פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ חלק ב': המשברים

  • הרב יואל בן נון
א. קו השבר – התקיפה השניה של עמלק
 
קו השבר בין האידיאל למציאות, המופיע בפרשת בהעלֹתך, עובר לכאורה בתבערה ובקברות התאוה. מתחילת התיאור של חטאי העם:
 
"ויהי העם כְּמִתאֹננים רע באזני ה'..."      (במדבר י"א, א')
 
אולם בקריאה מדוקדקת, כפי שקראו חז"ל, קו השבר הראשון הופיע מיד אחרי "וַיִסָּעוּ" (שם י', כ"ח) בפרק הקודם.
 
בפרק זה אנו קוראים על שיחה קצרה ומפתיעה בין משה "לחֹבָב בן רעואל המדיָני חֹתֵן משה" (שם, כ"ט-ל"ב). משה הפציר בחובב "אל נא תעזֹב אֹתנו", כי חובב הכיר היטב את דרכי המדבר, "והיית לנו לעֵינָים".
 
מה מתרחש כאן? האם משה לא יכול היה לסמוך על הענן? האם קרה משהו בלתי צפוי?
 
אפשר לומר, שהתורה (כמו ההלכה) מחייבת השתדלות אנושית מלאה,[1] ועיקרון זה בא משה ללמד כאן. אולם, למרות שבמקרים רבים הסבר זה נכון, בהקשר שלנו זהו הסבר שאיננו אפשרי – בגלל ההמשך.
 
בנשימה עצורה אנו ממשיכים לקרוא:
 
"ויִסעוּ מֵהַר ה' דרך שלֹשת ימים, וארון ברית ה' נֹסֵע לפניהם דרך שלֹשת ימים לָתוּר להם מנוחה; וענן ה' עליהם יומם, בנסעם מן המחנה"   (שם, ל"ג-ל"ד)
 
כאן הכל הפוך מכל מה שקראנו בהכנות למסע וביציאה אליו. לפתע השתנה הכל: הענן אינו זה שמוביל והארון כבר לא בתוך המחנות! הארון מתחיל להוביל (כמו ביהושע ג', במעבר הירדן), ותָר להם מנוחה,[2] בעוד הענן הֵגֵן עליהם במקום להנחותם במסע. מה נשתנה?
 
חז"ל הבינו, שהייתה כבר כאן "פורענות ראשונה",[3] אלא שבדייקם בלשון התורה הם חיפשו להבין למה זה קרה? ("ויִסעוּ מֵהַר ה' – שסרו מאחרי ה'"). כלומר, שלא נסעו מתוך רצון לעלות לארץ האבות, אלא ברחו "מֵהַר ה'" אחרי שנה של קבלת תורה, עול שהיה כבד עליהם. בכל אופן, חז"ל לא הסבירו מה קרה שם באותה "פורענות ראשונה".
 
אני, כיהודי-ישראלי, חש חובה להבין "מה קרה?", ומשאיר ל-ה' את השאלה ה"למה?".
 
לדעתי, עמלק שנלחם עם ישראל ברפידים בסמוך לחורב,[4] חזר ותקף אותם כשיצאו למסע מהר חורב. המסע החגיגי, לפי הדגלים עם הארון "בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו"[5] השתבש לחלוטין. גם אם נטען שהיה זה 'ארון היוצא למלחמה',[6] ולא ארון הברית שבקודש הקודשים, עצם הופעתו של "ארון ברית ה' " שלא נזכר לפני כן מצביע על היפוך גמור מהתכנון. מצעד חגיגי שהפך למלחמה.
 
סיוע להשערה זו אני מוצא גם בהקבלה בין יתרו לבין חובב. האחרון הוא השם שנזכר בסיפורו של יתרו, שידע למצוא את משה ואת בני ישראל ("כי על כן יָדַעְתָ חֲנֹתֵנוּ במדבר" י', ל"א) אחרי מלחמת עמלק הראשונה. כך היה "חֹבָב בן רעוּאל[7] המדיָני חֹתֵן משה" "לעֵינָים" למשה ולישראל אחרי הפורענות והארון שיצא למלחמה, הוביל "דרך שלֹשת ימים" בחיפוש מנוחה מן הקרב המפתיע.
 
ההוכחה העיקרית לקרב המפתיע נמצאת בשירת התפילה על הארון הנוסע למלחמה:
 
"קומה ה' ויָפֻצוּ אֹיביך ויָנֻסוּ משנאיך מפניך" (במדבר י', ל"ה)
 
אחר כך שב למנוחה עם "רבבות אלפי ישראל" (שם, ל"ה-ל"ו), מנוחה החותמת את פרק המסע.
 
השערה זו מסבירה גם את דברי חז"ל,[8] לפיהם פרשת "ויהי בנסֹע הארֹן" היא 'ספר חשוב בפני עצמו'. לדעה אחרת, 'אין זה מקומה' של הפרשייה, ו'עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה',[9] וכל זה בא 'להפסיק בין פורענות לפורענות'.
 
בלשוננו: מסע הדגלים המופלא מהר סיני השתבש בבת אחת ב'פורענות ראשונה', שהיוותה המשך ישיר למלחמת עמלק. מכאן מובן יותר היחס החמור כל כך לעמלק (דברים כ"ה, י"ז-י"ט), אשר זינב "בך כל הנחשלים אחריך" גם ביציאת מצרים וגם במסע מהר סיני.
 
את מה שהתורה השאירה ברמז, חז"ל הסבירו. לדבריהם, בני ישראל לא היו ראויים להשגחת הענן באופן מלא ב'פורענות הראשונה' בגלל תחושת הרווחה של השארת התורה מאחור, כ'תינוק הבורח מבית הספר' בסוף שנת לימודים, ומחפש לו עולמות אחרים.
 
לאור תופעה זו מובנת גם האווירה הקשה ששררה במחנה בעקבות המלחמה הפתאומית:
 
"ויהי העם כמִתאֹננים רע באזני ה'..."   (במדבר י"א, א')
 
אחר כך, באה ההיגררות של "בני ישראל" אחרי "האסַפסֻף אשר בקרבו" לתאוות הבשר: 'הפורענות השנייה' ו'השלישית' כבר התחוללו במחנה שבקושי מצא מנוחה אחרי ההתנפלות העמלקית.
 
בכל זאת, התורה סתמה[10] כל זאת, והותירה רמזים, שרק חז"ל בגאונותם המופלאה ידעו לפרש.
 
ב. האיסוף והרוח
 
בתבערה, בערה "אש ה' וַתֹאכל בקצה המחנה" (שם י"א, א'-ג'). חז"ל[11] נחלקו האם מדובר ב'מוקצים', השְפָלים שבמחנה, או ב'קצינים' שבמחנה.
 
כזכור, אל מול המתאוננים מצא משה בקרבו כוח של 'תפילה נבואית'. כמו בחטא העגל וכמו מול התיירים-המרגלים, "ויתפלל משה אל ה' – ותשקע האש". אבל, אל מול התאווה לבשר והבכי על מזון של 'רעב' (=ה'מָן') לעומת 'גן הירק' של מצרים, עמד משה חסר אונים. בחריפות יוצאת דופן הטיח כלפי ה' ואמר:
 
"לא אוּכַל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני"     (שם י"א, י"ד)
 
משה אף הטיח כלפי ה', לא רק "מאין לי בשר", אלא גם 'מאין לך בשר?':
 
"הֲצאן ובקר יִשָחֵט להם ומצא להם?[12] אם את כל דגי הים יֵאָסֵף להם ומצא להם?"  (שם, כ"ב)
 
אכן, רבי עקיבא[13] ראה בדברים הללו חטא של משה, שבעיניו היה כבד וחמור הרבה יותר מחטאו ב"מי מריבה". אלא, שחטא זה היה רק בינו לבין ה', וה' העביר חטאו ורק נזף בו:
 
"הֲיַד ה' תִקצָר? עתה תראה הֲיִקֱרֱךָ דבָרִי אם לא" (שם, כ"ג)
 
בהמשך, ה' שיקם ושחזר את מוסד הזקנים, שכנראה איבד מכוחו בסערות יציאת מצרים. זאת, כדי לסייע למשה ולהוציא אותו מתחושת הבדידות בהנהגת העם תחת העול הכבד.
 
ברור אם כן, שגם משבר התאווה פגע לא רק באספסף, ובבני ישראל הנגררים, אלא גם בהנהגה, בקציני המחנה, בזקני העם, ואף במשה עצמו.
 
אחדות ממילות המפתח בפרשה זו בנויות על השורש 'אספ'/'יספ' ('מצא'/'אצל') ו'רוח':
 
"והאסַפסֻף אשר בקרבו הִתאַווּ תַאֲוה..."
"אֶספָה לי שבעים איש מזקני ישראל...
ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם –
ונשאו אִתך במשא העם, ולא תִשא אתה לבדך"
"... אם את כל דגי הים יֵאָסֵף להם ומצא להם?"
"וַיֶאֱסֹף שבעים איש מזקני העם...
וַיָאצֶל מן הרוח אשר עליו ויתן על... הזקנים,
ויהי כנוח עליהם הרוח, ויתנבאו ולא יָסָפוּ"
"וַיֵאָסֵף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל".
"ורוח נסע מאת ה' וַיָגָז שַׂלוים מן הים..."
"...וַיַאַספו את השְׂלָו..."
 
קל מאד להתפתות ולהסביר בפשטנות, שיש כאן עימות בין הרוח הנבואי לבין תאוות הבשר, שנושאת בקרבה סכנות של מגפה. אולם, דווקא הרוח אשר "נסע מאת ה' " הוא שהביא את הבשר באופן כה חריג.
 
לפיכך, חייבים להסביר, ש"רוח מאת ה' " היא המביאה גם בשר וגם נבואה: בשר למתאווים לו, ונבואה למוכנים לה. כאשר אלה נאספים אל הנבואה ואלה אוספים את השלו, כולם אל 'ה' אחד' נושאים את עיניהם. "רוח מאת ה' " היא המביאה לכל בני אדם את חלומותיהם ושאיפותיהם!
 
אולם, גם הסכנות בהתאם. ככל הנראה, בדם השַׂלוים שנחתו מן הים הייתה סכנה חמורה. מי שלא נזהר בשחיטה קפדנית[14] שמוציאה את כל הדם, אלא פרס אותם במשטחים – "וַיִשְטְחוּ להם שָטוֹחַ" (שם י"א, ל"ב) – חרה בו אף ה'!
 
מאידך, גם הנאספים אל הנבואה עמדו בפני משבר, כי "אלדד ומידד" התנבאו במחנה.ככל הנראה, הם קראו תגר על מנהיגותו של משה[15] ועל הזקנים שקיבלו האצלת נבואה. בעצם התנבאותם "במחנה" הם העמידו 'אופוזיציה' נבואית, שיהושע ראה בה מרד. רק משה לבדו התעלה ואמר:
 
 "הַמְקַנֵא אתה לי?! ומי יִתֵן כל עַם ה' נביאים, כי יִתֵן ה' את רוחו עליהם"  (במדבר י"א, כ"ט)
 
המשבר העמוק, בעקבות התרסקות מסע הדגלים ובעקבות המתאוננים, פגע בעם ישראל מראש ההנהגה ועד "האסַפסֻף אשר בקרבו". הערעור על סמכותו של משה, שהתחיל ממנו עצמו ("לא אוּכַל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני"!), נמשך בנבואת "אלדד ומידד", והגיע לשיאו בחרון אף ה' נגד מרים ואהרן ודיבורם במשה – "הֲרַק אך במשה דִבֶּר ה'? הֲלֹא גם בנו דִבֵּר"?
 
ג. מדוע נענשה מרים?
 
מדוע נענשה מרים? מה היה חטאה?
 
לפי הפשט, נראה שמרים כעסה על אחיה, שהתעלם מצִפורה המִדיָנית[16] גם אחרי שהביא אותה אביה אליו להר סיני, ולקח אשה אחרת, כושית.[17] בכך, הוא פגע במשפחה.
 
אולם, לפי הבנת חז"ל מרים רצתה דווקא להגן על צִפורה הכושית-המִדיָנית שמשה אחיה לקח, ועזב בגלל נבואתו ותפקידו. כך הסבירו חז"ל את הקשר בין "האשה הַכֻּשִית אשר לקח" (שם י"ב, א'), לבין הטענה שגם הם ("אהרן ומרים", שם, ה') נביאים, והם לא פרשו מאשה וממשפחה.
 
לפי הדברים החריפים בתגובת ה' נראה, שמרים עברה את גבול המותר, כשהציגה את עצמה ואת אהרן אחיה כנביאים-מנהיגים לא פחות ממשה. ה' לא הגיב על פרשת האשה, אלא על היומרה של מרים ואהרן בנבואה כמשה, ועל הפגיעה במשה ובמעמדו כנביא-המנהיג.
 
משה, יש לציין, לא רק ששתק על הדיבור נגדו, אלא התפלל מיד לטובת אחותו שפגעה בו, בלי שום חשבון. העונש של מרים (ואהרן) היה רק מיד ה'.
 
 

[1] מעין מה שראינו בפרשת החצוצרות התוקעות ומריעות למסע, ואין די בענן שהתעלה, כי אין לעמוד במקום סכנה ולסמוך על הנס. ראה שבת לב ע"א. ורמב"ן כתב בפירושו לתורה (במדבר א', מה; י"ג, ב; דברים כ', ט), כי "התורה לא תסמוך דיניה על הניסים".
[2] לא ברור ממה ולמה נדרשת ה"מנוחה".
[3] שבת קטז ע"א; התוספות שם ציטטו ממדרש (ילמדנו), "שנסעו מהר סיני דרך שלֹשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר, שבורח לו והולך לו... לפי שלמדו הרבה תורה בסיני ..."; וראו רמב"ן לפסוק לג, שסבר כי החטא הוא עצמו היה הפורענות הראשונה, שהרי לא נתפרשה פורענות.
[4] שמות י"ז. שימו לב לפסוק ו', שמוכיח את הקִרבה בין רפידים לחורב, וראו שם בפירוש רמב"ן.
[5] בתיאור המחנות, במדבר ב', י"ז  וכן י' י"ז,כ"א, בתיאור המסע.
[6] ראו ספרֵי (בהעלותך פב). ראו משנה סוטה פרק ח' על דברי כהן משוח מלחמה, "כי ה' א-להיכם הַהֹלֵך עמכם להלחם לכם עם אֹיביכם להושיע אתכם" (דברים כ', ד), ובגמרא (סוטה מב ע"ב עד מג ע"א), "שהשם וכל כינויָו מונחין בארון". כך גם בהמשך על פנחס ככהן משוח מלחמה במלחמת מדין (במדבר ל"א, ו'), "וכלי הקדש", "זה ארון ולוחות שבו".
לדעתי, אלו הן שתי דעות על ארון היוצא למלחמה, לדעה השנייה היו בו 'שברי לוחות' הראשונים, אך לדעה הראשונה היו בו אורים ותומים עם "השם וכל כינויָו", כדי שהכהן יוכל לשאול בה' לעת הצורך. כך מפורש במלחמת הגבעה על פנחס (שופטים כ', כ"ז-כ"ח), ובמלחמת שאול במעבר מכמשׂ (שמואל-א י"ד, ג', י"ח). כך גם באביתר שברח אל דוד עם אפוד, ושלמה קרא לו 'ארון ה'' (שמואל-א' כ"ג, ו', ט'-י"ב  וכן מלכים-ב' ב', כ"ו). וראו מאמרי 'ארון הברית ומעמדו בספר שמואל' (בתוך בעקבות ארון ה', תשנ"ד).
[7] דיון נרחב על השאלה אם חובב הוא יתרו, או בנו אחי ציפורה התנהל בדברי רש"י, ראב"ע ורמב"ן לפסוק כ"ט.
[8] אגב הגדרת 'ספר' קודש מינימלי, 85 אותיות כפרשת 'ויהי בנסע הארן' – להצלה מפני דלקה בשבת (שבת קטו ע"ב). לפי דעתי, שתי הדעות משלימות זו את זו, ופרשה זו על ארון היוצא למלחמה, קשורה ל"ספר מלחמות ה'" (במדבר כ"א, יד), והקשר שציינו חז"ל (שבת קטז ע"א) לדגלים הוא מורכב, ותלוי בשאלה, איזה ארון היה יוצא למלחמות.
[9] כעין סוגריים, מסומנות בשתי אותיות נ' הפוכות.
[10] יש מקום לתמיהה מדוע סתמה כאן התורה, ואין זה דומה ל-38 שנות נדודים, שנכתבו עליהם רק רשימת "מסעי בני ישראל" (במדבר ל"ג), וכמה רמזים בתחילת דברים, ואין כאן מקום להאריך.
[11] ספרֵי (בהעלֹתך פה), וברש"י לפסוק (י"א, א').
[12] מסתבר דווקא פירושו של רבן גמליאל בן רבי יהודה הנשיא (המובא ברש"י), שלא יספיקו להם גם "כל דגי הים", כי ימצאו תמיד עוד סיבות להתלונן, וגם כל מה שיקבלו לא יספק תאוותם.
[13] תוספתא סוטה פרק ו', ז';
[14] ראו בספרֵי (בהעלתך צח), שהיו טעונים שחיטה, והכתוב מלמד שרבים לא 'שחטו להם שחוט', אלא הפכו את הסדר, "וַיִשְטְחוּ להם שָטוֹחַ". 
[15] כדעה ראשונה בסנהדרין (יז ע"א).
[16] ראו מאמרי על 'מאבק הזהות של משה', מגדים גיליון נ' (תשס"ט, עמ' 37), ובאתר שלי.
[17] ראו רשב"ם בפירושו לי"ב, א', לעומת פירוש רש"י בעקבות חז"ל (ספרֵי בהעלֹתך צט).