצְרַיִם וְיָרַד גְּאוֹן עֻזָּהּ", "בְּתִתִּי אֵשׁ בְּמִצְרַיִם וְנִשְׁבְּרוּ כָּל עֹזְרֶיהָ". ובפסוק הבא נאמר שוב: "לְהַחֲרִיד אֶת כּוּשׁ בֶּטַח וְהָיְתָה חַלְחָלָה בָהֶם בְּיוֹם מִצְרַיִם". ייתכן שזוהי אזהרה לעמים אלו, ואולי גם רמז לישראל, שהקִרבה למצרים יכולה רק להזיק.
החלק השלישי בנבואה דן במי שיביא על מצרים את הרעה:
(י) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' וְהִשְׁבַּתִּי אֶת הֲמוֹן מִצְרַיִם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל: (יא) הוּא וְעַמּוֹ אִתּוֹ עָרִיצֵי גוֹיִם[14] מוּבָאִים לְשַׁחֵת הָאָרֶץ וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל מִצְרַיִם וּמָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָלָל: (יב) וְנָתַתִּי יְאֹרִים[15] חָרָבָה[16] וּמָכַרְתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיַד רָעִים[17] וַהֲשִׁמֹּתִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ בְּיַד זָרִים אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי:
בפסקה זו יש תוספת כפולה לגבי הנבואה השנייה על מצרים שבפרק הקודם. כשם שלעיל הדגישה הנבואה כי גם שותפיה של מצרים יישאו בעונש, כך היא מדגישה כעת שנבוכדנאצר לא יעלה על מצרים לבדו, אלא עם שותפים: "הוּא וְעַמּוֹ אִתּוֹ עָרִיצֵי גוֹיִם". ועוד: בפרק הקודם נאמר שנבוכדנאצר ייקח שלל ממצרים, ואילו כעת מודגש שהוא גם ישחית את הארץ וימלאנה חלל. עוד נאמר כאן, שה' ייבש את מקורות המים של מצרים; נמצא שחורבן מצרים יבוא משילוב של מעשה ידי אדם ומעורבות ישירה של הקב"ה, שתפגע במקורות המים הטבעיים של מצרים.
החלק האחרון מתאר בהרחבה את חורבן מצרים באמצעות פירוט ערים ואזורים שונים, שהיו, רובם ככולם, מרכזים אליליים. בציטוט שלפניכם הודגשו שמות המקומות:
(יג) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' וְהַאֲבַדְתִּי גִלּוּלִים וְהִשְׁבַּתִּי אֱלִילִים מִנֹּף[18] וְנָשִׂיא מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יִהְיֶה עוֹד וְנָתַתִּי יִרְאָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (יד) וַהֲשִׁמֹּתִי אֶת פַּתְרוֹס[19] וְנָתַתִּי אֵשׁ בְּצֹעַן[20] וְעָשִׂיתִי שְׁפָטִים בְּנֹא:[21] (טו) וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עַל סִין[22] מָעוֹז מִצְרָיִם וְהִכְרַתִּי אֶת הֲמוֹן נֹא: (טז) וְנָתַתִּי אֵשׁ בְּמִצְרַיִם חוּל תָּחוּל [תחיל כתיב][23] סִין וְנֹא תִּהְיֶה לְהִבָּקֵעַ[24] וְנֹף צָרֵי יוֹמָם:[25] (יז) בַּחוּרֵי אָוֶן[26] וּפִי בֶסֶת[27] בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהֵנָּה[28] בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה: (יח) וּבִתְחַפְנְחֵס[29] חָשַׂךְ[30] הַיּוֹם בְּשִׁבְרִי שָׁם אֶת מֹטוֹת מִצְרַיִם[31] וְנִשְׁבַּת בָּהּ גְּאוֹן עֻזָּהּ הִיא עָנָן יְכַסֶּנָּה וּבְנוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה: (יט) וְעָשִׂיתִי שְׁפָטִים בְּמִצְרָיִם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
פירוט זה מזכיר במידת מה את הפירוט הנרחב של העמים שסחרו עם צור בפרק כ"ז. יחזקאל נוקט באמצעי ספרותי שיטתי: על מנת להדגיש את המסר על החורבן הצפוי, הוא מצייר אותו לא רק בקווים כלליים ובתיאור מופשט, אלא בפירוט נרחב וקונקרטי. בדרך זו נוצרת תחושה שהחורבן כבר עומד לנגד עיניו של הנביא, הרואה אותו לפרטיו, וכך עשו גם נביאים אחרים.[32]
חלקו של הקב"ה בהחרבת מצרים מודגש כאן בפעלים רבים בגוף ראשון: "וְהַאֲבַדְתִּי... וְהִשְׁבַּתִּי... וְנָתַתִּי יִרְאָה... וַהֲשִׁמֹּתִי... וְנָתַתִּי אֵשׁ... וְעָשִׂיתִי שְׁפָטִים... וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי... וְהִכְרַתִּי... וְנָתַתִּי אֵשׁ... בְּשִׁבְרִי שָׁם אֶת מֹטוֹת מִצְרַיִם... וְעָשִׂיתִי שְׁפָטִים בְּמִצְרָיִם". נבוכדנאצר ומרעיו הם שליחי ה', ובסופו של דבר תהיה יד ה' ניכרת בחורבן מצרים. כפי שראינו, רבות מהערים ברשימה שימשו כמרכזי פולחן לאלילים שונים. הכאת הערים האלה תבליט אפוא במיוחד את יד ה', והמסקנה החד-משמעית מחורבן זה צריכה להיות: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".
לרשימת הערים מבנה מורכב במקצת. בתחילה (פס' יג–טו1) נזכרו ארבע ערים מרכזיות: נוף, צוען, נוא וסין. אחר כך (פס' טו2–טז) ערים אלו נזכרות שוב, בסדר אחר: נוא, סין, שוב נוא ואז נוף. ופס' יז–יח עוברים לערים אחרות במצרים: און, פי בסת ותחפנחס. אפשר שהכתוב חוזר על הערים נוא, נוף וסין, ולא על צוען, משום שהללו מייצגות מרכזי פולחן, ואילו צוען הייתה בעיקר מרכז פוליטי; ומאחר שהדגש בפסקה כולה הוא על יד ה', הודגש חורבנם של שלושת המרכזים האליליים דווקא.
ב. הנבואה הרביעית
הנבואה הרביעית על חורבן מצרים נאמרה מעט פחות מחודשיים לאחר הנבואה הראשונה:
(כ) וַיְהִי בְּאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ[33] הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (כא) בֶּן אָדָם אֶת זְרוֹעַ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁבָרְתִּי וְהִנֵּה לֹא חֻבְּשָׁה לָתֵת רְפֻאוֹת לָשׂוּם חִתּוּל לְחָבְשָׁהּ לְחָזְקָהּ[34] לִתְפֹּשׂ בֶּחָרֶב:[35] (כב) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְשָׁבַרְתִּי אֶת זְרֹעֹתָיו אֶת הַחֲזָקָה וְאֶת הַנִּשְׁבָּרֶת וְהִפַּלְתִּי אֶת הַחֶרֶב מִיָּדוֹ: (כג) וַהֲפִצוֹתִי אֶת מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִם בָּאֲרָצוֹת: (כד) וְחִזַּקְתִּי אֶת זְרֹעוֹת מֶלֶךְ בָּבֶל וְנָתַתִּי אֶת חַרְבִּי בְּיָדוֹ וְשָׁבַרְתִּי אֶת זְרֹעוֹת פַּרְעֹה וְנָאַק נַאֲקוֹת חָלָל לְפָנָיו: (כה) וְהַחֲזַקְתִּי אֶת זְרֹעוֹת מֶלֶךְ בָּבֶל וּזְרֹעוֹת פַּרְעֹה תִּפֹּלְנָה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי חַרְבִּי בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וְנָטָה אוֹתָהּ אֶל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (כו) וַהֲפִצוֹתִי אֶת מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
עיקרה של נבואה זו, שנאמרה ארבעה חודשים לפני חורבן ירושלים, הוא הדימוי של שבירת זרועותיו של פרעה מלך מצרים וחיזוק זרועותיו של מלך בבל. שש פעמים חוזרת בה המילה 'זרוע', ביחיד או ברבים, וכהשלמה לכך מוזכרת פעמיים המשמעות המעשית של שבירת הזרוע באמצעות מילה בעלת צליל דומה: "וְזֵרִיתִם בָּאֲרָצוֹת... וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת". נראה שלשון זו – כמוה כמילים "וְעָשִׂיתִי שְׁפָטִים", הבאות פעמיים בנבואה הקודמת (פס' יד, יט) – נועדה לחדד את הקשר ליציאת מצרים, שהייתה "בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ו', ו).[36]
על פי הנבואה, זרועו האחת של פרעה כבר נשברה בעבר, ולא זכתה לטיפול הולם, ועל כן לא יכלה עוד להחזיק בחרב. החרב הועברה אפוא לזרוע השנייה, כנראה החלשה מביניהן. אך כעת עתידות להישבר שתי הזרועות – "הַחֲזָקָה" ו"הַנִּשְׁבָּרֶת" – ובעקבות זאת תיפול החרב לגמרי מידיו של פרעה. ובד בבד ייתן ה' את חרבו שלו, כביכול, בידי נבוכדנאצר מלך בבל.
המפלה הראשונה – שבירת הזרוע האחת – עשויה להיות אחת משתיים: מפלתו של פרעה נכו לפני נבוכדנאצר בקרב כרכמיש (ירמיהו מ"ו, ב–יב), או המכה שספג כנראה פרעה הנוכחי מידי בבל, כשלא הצליח לסייע לירושלים. כפי שהזכרנו בעיוננו בפרק הקודם, פרעה יצא לעזרת ירושלים, ובשלב מסוים אכן הסיט את תשומת ליבם של הבבלים: "וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלִַם אֶת שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלִָם" (שם ל"ז, ה). אך בסופו של דבר לא סייע פרעה לירושלים, וסביר להניח – אף שהדבר לא נזכר במפורש במקרא – שהוא הוכה בידי בבל. כך או אחרת, המכה מן העבר אינה אלא תקדים למכה גדולה יותר העתידה לבוא על מצרים.
הנבואה חוזרת פעמיים על אותן נקודות: פס' כב–כד1 מתארים את שבירת זרועותיו של פרעה, הפלת החרב מידו והפצת מצרים בגויים, ובבד בבד חיזוק זרועותיו של מלך בבל ונתינת חרב ה' בידו. פס' כד2–כו חוזרים על מרבית הדברים (מלבד הפלת החרב מידי פרעה), אלא שהם מוסיפים פעמיים את המסקנה הנגזרת מאירועים עתידיים אלו: תחילה "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי חַרְבִּי בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל" (פס' כה), ואחר כך "וַהֲפִצוֹתִי אֶת מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".
[1] קריאת שבר, כמו ביואל א', טו: "אֲהָהּ לַיּוֹם כִּי קָרוֹב יוֹם ה' ". קריאות שבר מעין זו נפוצות ביחזקאל, וכבר ראינו "אֲהָהּ" (ד', יד; ט', ח; י"א, יג; כ"א, ה), "אָח" (ו', יא) ועוד.
[2] החזרה הכפולה נועדה לחדד את התחושה שהיום אכן קרוב, כמו בצפניה א', יד: "קָרוֹב יוֹם ה' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד".
[3] גם נביאים אחרים ציירו את יום ה' בתיאורי טבע קודרים, ראו למשל יואל ב', א–ב: "כִּי בָא יוֹם ה' כִּי קָרוֹב יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל", וצפניה א', טו: "יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל". על מוטיב זה נעמוד ביתר הרחבה להלן ל"ב, ז–ח.
[4] כוש הוזכרה גם בפרק הקודם (פס' י) כגבולה הדרומי של מצרים. כוש ומצרים היו שני בניו הגדולים של חם בן נח (בראשית י', ו).
[5] נראה שהמילה "הֲמוֹנָהּ" באה כאן במשמעות 'קהל', כלומר יושבי מצרים, כמו בפסוק "וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל" (שמ"ב ו', יט).
[6] על לוד ופוט עמדנו בפרק כ"ז, הערה 18. שלושת העמים שנזכרו עד כה – כוש, פוט ולוד – נזכרו כמסייעים למצרים גם בנבואת ירמיהו (מ"ו, ט): "עֲלוּ הַסּוּסִים וְהִתְהֹלְלוּ הָרֶכֶב וְיֵצְאוּ הַגִּבּוֹרִים כּוּשׁ וּפוּט תֹּפְשֵׂי מָגֵן וְלוּדִים תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת".
[7] אפשר שהכוונה לבני עֲרָב, ואפשר שהכוונה לערבוביה של בני עמים שונים, כמו בנבואת ירמיהו (נ', לה–לז) על בבל: "חֶרֶב עַל כַּשְׂדִּים נְאֻם ה' וְאֶל יֹשְׁבֵי בָבֶל... חֶרֶב אֶל סוּסָיו וְאֶל רִכְבּוֹ וְאֶל כָּל הָעֶרֶב אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ".
[8] 'כוב' לא נזכר בשום מקור אחר במקרא או מחוצה לו.
[9] מסתבר שזהו סיכום: לכל הארצות שיש להן ברית עם מצרים. לכיוון אחר ראו פירוש דעת מקרא, הערה 44.
[10] ראו גם יואל ב', א; ד', יד; צפניה א', ז, יד.
[11] כבר ראינו בפרק הקודם (פס' י) שהכוונה היא: 'ממגדול [שבצפון ועד] סוונה [שבדרום]'.
[12] המפרשים פירשו מלשון 'צי', כלומר שליחי ה' יצאו באוניות לפגוע בכוש, בדומה למתואר בישעיהו י"ח, א–ב: "הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ. הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט". ומצינו ריבוי זה של המילה 'צי' גם בבמדבר כ"ד, כד: "וְצִים מִיַּד כִּתִּים".
[13] להחריד את כוש היושבת בטח.
[14] ראו גם לעיל כ"ח, ז: "זָרִים עָרִיצֵי גּוֹיִם".
[15] על לשון הרבים של המילה יאור עמדנו בפרק הקודם, הערה 8.
[16] כמו בפרק הקודם, גם כאן יש לשון נופל על לשון: "חַרְבוֹתָם... חָרָבָה".
[17] לשון דומה נאמרה לעיל ז', כד: "וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם וְיָרְשׁוּ אֶת בָּתֵּיהֶם".
[18] נוף (=מוף [הושע ט', ו], מֶמְפִיס ביוונית), כעשרים ק"מ דרומית לקהיר, הייתה מן הערים המרכזיות במצרים, עד שלעיתים היא נזכרת בתקבולת למצרים, כגון: "כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב" (ירמיהו מ"ו, יט). בעיר זו היה מקדשו של האל פְּתַח, והיא נחשבה מרכז דתי מתחרה לאון, הנזכרת להלן, ומשום כך הודגשה כאן השבתת האלילים מתוכה.
[19] על פתרוס עמדנו לעיל כ"ט, יד.
[20] צוען (ביוונית: טָאנֵיס) שכנה בצפון מזרח הדלתה. היא נזכרת במקרא פעמים רבות, וכבר בתורה נאמר: "וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם" (במדבר י"ג, כב). הכתוב מדגיש את מעמדה המכובד כעירם של שרי מצרים: "כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו" (ישעיהו ל', ד; וראו עוד שם י"ט, יא, יג), ואף היא נזכרת בתקבולת למצרים: "אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן" (תהילים ע"ח, מג).
[21] נוא, היא 'נוא אמון' (נחום ג', ח; תֶבַּאי ביוונית), שכנה במצרים העליונה, כ-560 ק"מ דרומית לקהיר, על שתי גדות הנילוס. נחשבה עירו של האל אמון, ואף היא נזכרת בתקבולת למצרים בנבואת ירמיהו (מ"ו, כה): "אָמַר ה' צְ‑בָאוֹת אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמוֹן מִנֹּא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ". כיום נמצאים בה ובסביבותיה שרידים ארכאולוגיים מפורסמים, ובהם המקדשים בכרנך ובלוקסור ועיר המתים.
[22] סין (פלוסיום ביוונית) שכנה בגבול הצפוני-מזרחי של מצרים (כשלושים ק"מ דרומית-מזרחית לפורט סעיד של היום). משמעות שמה המצרי: 'מבצר', ועל כן היא מכונה כאן "מעוז מצרים". ואכן, בשל מיקומה האסטרטגי התרחשו בסביבתה קרבות רבים כנגד אויבים שניסו לפרוץ למצרים בדרך היבשה. גם היא הייתה מרכז פולחני, ונקראה גם 'פר-אמון', כלומר מקדש אמון.
[23] גם זה ביטוי לפחד (כמו "חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת", שמות ט"ו, יד), נוסף על 'יראה' (פס' יג), 'להחריד' ו'חלחלה' (פס' ט).
[24] חומת העיר נוא תיבקע בידי האויב (בדומה לאמור על צור לעיל כ"ו, י: "בְּבֹאוֹ בִּשְׁעָרַיִךְ כִּמְבוֹאֵי עִיר מְבֻקָּעָה").
[25] ביטוי קשה. רש"י כתב: "צרים יבאו עליה יום יום", ואילו רד"ק פירש: "רוצה לומר: ביום יבואו לה האויבים, ולא בלילה כגנבים".
[26] העיר אוֹן, הידועה כמרכז הפולחן של אל השמש 'רע' (ומכאן שמה היווני: הליופוליס), שכנה בגדה המזרחית של הנילוס, כעשרה ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר. און נזכרת בתורה (יוסף נשא את "אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן", בראשית מ"א, מה), והניקוד כאן מכנה את שמה לגנאי: "אָוֶן".
[27] פי בסת, היא פר-בסתת, כלומר בית האלה בַּסְתֶת (או באסת), שכנה בדלתה המזרחית. האלה בסתת ידועה כאלה בעלת ראש החתול (וקודם לכן: ראש לביאה).
[28] מסתבר שהכוונה לנשות הערים הללו: הבחורים ייפלו בחרב, והנשים תילקחנה בשבי (כך משתמע גם מהפסוק הבא: "וּבְנוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה"). אך אפשר גם שהמילה "וְהֵנָּה" מוסבת על שתי הערים הללו.
[29] תחפנחס (ביוונית: דָפָנֶה) נזכרת כמה פעמים בנבואות ירמיהו (ב', טז; מ"ו, יד; ובפרקים מ"ג–מ"ד כמקום מושבם של יהודים). כמו פי בסת, שכנה אף היא בצפון מזרח הדלתה.
[30] לפי הניקוד שלפנינו, בש' שמאלית, יש לפרש כרש"י: "ימנע האור" (כמו בדברי יוסף לאשת פוטיפר בבראשית ל"ט, ט: "וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ"). דעת מקרא מעדיף את הנוסח העולה ממקורות אחרים, כמו תרגומי יונתן והשבעים, ולפיו המילה מנוקדת בש' ימנית, מלשון חשכה.
[31] "מוטות עולה שהיו שם על צוארי הגוים" (רד"ק).
[32] כגון בנבואת ישעיהו (פרק ט"ו) על חורבן מואב: "מַשָּׂא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב נִדְמָה כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר מוֹאָב נִדְמָה. עָלָה הַבַּיִת וְדִיבֹן הַבָּמוֹת לְבֶכִי עַל נְבוֹ וְעַל מֵידְבָא מוֹאָב יְיֵלִיל... וַתִּזְעַק חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה עַד יַהַץ נִשְׁמַע קוֹלָם... לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק בְּרִיחֶהָ עַד צֹעַר עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה כִּי מַעֲלֵה הַלּוּחִית בִּבְכִי יַעֲלֶה בּוֹ כִּי דֶּרֶךְ חוֹרֹנַיִם זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ. כִּי מֵי נִמְרִים מְשַׁמּוֹת יִהְיוּ... כִּי הִקִּיפָה הַזְּעָקָה אֶת גְּבוּל מוֹאָב עַד אֶגְלַיִם יִלְלָתָהּ וּבְאֵר אֵילִים יִלְלָתָהּ. כִּי מֵי דִימוֹן מָלְאוּ דָם...". וכן בנבואת ירמיהו על מואב (פרק מ"ח) ובנבואה הראשונה בספר מיכה (פרק א').
[34] תיאור זרועו של מלך מצרים, שאיש לא חבש, לא קיבע ולא דאג לרפואתה, מזכיר את תיאור התינוקת האסופית לעיל ט"ז, ד: "וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ".
[35] כלומר לחזקה על מנת שתאכל לשוב לאחוז בחרב.
[36] כל אחת מלשונות אלו מופיעה בעניין יציאת מצרים גם במקומות אחרים במקרא. הצירוף "בזרוע נטויה" מופיע בהקשר זה גם בדברים ד', לד; מל"ב י"ז, לו; תהילים קל"ו, יב (וראו גם ישעיהו ס"ג, יב; תהילים ע"ז, טז). הצירוף "בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים" מופיע גם בשמות ז', ד; ובשני מקומות (שם י"ב, יב; במדבר ל"ג, ד) נאמר שה' 'עשה שפטים' באלוהי מצרים. אומנם יש להעיר שהצירוף 'עשיית שפטים' אופייני לנבואת יחזקאל בכלל, ראו ה', י, טו; י"א, ט; ט"ז, מא; כ"ה, יא; כ"ח, כב, כו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)