בהעלותך | הנשיאים, הכוהנים, הלוויים, פסח שני והחצוצרות

 

פרק הקרבת הנשיאים נפתח למעשה בברכת כֹּהנים (סוף פרק ו') ונשלם בהעלאת הנרות על ידי אהרן,[1] כך שחנוכת המזבח נמצאת בתוך תפקידי הכהונה.

 

גם במקרה זה עלינו לשאול, מדוע כתובים קרבנות הנשיאים בספר במדבר (ולא ב'ויקרא')? בנוסף, מדוע רואה התורה צורך לחזור כאן על "מעשה המנֹרה" אחרי שנזכר כבר ב'שמות'?[2] אהרן ובניו בברכת כֹּהנים והעלאת הנרות, האם כל זה לא מתאים לספר ויקרא?!

 

הפסוק הפותח את קרבנות הנשיאים, "ויהי ביום כַּלוֹת משה להקים את המשכן" (במדבר ז', א'), מוכיח היטב את דרכנו לפרש את ספר במדבר מקביל לספר ויקרא - מהקמת המשכן, הפרק האחרון בספר שמות (מ'), מסתעפים שני החומשים המקבילים. בהתאם לכך, קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח מפורטים בספר במדבר (ז'), בעוד שבעת ימי המילואים של הכוהנים מתוארים בחומש ויקרא (ח'). הדברים תואמים את החלוקה שהצענו: הנשיאים הקריבו בשם שבטי ישראל החונים סביב למשכן, בעוד הכוהנים עבדו בקודש פנימה.

 

כיוון זה יחייב אותנו להסביר את הזכרתן של ברכת כֹּהנים והעלאת הנרות דווקא כאן, בספר במדבר.

 

חשוב לשים לב לכך, שבחומש ויקרא, שעיקרו 'תורת כוהנים', לא נזכר דבר על קרבנות הנשיאים, ובחומש במדבר, שעיקרו עם ישראל לשבטיו החונה מסביב, לא נזכר דבר על ימי המילואים. זאת, למרות שלפי פשט הכתוב התחילו שניהם באותו היום – באחד בחודש הראשון בשנה השנית ליציאת מצרים.[3]

 

אמנם, לרוב הדעות בעולמם של חז"ל,[4] ימי המילואים התחילו שבעה ימים לפני ראש החודש הראשון, ו"היום השמיני" היה ראש החודש הראשון. אולם, גם לדעה זו עדיין נותרה החפיפה בין קרבן נחשון בן עמינדב, הראשון לנשיאים, לבין "היום השמיני" בו הקריב אהרן לראשונה. למרות זאת, לא נאמר על כך דבר בחומש במדבר כשם שלא נאמר בויקרא דבר על הנשיא הראשון באותו היום.[5]

 

התעלמות הדדית זו מוכיחה לדעתי את שני המבטים, המבט פנימה והמבט החוצה. בעבודת הקודש הפנימית לא נזכר דבר ממחנה ישראל לשבטיו ולנשיאיו, ולהפך, בעבודת הקודש החיצונית (הצבא, המחנה, הדגלים, השבטים והנשיאים) לא נאמר דבר על הקודש הפנימי!

 

לא במקרה קראנו לפרשיות המחנה והצבא, 'עבודת הקודש החיצונית', והדבר בולט במיוחד בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח.

 

הראי"ה קוק הרבה לכתוב על הגוף של 'כנסת ישראל' המתעוררת וקמה לתחיה,[6] על הטבעיות ועל 'חיצוניות נפשה של כנסת ישראל'. כאשר השיבה הזאת אל טבע הארץ, אל החקלאות, אל הלאומיות ואל הצבא, נראתה בעיניו כהתעוררות 'כנסת ישראל' אל הידיעה שיש לה גם גוף ולא רק נשמה, 'חיצוניות' ולא רק 'פנימיות'. לפי הרב קוק, גם 'הגוף החיצוני' הוא חלק מן הקדושה הכללית של 'כנסת ישראל'.

 

אל מול חידושו זה של הרב קוק קמו מתנגדים חריפים מחוגי החסידות והקבלה, שסירבו בתוקף לקבל את רעיון ה'גופניות' וה'חיצוניות' של כנסת ישראל. אולם, אנחנו מוצאים את הרעיון הזה מפורש בתורה, בספר במדבר מול ספר ויקרא, בלשון הפשט גם מבלי להזדקק לסודות כמוסים ולפרשנותם. מכאן עולים ערכים של מוסר ויושר בסדרי החיים 'החיצוניים' של עם ישראל, בדגלים ובמחנות, בשבטים ובהנהגה הלאומית.

 

 

בתוך הפרק של קרבנות הנשיאים (במדבר פרק ז') שורר שוויון מוחלט ומובלט בין השבטים. התורה מציינת בפירוט שתים עשרה פעמים את קרבן הנשיאים לפי הסדר. פירוט זה מסופר באופן דייקני החוזר על עצמו ונראה כמיותר ו'משעמם', ובסופו גם סיכום מדוקדק. על פי דרך התיאור השכיחה בתורה, די היה להביא את רשימת הנשיאים ופעם אחת את הקרבן המפורט, ולכתוב בסיכום משפט מעין "כן הקריבו הנשיאים לחנוכת המזבח, נשיא אחד ליום לחנוכת המזבח".

 

הסיבה הנראית לעין לפרט זה, היא הכרזת השוויון בין כל שבטי ישראל! אל מול המתחים, הקנאות, היריבויות והפילוגים בין השבטים השונים עם כל השונות שבהם – בין בני לאה לבין בני רחל, בין בני הגבירות לבני השפחות – קובעת התורה כי לפני ה', בחנוכת המזבח, כולם שווים.

 

עם ישראל אחד.

 

 

כאמור, לאהרן הכֹּהן ולבניו, בנוסף למשמרתם בפירוק המשכן "בִּנסֹעַ המחנה" (שם ד', ה' ו-ט"ו), נשמרו בספר 'בְּמדבר' שני תפקידים: לברך את בני ישראל בשם ה' (שם ו', כ"ב-כ"ז), ולהעלות את הנרות במנורה (שם ח', א'-ד'). ברכה ואור למען עם ישראל.

 

מכאן ברור, שברכת כֹּהנים איננה מבטאת רק את הקדושה הפנימית. הברכה לא באה למען הכֹּהנים ולכבודם, אלא למען עם ישראל, שהכהנים משרתים אותו. למעשה, הכהנים מתברכים מעם ישראל. הדבר מפורש בלשון התורה:

 

"כֹּה תברכו את בני ישראל אָמוֹר להם: ... ושָׂמוּ את שמי על בני ישראל, ואני אברכם"    (במדבר ו', כ"ג-כ"ז)

 

בעניין זה, מעניין לשים לב לעובדה שנשיאת הכפיים של אהרן לברך את העם "ביום השמיני" נזכרת בספר 'ויקרא' (ט', כ"ב), אולם תוכן הברכה מופיע רק בספר 'במדבר', כחלק מהקדושה 'החיצונית' של עם ישראל, במחנה, מסביב לאהל מועד.

 

 

בשונה מקרבנות הנשיאים, העלאת הנרות במנורה מופיעה גם בספר 'ויקרא' (כ"ד, א'-ד'), וגם בספר 'במדבר' (ח', א'-ד'). אולם ההדגשים שונים.

 

בספר ויקרא מודגש "שמן זית זך כָּתית... להעלֹת נר תמיד", כחלק מעבודת התמיד בקודש הפנימי:

 

"מחוץ לפָרֹכת העֵדֻת באֹהל מועד יַעֲרֹך אֹתו אהרן מערב עד בֹּקר לפני ה' תמיד, חֻקַת עולם לדֹרֹתיכם" (ויקרא כ"ד, ג')

 

בסיום, נזכרת המנורה העומדת בקודש:

 

"על המנֹרה הטהֹרה יַעֲרֹך את הנרות לפני ה' תמיד"      (שם, ד')

 

בספר במדבר, לעומת זאת, דווקא המנורה מודגשת. תחילה, בהעלאת הנרות שבהן נאמר:

 

"...אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח', ב')

 

כמו כן, מודגש מעשה אהרן, שעשה "כאשר צִוה ה' את משה". בסיום, מתואר שוב "מעשה המנורה מִקשה זהב..." כמו בספר שמות (כ"ה, ל"א-מ') – כאילו בא הכתוב להסביר את "המנֹרה הטהֹרה" מויקרא, לא רק לפי מקומה בקודש, אלא על ידי "מִקשה אחת זהב טהור" (שמות כ"ה, ל"ו המוביל ל-במדבר ח', ד').

 

מכל זה עולה, שלמנורה דווקא יש שני תפקידים ושתי משמעויו. בקודש הפנימי, המנורה היא חלק מרכזי בעבודת הקודש "לפני ה' תמיד". בקודש החיצוני, לעומת זאת, דווקא צורת המנורה מבטאת רעיון מרכזי שעם ישראל כולו נושא אליו עיניים.

 

למעשה, ההיסטוריה היהודית מימי בית שני מוכיחה עד כמה הפכה המנורה במקדש, ואחר כך צורת המנורה, למאפיין ברור של הזהות היהודית דרך כל בתי הכנסת ואף בבתים יהודיים. גם אויבי היהודים ידעו שהמנורה היא המסמלת את היהודים, ולכן הודגשה כל כך ב'קשת טיטוס' כביטוי לחורבן היהודי. משם, חזרה המנורה לציון ולירושלים כסמל המדינה, מדינת ישראל, המייצגת את עם ישראל השב לארץ אבותיו.

 

שורשו של תהליך היסטורי מופלא זה נמצא לפי דברנו, כבר בתורה, בעצם התיאור של "מעשה המנורה" בספר 'במדבר', יחד עם המחנות והדגלים.

 

 

ימי המילואים של הקדשת הכהנים לעבודתם כתובים במפורט בספר שמות (פרק כ"ט) ובספר ויקרא (ח'), והיום השמיני בהמשך ויקרא (ט'). ימים אלה אינם נזכרים כלל בספר במדבר. מנגד, מינוי הלויים וטיהורם לתפקידיהם בשמירת הקודש, בפירוק ובנשיאה במסעי בני ישראל, מופיע רק בספר במדבר. מכאן ברור, שהלויים שייכים ל'קודש החיצוני', ולא ל'קודש הפנימי'!

 

נקודה זו מודגשת בפרשה: שבט לוי בכללו בא משבטי ישראל. החלפת הבכורות בלויים מוכיחה, שהם הובדלו ונתמנו מתוך בני ישראל – כפי שנאמר בפסוק:

 

"...מתוך בני ישראל, לעבֹד את עבֹדת בני ישראל, ולכפר על בני ישראל, ולא יהיה בבני ישראל נֶגֶף, בגֶשֶת בני ישראל אל הקֹדש"    (במדבר ח', י"ט)

 

5 פעמים "בני ישראל" בפסוק אחד ו-16 פעמים בפרשיה כולה!

 

ככל הנראה, נציגות מוסמכת של הזקנים סמכה ידיים על ראש הלויים במעמד כניסתם לתפקידיהם:

 

"והקרבת את הלוים לפני ה', וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים"     (שם, י')

 

הבדלתם באה מכוח עם ישראל, ולמענו.

 

לפיכך, ברור מדוע מקומם של הלויים הוא יחד עם בני ישראל החונים סביב למשכן, בחומש בְּמדבר – ולא עם ימי המילואים של תורת כֹּהנים בחומש ויקרא.

 

רק כאשר יפרוץ המרד של קֹרח ועדתו, ומאתיים חמישים "נשיאי עֵדה" (במדבר ט"ז, ב') יערערו על הבדלת הלויים למשמרת הקודש ויתבעו את זכותם הראשונית להקטיר קטורת לפני ה', רק אז יוגדר שבט לוי מחדש. אז, הוא יוגדר כשבטו של אהרן "שבט אביך" (שם י"ח, ב'), שיילווה אל הכוהנים במשמרת הקודש. בשלב זה, גם תוגדר מחדש עבודת הלויים כ"עבֹדת אהל מועד", "משמרת הקֹדש" ו-"משמרת המזבח" (שם, א'-ז'). שם, אגב, ייזכרו "בני ישראל" רק פעמיים – כי עדיין עבודת הלויים מכוונת לשמור "את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח, ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (שם, ה'). כלומר, לטובת בני ישראל ושמירת חייהם, גם אם הם עצמם מתנגדים!

 

 

'פסח מדבר' (פרק ט', עד פסוק ט"ו) איננו חלק של הקמת המשכן ולא של פירוקו לקראת המסע במדבר. הפסח במדבר נראה כמו התחלה עצמאית לדבר ה' "אל משה בְמדבר סיני", בדיוק שנה אחרי הציווי על פסח מצרים. 'פסח מדבר' עוד איננו 'פסח דורות', כי זה יגיע זמנו רק "כי תבֹאו אל הארץ ..." (שמות י"ב, כ"ה; וכן י"ג, ה'-י').

 

לכן, גם לא נזכר ב'פסח מדבר' חג מצות כלל. אין משמעות לאיסורי חמץ של שבעת הימים במָן, שהוא דגן שמים, ורק בארץ בה יש קציר ותבואה יש גם חמץ ומצה. אמנם, מצות ומרורים הצמודים לקרבן פסח נהגו ב'פסח מדבר', כמו במצרים, אך לא איסורי החמץ של שבעת הימים. בתורה איסור חמץ הוא חלק בלתי נפרד ממצוות הכניסה לארץ.

 

בנוסף, גם מתוך חוקת הפסח לא נזכרה כאן חובת המילה והאיסור של "וכל עָרֵל לא יֹאכל בו" (שמות י"ב, מ"ח). נקודה זו מתקשרת עם הכתוב על 'פסח גִלגָל' בספר יהושע (ה', ג'-ז'), שבני ישראל לא מלו במדבר בדרך.[7]

 

מה מיוחד כל כך בפסח, שמחייב לעשות גם 'פסח מדבר' וגם 'פסח שני'?

 

נראה, שפסח הוא כמו מפקד שייכות וזהות של כל בית ומשפחה כחלק מעם ישראל היוצא ממצרים. אכן, כך מבינים אותו עד היום המוני יהודים, גם בני העדות 'החילוניות'! זו גם משמעות ה'כָּרֵת' על מי שלא יעשה "את הפסח במוֹעֲדוֹ... במֹעֲדוֹ" (במדבר ט', ב'-ג' ו-י"ג).

 

לכן, היה הכרח לעשות את 'פסח מדבר' לפני היציאה למסע הגדול, ממש כמו 'פסח מצרים' לפני היציאה משם. כאן הופיעה בעיית הטמאים, שהתחדשה עם חוקי הטומאה שבתורת משה. ה"טמאים לנפש אדם", שלא יכלו להיטהר ולעשות פסח "ביום ההוא" (שם, ו'), חרדו שמא הם לא ייחשבו חלק מעם ישראל המתלכד בזכרון הפסח:

 

"למה נִגָרַע לבלתי הַקריב את קרבן ה' במֹעדו בתוך בני ישראל"             (במדבר ט', ז')

 

תשובת ה' עם הפתח לפסח שני, באה לכלול גם אותם בתוך בני ישראל, מבלי לפגוע בהלכות הטהרה. כך, שום אדם בישראל לא יִגָרַע!

 

 

הפרקים הראשונים בספר 'במדבר' הם כעין מבואות ל"הֵעָלוֹת הענן", לחצוצרות ולמסע (פרק ט', פסוק ט"ו והלאה). פסוקים אלה אחוזים ישירות בפסוקים האחרונים של ספר שמות

 

"וּבְהֵעָלוֹת הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל, בכל מסעיהם; ואם לא יֵעָלֶה הענן, ולא יסעו עד יום הֵעָלֹתוֹ; כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם"   (שמות מ', ל"ו-ל"ח)

 

"וביום הָקים את המשכן, כִּסה הענן את המשכן לאֹהל העֵדֻת... ולפי הֵעָלוֹת הענן מעל האֹהל, ואחרי כן יסעו בני ישראל, ובמקום אשר ישכן שם הענן, שם יחנו בני ישראל; על פי ה' יסעו בני ישראל, ועל פי ה' יחנו..."     (במדבר ט', ט"ו-כ"ג)

זו גם ההוכחה המכרעת להתפצלות מסוף 'שמות' אל שני ענפים מקבילים-משלימים, 'ויקרא' / 'במדבר'.

 

חצוצרות התרועה משלימות את "הֵעָלוֹת הענן" בתקיעת תרועה אנושית. בני ישראל נסעו לפי ענן ה' המסמן לצאת למסע וגם לחנות, אבל בני אהרן הכֹּהנים יתקעו בחצוצרות. כאשר יוסיפו גם תרועות יסעו המחנות, כי לא די באות מאת ה', ודרוש גם סימן מפי אדם, תקיעה ותרועה "למסעיהם".

 

מתוך פרשת החצוצרות אנו למדים גם על תקיעות במועדים ובראשי חודשים "על עֹלֹתיכם ועל זִבחי שַלמיכם... לזכרון לפני א-להיכם" (שם י', י'). אולם, בספר 'ויקרא' זה לא נזכר וגם לא התפרש איך לתקוע "בחֹדש השביעי באחד לחֹדש... שבתון זכרון תרועה..." (ויקרא כ"ג, כ"ד / "יום תרועה", במדבר כ"ט, א').

 

רק מתוך פרשת חצוצרות בספר במדבר יכלו חז"ל ללמוד על זיכרון של תקיעות ועל זיכרון של תרועות. רק בפרשתנו מפורש, שקולות של תקיעה ("ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו") מבטאות אחדות ושמחה, ואילו קולות של תרועה מבטאות מלחמה. לכן, ברור שאלה הם קולות שבורים, ממש כמו קולות צופרים עולים ויורדים. זאת, בעוד זיכרון של אחדות מחייב קול שלם ורצוף.

 

כל מסע מתחיל במחנה של קהל אחד-מאוחד. אם מצליחים לסיימו כראוי, הוא גם מסתיים במחנה אחד-מאוחד. לכן "תקיעה > תרועה > תקיעה" מבטאות בדיוק את המסעות, כאשר התרועה מבטאת את כל תלאות הדרך וכל משבריה. הקולות של החצוצרות "למִקרא העֵדה ולמסע את המחנות" הם שנקבעו בהלכת חז"ל כתרועת הזיכרון הפותחת בכל שנה את 'המסע' הארוך, השנתי – בראש השנה.

 

 

אחרי כל ההכנות המדוקדקות האלה "נעלה הענן מֵעל משכן העָדֻת" בעשרים "בחֹדש השני" "בשנה השנית" ליציאת מצרים (שם י', י"א), ובני ישראל יצאו לדרך הקשה והארוכה לפי כל הכללים וסדרי המחנה והמסע.

 

אולם, דווקא ברגע המכריע ההוא – השתבש הכל.

הייתכן?

איך?  

למה?

הסברים – בשיעור השני!