פרק כ"ז / הקינה על צור

  • הרב אמנון בזק
א. פתיחה
פרק כ"ז ממשיך לעסוק בחורבנה של צור בדרך ייחודית: קינה המתארת באריכות את גדולתה של צור ואת יחסיה עם עמים רבים, ולאחר מכן את מפלתה ואת השפעת מפלה זו על העמים שעימם סחרה.[1] גם בפרק הקודם באה קינה קצרה של יושבי "האיים" על צור (כ"ו, יז). כעת נושא הקינה הוא יחזקאל עצמו, כאמצעי ספרותי אירוני להמחיש שהחורבן גמור וחתום, וכבר ניתן לקונן עליו בלשון עבר.[2]
הקינה איננה עוסקת כלל ביחס השלילי של צור כלפי עם ישראל, וגם אין בה אמירה תאולוגית כלשהי; אין בה הסבר לשינוי הדרמטי כל כך ממעמדה הנישא של צור בעבר לחורבנה בהווה. נושאים אלו כבר נידונו בפרק הקודם, ואין צורך לחזור עליהם. כל שביקשה הנבואה שבפרקנו הוא להמחיש שהחורבן הוא כבר בגדר עובדה מוגמרת, ותו לא.
 
ב. האונייה הבינלאומית של צור
החלק הראשון בקינה מתאר את יופייה של צור בעזרת דימויה לאוניית פאר:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) וְאַתָּה בֶן אָדָם שָׂא עַל צֹר קִינָה: (ג) וְאָמַרְתָּ לְצוֹר הַיֹּשֶׁבֶת [הישבתי כתיב] עַל מְבוֹאֹת יָם רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל אִיִּים רַבִּים כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' צוֹר אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי: (ד) בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ[3] יָפְיֵךְ: (ה) בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר[4] בָּנוּ לָךְ אֵת כָּל לֻחֹתָיִם[5] אֶרֶז מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ: (ו) אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ[6] קַרְשֵׁךְ[7] עָשׂוּ שֵׁן בַּת אֲשֻׁרִים[8] מֵאִיֵּי כִּתִּיִּים [כתים כתיב]:[9] (ז) שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה[10] הָיָה מְכַסֵּךְ:
הנבואה פותחת בתיאור אובייקטיבי של צור: עיר היושבת על נמלים הפונים לים, ומשמשת ציר סחר מרכזי בין עמים רבים. צור מתגאה ביופייה, והתיאור בפסוקים הבאים מאשר שאכן זהו יופי מיוחד במינו, הנובע לא רק מהיותה אי בלב ים, אלא גם מבניינה המפואר. החל בפס' ה מתחיל התיאור הסמלי של צור כאונייה העשויה מעצים ומבדים משובחים, שהובאו מעמים ומארצות שונים ומגוונים, וממחיש את יופייה ופארה. מובן שהדימוי של צור לאונייה קשור למסחרה הימי ולמיקומה הגאוגרפי.
יחזקאל מונה רשימה של חומרים מיוחדים, שכל אחד מהם הובא מאזור אחר לצורך בניין האונייה המפוארת:
החומר
מקורו
ייעודו
ברושים
שניר
לוחות (=דפנות)
ארז
לבנון
תורן
אלונים
בשן
משוטים
שן בת אשורים
איי כתים
קרשים
שש ברקמה
מצרים
מפרש
תכלת וארגמן
איי אלישה
מכסה
התיאור המפורט מלמד על פארם של החומרים ועל המאמצים להשיג אותם ממקורותיהם השונים, על מנת לשוות לאונייה מראה מפואר. המגוון הרחב של חומרים מאזורים שונים הוא גם ביטוי לקשרי המסחר הבינלאומי רחבי ההיקף של צור, ואלה באים לביטוי גם בצוות האונייה, המתואר בפסוקים הבאים:
(ח) יֹשְׁבֵי צִידוֹן[11] וְאַרְוַד[12] הָיוּ שָׁטִים לָךְ חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ הֵמָּה חֹבְלָיִךְ:[13] (ט) זִקְנֵי גְבַל[14] וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ...[15]
התיאור מדגיש את שותפותם של בני עמים שונים בהפעלת האונייה: תושבי צידון וארווד היו בין מחזיקי המשוטים, ואילו זקני גבל יעסקו בתיקוני האונייה. עם זאת, חכמי צור עצמם יהיו החובלים, המנהיגים את האונייה, ובכך נקבע מעמדה של צור כמנהיגת האומות האלה.
הפסוקים הבאים, המסיימים את היחידה, חוזרים מן המשל לנמשל – לעיר צור עצמה ולגיוון הבינלאומי הניכר בה:
...כָּל אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ:[16] (י) פָּרַס[17] וְלוּד וּפוּט[18] הָיוּ בְחֵילֵךְ אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ בָךְ הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ: (יא) בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ[19] עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב וְגַמָּדִים[20] בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ שִׁלְטֵיהֶם[21] תִּלּוּ עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב הֵמָּה כָּלְלוּ יָפְיֵךְ:
מלבד היותה עיר נמל שכל האוניות ומלחיהן הגיעו אליה, שימשו בצור חיילים מעמים זרים בתפקידי הגנה ושמירה. ריבוי כלי הנשק נועד לא רק להגנה, אלא גם ליופי: "הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ... הֵמָּה כָּלְלוּ יָפְיֵךְ".
 
ג. המסחר הענף של צור עם עמים רבים
הפסוקים הבאים מתארים את המסחר הענף שקיימה צור עם עמים שונים ומגוונים, כל עם והסחורות המיוחדות לו. זוהי רשימה ייחודית בהיקפה ובפרטיה, שאין דומה לה במקרא כולו. לרשימה מבנה וסדר ברורים, והגיוון ניכר גם במילים השונות המשמשות בה לתיאור המסחר: "רֹכְלָיִךְ"–"רֹכַלְתֵּךְ"–"מַרְכֻלְתֵּךְ" (בסך הכול השורש רכ"ל מופיע עשר פעמים בפסקה זו); "סֹחַרְתֵּךְ" (סח"ר מופיע שש פעמים); "עִזְבוֹנָיִךְ"[22] (חמש פעמים); "מַעֲרָבֵךְ" (ארבע פעמים); ועוד.
(יב) תַּרְשִׁישׁ[23] סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן[24] בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ: (יג) יָוָן תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ[25] הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּנֶפֶשׁ אָדָם[26] וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ: (יד) מִבֵּית תּוֹגַרְמָה[27] סוּסִים וּפָרָשִׁים וּפְרָדִים נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ: (טו) בְּנֵי דְדָן[28] רֹכְלַיִךְ אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ[29] קַרְנוֹת שֵׁן[30] וְהָבְנִים [והובנים כתיב][31] הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ:[32] (טז) אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ בְּנֹפֶךְ[33] אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמֹת[34] וְכַדְכֹּד[35] נָתְנוּ בְּעִזְבוֹנָיִךְ: (יז) יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל[36] הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּחִטֵּי מִנִּית[37] וּפַנַּג[38] וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי[39] נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ: (יח) דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ מֵרֹב כָּל הוֹן בְּיֵין חֶלְבּוֹן[40] וְצֶמֶר צָחַר:[41] (יט) וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל[42] בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ בַּרְזֶל עָשׁוֹת[43] קִדָּה וְקָנֶה[44] בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה: (כ) דְּדָן[45] רֹכַלְתֵּךְ בְּבִגְדֵי חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה:[46] (כא) עֲרַב וְכָל נְשִׂיאֵי קֵדָר[47] הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ בְּכָרִים וְאֵילִים וְעַתּוּדִים[48] בָּם סֹחֲרָיִךְ: (כב) רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה[49] הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ: (כג) חָרָן[50] וְכַנֵּה[51] וָעֶדֶן[52] רֹכְלֵי שְׁבָא[53] אַשּׁוּר כִּלְמַד[54] רֹכַלְתֵּךְ: (כד) הֵמָּה רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים[55] בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי בְּרֹמִים[56] בַּחֲבָלִים חֲבֻשִׁים[57] וַאֲרֻזִים[58] בְּמַרְכֻלְתֵּךְ: (כה) אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ[59] שָׁרוֹתַיִךְ[60] מַעֲרָבֵךְ וַתִּמָּלְאִי וַתִּכְבְּדִי מְאֹד בְּלֵב יַמִּים:
מבחינת המבנה, ניכר כאן סדר גאוגרפי: הפִּסקה פותחת בתרשיש (פס' יב), עוברת לאזור אסיה הקטנה (פס' יג–טו), משם לארץ ישראל וסביבותיה (פס' טז–יט) ומשם לערב (פס' כ–כב), לאשור ולמסופוטמיה (פס' כג–כד).
נסכם את הפִּסקה כולה בטבלה:
העם
הסחורות
הכינוי למסחר
תרשיש
כסף, ברזל, בדיל ועופרת
"עִזְבוֹנָיִךְ"
יוון, תובל ומשך
נפש אדם וכלי נחושת
"מַעֲרָבֵךְ"
תוגרמה
סוסים ופרשים ופרדים
"עִזְבוֹנָיִךְ"
דדן
קרנות שן והבנים
"אֶשְׁכָּרֵךְ"
ארם
נופך, ארגמן, רקמה, בוץ, ראמות, כדכוד
"בְּעִזְבוֹנָיִךְ"
יהודה וארץ ישראל
חיטי מנית, פנג, דבש, שמן, צרי
"מַעֲרָבֵךְ"
דמשק
יין חלבון וצמר צחר
 
דן ויוון (מאוזל)
ברזל עשות, קידה וקנה
"בְּמַעֲרָבֵךְ"
דדן
בגדי חופש לרכבה
 
ערב וכל נשיאי קדר
כרים ואילים ועתודים
"סֹחֲרָיִךְ"
שבא ורעמה
בושם, אבן יקרה וזהב
"עִזְבוֹנָיִךְ"
חרן וכנה ועדן, רוכלי שבא, אשור (כלמד)
מכלולים, גלומי תכלת ורקמה, גנזי ברומים, ארוזים
"בְּמַרְכֻלְתֵּךְ"
רשימה מרשימה זו מציירת תמונה ססגונית ומרהיבה של צור, שמסחרה עם עמים רבים כל כך מעיד על גדולתה המדינית והכלכלית. ואולם, כל התיאור הייחודי הזה לא בא אלא להעצים את המתואר מכאן ואילך: חורבנה של צור.
 
ד. מפלתה של צור
הגיוון הגדול של העמים שבאו בקשרי מסחר עם צור ושל צוות 'האונייה' בא לביטוי גם בתיאור מפלתה של צור, על מלחיה וחובליה הרבים:
(כו) בְּמַיִם רַבִּים הֱבִיאוּךְ הַשָּׁטִים אֹתָךְ רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים: (כז) הוֹנֵךְ וְעִזְבוֹנַיִךְ מַעֲרָבֵךְ מַלָּחַיִךְ וְחֹבְלָיִךְ מַחֲזִיקֵי בִדְקֵךְ וְעֹרְבֵי מַעֲרָבֵךְ וְכָל אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ[61] אֲשֶׁר בָּךְ וּבְכָל קְהָלֵךְ אֲשֶׁר בְּתוֹכֵךְ יִפְּלוּ בְּלֵב יַמִּים בְּיוֹם מַפַּלְתֵּךְ:
כישלונה של צור מבוטא בתמצית במילים "בְּמַיִם רַבִּים הֱבִיאוּךְ הַשָּׁטִים אֹתָךְ", הרומזות כנראה לסיבה למפלתה. כוחה ועוצמתה של צור הביאוה לביטחון מופרז, המשול כאן לשיט במים עמוקים, הרחק מן היבשה. והינה, האונייה הגאה נשברה ב'רוח הקדים' – רוח שהביא ה' לא פעם כנגד עמים שבטחו בעוצמתם: ברוח קדים הביא ה' את הארבה על מצרים (שמות י', יג), ברוח קדים שם את ים סוף לחרבה (שם י"ד, כא), ו"בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ" (תהילים מ"ח, ח). כעת תופנה רוח הקדים כלפי אוניית התרשיש המתנשאת של ממלכת צור, וכל צוותה הרבגוני ייפול בלב ים.
מכאן עוברת הנבואה לתיאור התגובה הכואבת והדואבת של העמים שצור סחרה עימם:
(כח) לְקוֹל זַעֲקַת חֹבְלָיִךְ יִרְעֲשׁוּ מִגְרֹשׁוֹת:[62] (כט) וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט מַלָּחִים כֹּל חֹבְלֵי הַיָּם אֶל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ: (ל) וְהִשְׁמִיעוּ עָלַיִךְ בְּקוֹלָם וְיִזְעֲקוּ מָרָה וְיַעֲלוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם בָּאֵפֶר יִתְפַּלָּשׁוּ: (לא) וְהִקְרִיחוּ אֵלַיִךְ קָרְחָה וְחָגְרוּ שַׂקִּים וּבָכוּ אֵלַיִךְ בְּמַר נֶפֶשׁ מִסְפֵּד מָר: (לב) וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם[63] קִינָה וְקוֹנְנוּ עָלָיִךְ מִי כְצוֹר כְּדֻמָה[64] בְּתוֹךְ הַיָּם: (לג) בְּצֵאת עִזְבוֹנַיִךְ מִיַּמִּים הִשְׂבַּעַתְּ עַמִּים רַבִּים בְּרֹב הוֹנַיִךְ וּמַעֲרָבַיִךְ הֶעֱשַׁרְתְּ מַלְכֵי אָרֶץ: (לד) עֵת נִשְׁבֶּרֶת מִיַּמִּים בְּמַעֲמַקֵּי מָיִם מַעֲרָבֵךְ וְכָל קְהָלֵךְ בְּתוֹכֵךְ נָפָלוּ: (לה) כֹּל יֹשְׁבֵי הָאִיִּים שָׁמְמוּ עָלָיִךְ וּמַלְכֵיהֶם שָׂעֲרוּ שַׂעַר רָעֲמוּ פָּנִים: (לו) סֹחֲרִים בָּעַמִּים שָׁרְקוּ עָלָיִךְ[65] בַּלָּהוֹת הָיִית וְאֵינֵךְ עַד עוֹלָם:[66]
הפסוקים מדגישים את הפן הכפול באבל הגדול של העמים. מצד אחד, עצם המפלה של מעצמה חזקה כל כך מעוררת חרדה. מצד שני, יש לעמים אלו גם נגיעה בדבר, שהרי צור הייתה מקור לסחר ולהתעצמות: "הִשְׂבַּעַתְּ עַמִּים רַבִּים... הֶעֱשַׁרְתְּ מַלְכֵי אָרֶץ". הפגיעה בצור היא למעשה פגיעה בכלכלתם של עמים רבים.
כפי שציינו בפתח הדברים, שלא כפרק הקודם, לא עסק פרקנו כמעט בכלל בנסיבות שהביאו למפלתה של צור. הנבואה באה להמחיש את הפער בין עוצמתה הבינלאומית של צור בהווה ובין המפלה הצפויה לה בעתיד, והיא עושה זאת באמצעות תיאור נרחב ומפורט של אופייה הבינלאומי של צור, ושל האבל הבינלאומי על מפלתה לעתיד לבוא.
 
[1]   הנגדת ההווה העגום לעבר המפואר היא ממאפייני הקינות במקרא, ראו הערה 1 בעיוננו לפרק י"ט.
[2]   כך נהג כבר הנביא עמוס, שלא הסתפק בתיאור החורבן שיבוא על ישראל, ונשא קינה בעצמו על דבר שטרם אירע בפועל: "שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל: נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ" (עמוס ה', א–ב). אכן, נראה שיחזקאל אימץ את האמצעי הספרותי הזה היטב: אנו מוצאים אותו נושא קינה אל נשיאי ישראל (פרק י"ט), על צור (בפרקנו) ועל מלכה (כ"ח, יא–יט) ועל פרעה מלך מצרים (ל"ב, א–טז).
[3]   בפסוק הקודם נאמר על צור שהיא "כְּלִילַת יֹפִי", כלומר מושלמת ביופייה (ראו גם לעיל ט"ז, יד), ומכאן ש"כָּלְלוּ" היינו 'השלימו', כלומר בוני צור הם שהפכו את יופייה למושלם.
[4]   'שניר' הוא כינויו של הר חרמון: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר" (דברים ג', ט). אבל ייתכן שמדובר באזור סמוך לחרמון אך נפרד ממנו, כפי שעולה ממקומות אחרים: "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן" (שה"ש ד', ח); "וּבְנֵי חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה יָשְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר חֶרְמוֹן" (דה"א ה', כג).
[5]   מסתבר שהכוונה ללוחות שגוף האונייה עשוי מהם (רש"י).
[6]   מִשּׁוֹטָיִךְ=מְשׁוֹטָיִךְ, "אלא שהוא משקל אחר" (רד"ק).
[7]   קשה לדעת מה היה הייעוד המדויק של ה'קרשים'. מרש"י משתמע שהכוונה להגה האונייה: "הוא הקרש הרחב שבראש השני של ספינה אל מול התורן שבראשה, אשר בו מהפכין את הספינה לכל צדדיה ומכוונין אותה אל הדרך, ורב החובל אוחז בו". ואילו לדעת רד"ק אלו "קרשי המגדל שעושין בראש הספינה".
[8]   'שן' היא כנראה שנהב, שן הפיל. את המילים 'בת אשורים' פירש רש"י: "כאילו הוא תיבה אחת [=בתאשורים], לשון 'תדהר ותאשור' (ישעיהו מ"א, יט)". לפי פירושים אלו, שימשו באונייה המפוארת עצי תאשור משובצים בשנהבים לצורך ה'קרשים'.
[9]   הכתים נמנים עם בני יוון בן יפת (בראשית י', ד). מקובל לזהות את המקום עם לרנקה שבדרום מזרח קפריסין, שנקראה בעבר 'כתיון'. 'איי כתים' הם אפוא כינוי לסביבות דרום האי קפריסין.
[10]  גם אלישה מופיע ברשימת בני יוון בן יפת (ראו הערה קודמת), והמקום מזוהה עם צפון מזרח קפריסין (עולם התנ"ך).
[11]  העיר צידון שוכנת על חוף הים, צפונית לצור, והיא נזכרת במקרא פעמים רבות (כגון יהושע י"א, ח; שופטים א', לא; י"ח, כח).
[12]  ארווד נמנה ברשימת בני כנען בבראשית י', יח. מקובל לזהות את המקום עם האי רואד, השוכן כשלושה ק"מ מן החוף, כשלושים ק"מ צפונית מערבית לעיר טריפולי שבלבנון.
[13]  'שטים' הם תופסי המשוטים. 'חובלים' הם המושכים בחבלים לכוון את המפרשים אל הרוח, מלאכה הדורשת מיומנות רבה.
[14]  עיר נמל השוכנת בין בירות לטריפולי. תושביה היו מומחים בבנייה, כפי שנזכר בהכנות של שלמה לבניית המקדש: "וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת" (מל"א ה', לב).
[15]  'החזקת הבדק' פירושה תיקון הבלאי והסדקים, כפי שמצאנו גם במקדש: "וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק" (מל"ב י"ב, ו).
[16]  מילה קשה, המופיעה בנבואה זו תשע פעמים. רד"ק פירש: "לערב מערבך – ענין סחורה, וכן כל אשר בפרשה זו מזה השרש. ונקראה הסחורה 'מערב' והסוחרים 'עורבין', לפי שהסוחרין עורבים זה לזה בסחורתם במקחם וממכרם". בפירוש עולם התנ"ך הוצע שהשימוש בשורש ער"ב לציון מסחר לקוח מלשון ה'מעינים', שישבו בתימן ועסקו במסחר, ואם כן, מילה זו עצמה היא יבוא.
[17]  זוהי ההופעה הראשונה של השם 'פרס' במקרא. ממלכת פרס, המוכרת היטב מספרי הבית השני, נעשתה גורם מרכזי רק באותה תקופה, עם התעצמותו של המלך כורש. אזכורה כאן עשוי ללמד שבימי יחזקאל כבר התיישבו באזור שבטים מסוימים ונקראו בשם זה. להרחבה ראו מקרא לישראל כאן.
[18]  לוד נזכר בין בני שם בבראשית י', כב. עם זאת, קודם לכן נאמר שמצרים, שהיה מבני חם (שם, ו), "יָלַד אֶת לוּדִים" (שם, יג). מאחר שלוד נזכרת כאן עם פוט, אף הוא מבני חם (שם, ו), ולהלן ל', ה נזכרת עימן גם כוש, בכורו של חם (שם), יש להניח שהכוונה כאן ללודים, עם מצאצאי חם שחי באזור מצרים, כעולה מירמיהו מ"ו, ח–ט.
[19]  המילה 'חילך' הופיעה גם בפסוק הקודם, במשמעות 'צבאך', אך נראה שכאן הכוונה לחבל הארץ קיליקיה שבדרום מזרח אנטוליה, הנקרא בפיניקית חִ'לַכֻּ.
[20]  מסתבר שהכוונה לבני גומר (בחילופי ד'–ר', השכיחים במקרא; להרחבה ראו בספרי עד היום הזה, תל אביב תשע"ג, עמ' 230–233), הנמנה עם בני יפת (בראשית י', ב), וראו להלן ל"ח, ו. הפירוש שהביאו רש"י ורד"ק, שהכוונה ל'ננסים', כפירושה הרווח של מילה יחידאית זו בעברית החדשה, מבוסס על הפסוק "וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ" (שופטים ג', טז), כלומר אנשים נמוכים כל כך שהם "נכנסין במדת אמה" (רש"י).
[21]  'שלטים' הם מגינים, כמו בפסוק: "אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" (שה"ש ד', ד).
[22]  מילה זו, בהטיותיה השונות, נמצאת במקרא רק בפרקנו.
[23]  תרשיש היה מבני יוון (בראשית י', ד). המקום ששמו תרשיש היה כנראה בחופי הים התיכון, והנביא יונה התכוון לנסוע לשם כשברח מיפו (יונה א', ג). על הזיהוי המדויק נחלקו הדעות: יש אומרים בטורקיה, יש אומרים בסרדיניה, ויש שהרחיקו עד לדרום ספרד. ראו ערך 'תרשיש', אנציקלופדיה מקראית ח, ירושלים תשמ"ב, טורים 942–944.
[24]  שלוש פעמים בפסקה זו מובא הסבר שהעמים סחרו עם צור בגלל עושרה ופועלה הרב. כאן נאמר "מֵרֹב כָּל הוֹן"; בפס' טז "מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ"; ובפס' יח שתי הלשונות – "בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ מֵרֹב כָּל הוֹן".
[25]  ראו בראשית י', ב: "בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס". יוון מזוהה עם יוניה, השוכנת לחופיה המערביים של אסיה הקטנה (עולם התנ"ך). על פי הרודוטוס (ג, 94), שני העמים האחרים שכנו במזרח אסיה הקטנה, תובל בקיליקיה ומשך בפריגיה.
[26]  על סחר העבדים של בני יוון ראו גם יואל ד', ו: "וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים".
[27]  גם תוגרמה נמנה עם צאצאי יפת (בראשית י', ג). מקובל לזהותה באזור קפדוקיה, בצפון מזרח אסיה הקטנה, שהיה ידוע כמקור לסחר בסוסים.
[28]  דדן נזכרת גם בפס' כ. יש דדן בין בני כוש בן חם (בראשית י', ז), ויש דדן בין בני קטורה (שם כ"ה, ג). ייתכן אפוא ששני הפסוקים עוסקים בעמים שונים הקרויים שניהם בשם זה.
[29]  "באמצעותם עמדו הסחורות של איים רבים תחת שלטונך" (דעת מקרא).
[30]  שנהבים, ונקראו כך משום ששן הפיל דומה לקרן (רד"ק).
[31]  על פי המצרית והרומית פירשו כי זהו עץ שחור קשה ששימש בתעשיית הכלים והריהוט (מקרא לישראל).
[32]  'אשכר' היא כנראה מילה נרדפת למנחה, כמו בפסוק: "מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ" (תהילים ע"ב, י).
[33]  נופך היא אבן יקרה, והייתה אחת מאבני החושן (שמות כ"ח, יח).
[34]  גם זה שם אבן יקרה, כמו באיוב כ"ח, יח: "רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים".
[35]  אף זו אבן יקרה, כמו בישעיהו נ"ד, יא–יב: "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ".
[36]  אפשר שהכוונה לממלכת ישראל, שבזמן יחזקאל כבר לא הייתה קיימת; אם כן, ייתכן שהרשימה משקפת תמונה רחבה של מסחר לאורך הדורות, ולאו דווקא מסחר רציף עד לזמן חיבורה. לחלופין, אפשר שהכינוי 'ארץ ישראל' מוסב בכוונה על האזור הגאוגרפי, ולא על הממלכה, שכבר חדלה מלהתקיים בזמן הנבואה.
[37]  חיטים שגדלו במִנִּית שבארץ בני עמון (שופטים י"א, לג). הספקת חיטים לצור מישראל נזכרת כבר במל"א ה', כה: "וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ". מסתבר שבסוף ימי בית ראשון הייתה עמון משועבדת לישראל, כעולה מדה"ב כ"ו, ח וכ"ז, ה; ושם מסופר גם שהמס שהעלו בני עמון ליותם מלך יהודה כלל "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כֹּרִים חִטִּים".
[38]  מילה יחידאית. יש מפרשים: מין דגן, ויש מפרשים (על פי האכדית): מין מאפה.
[39]  הצרי נזכר גם בין הסחורות שהובילו שיירת הישמעאלים שקנו את יוסף: "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט" (בראשית ל"ז, כה). הוא נמנה בין סממני הקטורת (ראו בבלי כריתות ו ע"א), ומכאן שהוא מין בושם.
[40]  מסתבר שהכוונה ליין מן העיר חלבון, המזוהה עם הכפר הערבי הקרוי בשם זה, צפונית לדמשק. יין חלבון נזכר גם בכתובת מימי נבוכדנאצר (מקרא לישראל).
[41]  ייתכן שהכוונה לצמר לבן, צחור; או ש'צחר' הוא שם מקום.
[42]  קשה להבין את משמעותן של מילים אלו. יוון כבר נזכר לעיל בפס' יג. אוזל הוא מבני יקטן בן עבר (בראשית י', כז). מאחר שכל הפסוקים ברשימה מתחילים בשם אומה בלי וי"ו החיבור, מסתבר ש"וְדָן" הוא שם מקום, והוי"ו שורשית. מכל זאת עולה כי ניתן לפרש ש'יון מאוזל' הוא עם מבני יוון השונה מן העם שהוזכר בפס' יג. עם זאת, ייתכן גם ש'מאוזל' הוא שם של מקום (ראו דעת מקרא).
[43]  גם הצירוף 'ברזל עשות' יחידאי, ונראה שהכוונה לגוש מוצק של ברזל, כמו "עֶשֶׁת שֵׁן" (שה"ש ה', יד).
[44]  קידה וקנה נזכרים בין הבשמים ששמן המשחה נעשה בהם: "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ... וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (שמות ל', כג–כד).
[45]  על דדן ראו לעיל פס' טו ובהערה שם.
[46]  מסתבר לפרש על פי האכדית, שמדובר בכיסוי לאוכף (וייתכן שיש לפרש 'חפש' מלשון 'חבש'; מקרא לישראל).
[47]  קדר היה מבני ישמעאל (בראשית כ"ה, יג), וכנראה הכוונה כאן לשבטים נודדים, כעולה גם מהפסוק "יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר" (ישעיהו מ"ב, יא) ומההשוואה בין קדר ל'בני קדם': "קוּמוּ עֲלוּ אֶל קֵדָר וְשָׁדְדוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם" (על בני קדם ראו שופטים ו', ג–ה והערה 6 בעיוננו לפרק כ"ה).
[48]  הזכרים שבמיני הצאן השונים (ראו לדוגמה דברים ל"ב, יד; שמ"א ט"ו, ט; ישעיהו א', יא).
[49]  ברשימת בני כוש בן חם נאמר "וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן" (בראשית י', ז). אומנם שבא נזכר גם בין בני יקטן, מצאצאי שם (שם, כח), ובין בני קטורה אשת אברהם (שם כ"ה, ג). מן הסיפור על ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה (מל"א י', א–יג) ניתן ללמוד על עושרה של ממלכת שבא, ששכנה כנראה בדרום מערב חצי האי ערב, וגם שם נזכרים "בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה" (שם, ב), כמו בפסוקנו.
[50]  העיר חרן מוכרת היטב מסיפורי האבות (בראשית י"א, לא; כ"ח, י; ועוד), והיא שוכנת בחלק הצפוני מערבי של הארץ שבין הנהרות (מסופוטמיה), במעלה אחד מיובליו של הפרת (נהר בליח').
[51]  יש שזיהו את 'כַּנֵּה' עם 'כַּלְנֵה' (בראשית י', י; עמוס ו', ב), ויש שזיהו אותה עם עיר בשם דומה הנזכרת בתעודות אשוריות (ראו מקרא לישראל).
[52]  עדן נזכרת עם חרן במל"ב י"ט, יב, ובעמוס א', ה עם דמשק. ממלכה ארמית זו שכנה על הנהר פרת, ממערב לחרן.
[53]  האזכור הכפול של שבא, בפסוק זה ובקודמו, תמוה. ייתכן שבגלל הגיוון במסחרה שיתפו סוחרי שבא פעולה עם סוחרים מעמים מסוימים בתחומי מסחר מסוימים, ועם סוחרים מעמים אחרים בתחומים אחרים.
[54]  מילה קשה להבנה. ייתכן שזהו שם עיר (ראו הצעות שונות בדעת מקרא). יונתן תרגם "ומדי", ואולי לגרסתו יש לקרוא 'כל מדי' (מקרא לישראל).
[55]  'מכלולים' הם בגדים שהם כליל היופי או בגדים עשויים תכלת. ראו לעיל כ"ג, יב ובהערה 10 בעיוננו שם.
[56]  'גנזי' – על פי הפרסית: סל או תיבה, ועל פי הארמית: שטיח. המילה 'ברומים' יחידאית, ועל פי האכדית פירושה אריג ססגוני (מקרא לישראל).
[57]  "קשורים ומתוקנים בחבלים יפים ונאים" (מצודת דוד).
[58]  יש מפרשים: ארגזים. ויש מפרשים: חרוזים (בחילוף אהח"ע) – "עדי זהב ומרגליות חרוזים בחוט לעדי הצואר" (מצודת דוד).
[59]  מסתבר שהכוונה לאוניות גדולות (כמשמעות הביטוי בישעיהו ב', טז; ס', ט; ועוד), ולאו דווקא לאוניות מתרשיש עצמה, שכבר נזכרה בפס' יב.
[60]  נראה ש"שָׁרוֹתַיִךְ"=שיירותייך (רד"ק), ואם כן, פסוק זה מסכם ואומר שאוניות רבות מובילות לצור סחורות בשיירות.
[61]  רשימה זו עומדת כנגד רשימת צוות האונייה לעיל פס' ח–ט, בסדר שונה במקצת.
[62]  מילה קשה. רש"י ורד"ק פירשו: 'מגרשים', והכוונה לתושבים הגרים במגרשים, על חוף הים.
[63]  "בְּנִיהֶם" = בנהי שלהם, כלומר באבלם ובבכיים, כמו בירמיהו ט', ט: "עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה", ועוד.
[64]  מילה קשה. מתוך ההקשר ניתן לפרש ש'דומה' הוא מבצר (באכדית: dimtu; מקרא לישראל).
[65]  שריקה, בדרך כלל בסמיכות לשורש שמ"ם, מופיעה במקרא כמה פעמים כתגובה למראה חורבן מוחלט, כגון בירמיהו י"ט, ח: "וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכֹּתֶהָ". יש שהיא מבטאת שמחה לאיד (כגון איכה ב', טז), ויש שהיא מביעה השתוממות, תימהון ואף צער. מן ההקשר כאן נראה שהיא באה כביטוי של צער ואבל.
[66]  במשפט ייחודי זה נחתמות כל הנבואות על צור, ראו לעיל כ"ו, כא ולקמן כ"ח, יט.