שבועה על חצי שיעור של איסור

לשיעור הבא: בשיעור הבא נעיין בשיטת ריש לקיש שהעמיד את המשנה בשבועה על חצי שיעור. יש לבחון אם הסברו אפשרי גם לשיטת רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, ואם כן – מדוע. מקורות:

 

בשיעורים הקודמים עסקנו במשנה כב:, שחייבה משום שבועה באכילת נבילות וטריפות, ובשאלה מדוע מגבלת "מושבע ועומד" אינה חלה כאן. התמקדנו בתשובתו של רבי יוחנן, שהעמיד את המשנה בשבועה בכולל, ובהתנגדותו של ריש לקיש לפיתרון זה. היום נעבור לעסוק במענה שהציע ריש לקיש עצמו לבעיה ובהתייחסותו של רבי יוחנן למענה זה. זה לשון הגמרא אצלנו (כג:):

 

"אמאי? מושבע מהר סיני הוא! ...()ריש לקיש אמר: אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן, אי בסתם אליבא דרבי עקיבא, דאמר: אדם אוסר עצמו בכל שהוא... רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש, דמוקים לה למתניתין כדברי הכל... לריש לקיש, משום הכי קא פטר רבי שמעון, דתניא, רבי שמעון אומר: כל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לקרבן".

 

העולה מפשטות סוגייתנו, שלדעת ריש לקיש אין בעיית מושבע ועומד בחצי שיעור של נבילה. לכן, כאשר אדם נשבע שלא יאכל חצי זית נבילה שבועתו חלה, ולפי רבי עקיבא גם בשבועה סתמית "שלא אוכל נבילות" שבועתו חלה על חצי שיעור. כפי שזכור לנו משיעור מס' 4, לשיטת ריש לקיש חצי שיעור אסור מדרבנן ולשיטת רבי יוחנן הוא אסור מהתורה. אך מפשטות סוגייתנו עולה שאיסור זה של חצי שיעור אין בו בכדי להגדיר את המצב כ"מושבע ועומד מהר סיני", וזאת אף לשיטת רבי יוחנן, שאינו מסתייג מתוכן תשובתו של ריש לקיש אלא רק מהבחירה להעמיד כך את המשנה. רק לשיטת רבי שמעון, שסובר שיש חיוב מלקות על פחות מכזית, מדובר באיסור שעולה כדי "מושבע ועומד".

 

 

כעת נעיין בסוגיה ביומא, ממנה עולה גישה שונה לנושא. הגמרא שם עג: סברה מתחילה שלריש לקיש חצי שיעור מותר, וחידשה שאף לשיטתו הוא אסור מדרבנן. כאן התקשתה הגמרא, שאם חצי שיעור מדרבנן, היה לנו לומר שגם לריש לקיש הוא יהיה בגדר מושבע ועומד. כלומר, נקודת המוצא של הגמרא היא הפוכה מזו של סוגייתנו: לא זו בלבד שאיסור תורה של חצי שיעור הוא בגדר מושבע ועומד, אלא גם איסור דרבנן. ומבאר רש"י שם:

 

"ואי סבירא ליה לריש לקיש דחצי שיעור אסור מדרבנן, היכי מוקי לה להא דתני חייב באוכל חצי שיעור, והרי אף עליו מושבע משום לאו ד'לא תסור'" (עד. ד"ה ואליבא).

 

הגמרא דוחה את הקביעה ביחס לאיסורים דרבנן, ומבהירה שאין הם בגדר מושבע ועומד, אך מבלי להבהיר מדוע, וכיצד נדחית טענתו של רש"י בדבר איסור תורה של "לא תסור" שמגבה איסורים דרבנן. גדרם של איסורים דרבנן אינו מעיקר ענייננו היום, ובכל זאת נתייחס למספר נקודות בהקשר זה.

 

הרמב"ן (בהשגותיו לשורשי ספר המצוות, שורש א') נקט שאין תוקף דאורייתא לאיסורים דרבנן מכוח לא תסור. שיטתו אינה נקייה מספיקות, וכבר האריכו האחרונים בניסיון לברר מדוע חובה עלינו לשיטתו לשמוע בקול דברי חכמים אם הקב"ה לא ציווה עלינו בתורתו לעשות כן, אך לענייננו ברור שלשיטתו אין קושי מדוע אין זה בגדר מושבע ועומד. דברי הרמב"ן נאמרו כנגד שיטת הרמב"ם, והתשב"ץ בחיבורו זוהר הרקיע אכן הקשה על הרמב"ם כיצד הוא יפרש סוגיה זו ומדוע אין דין מושבע ועומד באיסור דרבנן.

 

אמנם, בעל ה"מגילת אסתר" בחיבורו על ספר המצוות דחה את דברי התשב"ץ, ודווקא הקשה על הרמב"ן מסוגיה זו. הלוא לשיטת הרמב"ן עולה לכאורה שזו הנקודה שהתחדשה בסוגיה ביומא בדחיית ההווה אמינא, דהיינו שכאן בחר הש"ס להשמיענו כבדרך אגב שאין תוקף דאורייתא לדינים דרבנן. הבנה זו מוקשית כשלעצמה, ואף אינה משתמעת מלשון הגמרא. הגמרא אמרה בקושייתה: "מודה ריש לקיש שאסור מדרבנן. אי הכי לא ניחייב עליה קרבן שבועה!", ובתשובתה לא אמרה שמצוות דרבנן אינן בכלל "לא תסור", אלא "כיון דאית ליה היתר מן התורה – קא חייל קרבן שבועה". ומכאן, הסיק ה"מגילת אסתר", "שמע מינה שלא היה לו ספק שהם בזה הלאו, אבל הספק היה אם יאמר עליהם מושבע מהר סיני או לא". ומדוע באמת אין דין מושבע ועומד אם יש תוקף דאורייתא לאיסור?

 

הגר"ש שקאפ (שערי יושר, שער א פרק ז) ביאר שאיסור מכוח "לא תסור" אינו איסור אכילה, אלא איסור ציות בלבד, ועל כן אין חפיפה בינו לבין שבועת "שלא אוכל". אולם, לעניות דעתי יש ביסוד זה בכדי להסביר מדוע אין כאן מגבלה של "אין איסור חל על איסור", שכן האיסורים אינם חופפים, אך אין בכו בכדי להסביר מדוע אין כאן דין מושבע ועומד; שהרי הפעולה המדוברת כבר אסורה עליו בפועל מן התורה. ויעוין בדברי המגילת אסתר שביא זאת באופן שונה:

 

"מאחר שלא נאמרו בבירור בסיני לא יאמר עליהם 'מושבע ועומד מהר סיני'... אף כי הם בכלל לאו ד'לא תסור', לפי שלא יצדק עליהם לשון נאמרו למשה בסיני לפי שלא נאמרו בבירור...".

 

לשיטתו, "מושבע ועומד" נאמר רק ביחס למצוות שתוכנן נקבע על ידי התורה. סמכות חכמים לצוות אכן נשענת על הסמכה מהתורה אבל מכיוון שאין בעצם האיסור מצווה מהתורה הרי שמנקודת מבטה של התורה מדובר בעסקי רשות שהשבועה יכולה לחול עליהם.

 

ועוד נציין, שלשיטת הר"ן שכבר הזכרנו ושנראה בהמשך, שדין "מושבע ועומד" לא נאמר אלא על דברים המפורשים בתורה, יש מקום לומר שגם איסורים דרבנן אינם נכללים בקטגוריה זו. וכך כתב הרדב"ז: "והשבועה לא היתה אלא על הדברים המפורשים בתורה. תדע, שהרי כתיב בתורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ואפ"ה חיילא שבועה אאיסורין דרבנן" (הל' שבועות פ"ה ה"ז). אמנם, ניתן לכאורה להסתייג מכך, שכן יש מקום לומר שזהו איסור מפורש, שהרי התורה ציוותה במפורש שלא לסור מדברי חכמים וחכמים ציוו במפורש שלא לאכול חצי שיעור; ונראה שהרדב"ז מניח שיש צורך בהתייחסות מפורשת של התורה לתוכן הספציפי של האיסור, וכעין דברי המגילת אסתר.

 

מכל מקום, באשר לאיסור חצי שיעור מהתורה שקיים לשיטת רבי יוחנן, נראה לכאורה ברור מהסוגיה ביומא שדי בו כדי להגדיר את המצב כ"מושבע ועומד"; וזאת כאמור בניגוד לעולה מפשט סוגייתנו בשבועות. ואכן, הרמב"ן בסוגייתנו הביא שיש שמחקו מסוגייתנו את המשפט "רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש, דמוקים לה למתניתין כדברי הכל"; וזאת משום שבלאו הכי לרבי יוחנן אין מענה בתשבתו של ריש לקיש משום שחצי שיעור הוא בגדר מושבע ועומד. הרמב"ן עצמו אינו מוחק את הגרסה; אבל מסביר שהגמרא ציינה טעם אחד לכך שרבי יוחנן מעדיף שלא לתרץ כריש לקיש, לצד טעמים אחרים שנכונים לשיטתו, ומה עוד שבסוגייתנו רבי יוחנן אינו ניצב לבדו אלא שותף לרב ושמואל, שעמדתם בעניין חצי שיעור אינה ידועה. הרמב"ן נוקט אפוא בבירור כקו שעולה מהסוגיה ביומא, שודאי שחצי שיעור לרבי יוחנן הוא בגדר מושבע ועומד מהר סיני.

 

מנגד, ראשונים אחרים נקטו בעולה מפשט סוגייתנו, שעל אף שחצי שיעור אסור מהתורה לרבי יוחנן[1], עם זאת אין זה בגדר מושבע ועומד, ויש לעמוד על דבריהם.

 

 

כפי שכבר הזכרנו, הר"ן סבר שדין "מושבע ועומד" אינו תקף אלא בציוויים במפורשים בתורה שבכתב, שרק לגביהם ניתן לומר שאנו מושבעים ועומדים מהר סיני. הר"ן חוזר על כך במספר מקומות[2], ואחד מהם הוא בחידושיו על סוגייתנו:

 

"דאפילו לרבי יוחנן, דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, שבועה חלה עליו, דכל דליתיה מפורש מן התורה בעשה או בלא תעשה, לא מקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו".

 

לשיטתו אפשר שחצי שיעור הוא איסור בעל תוקף דאורייתא מלא ורגיל, אלא שכיוון שאין הוא מפורש בתורה, אין הוא בגדר מושבע ועומד. זאת כפשטות סוגייתנו, וכאמור לעיל כנגד פשט הסוגיה ביומא[3].

 

הר"ן מוסיף ומבהיר, שעיקרון זה תקף הן ביחס לשבועה לקיים איסורי תורה והן ביחס לשבועה לעבור על דברי תורה, ששבועה כזו חלה על איסורים שאינם מפורשים בתורה, שאין הם בגדר מושבע ועומד. כך ביחס לאיסור חצי שיעור וכך ביחס לאיסור של אדם החובל בעצמו, שהר"ן מבין שהוא דוגמה לאיסור תורה שאינו מפורש בתורה. אמנם, אומר הר"ן, לאחר שהשבועה חלה היא ניצבת מול איסור תורה תקף, והתוצאה היא שאין היתר לקיים את השבועה ולעבור על איסור התורה:

 

"כיון דלאו עשה ולא תעשה בהדיא אלא מדרשא אתי, חילא שבועה עליה. ולא שיהא רשאי... אף על פי שנשבע, דהא אפילו דרבנן דוחה של תורה בשב ואל תעשה, כל שכן איסור של תורה, שאין אומר לאדם עמוד וחטא בידים לקיים שבועתך... הכא נמי בחצי שיעור, אף על גב דלרבי יוחנן אסור מן התורה, מכל מקום כיון שאין בו לאו מפורש אלא מדרשא קאתי, כדאיתא בפ' בתרא דיומא, אם נשבע לאוכלו ולא אכלו חייב קרבן שבועה, אף על פי שאין רשאי לאכלו וכמו שכתבנו... וכן מצאתי לר"ם במז"ל בפ"ה מהלכות שבועות כדברי שכתב שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה חייב בשבועה".

 

 הר"ן מסתמך על דברי הרמב"ם, שאכן נקט שאין דין מושבע ועומד בחצי שיעור, הן לקיים דברי תורה והן לבטלם. אמנם, הרמב"ם לא כתב את נימוקו של הר"ן, שרחוק מלהיות מילתא דפשיטא, וכמו כן הרמב"ם לא כתב את חידושו של הר"ן שהדין בפועל יהיה שאל לו לנשבע לקיים את שבועתו[4]. חידוש זה של הר"ן מבוסס על הנימוק: "דהא אפילו דרבנן דוחה של תורה בשב ואל תעשה, כל שכן איסור של תורה, שאין אומר לאדם עמוד וחטא בידים לקיים שבועתך"; ולכאורה משמע שגם הנשבע לעבור על איסור דרבנן, ששבועתו ודאי חלה למסקנת הסוגיה ביומא, יהיה אסור בקיום שבועתו בפועל, וצריך עיון בכך. לגבי איסור דאורייתא, מכל מקום, ובכלל זה איסור חצי שיעור לרבי יוחנן, עמדת הר"ן ברורה. ומכאן נראה שהר"ן אינו מקבל את עמדת הרמב"ן שראינו בשיעור הקודם. הרמב"ן כתב ששבועה בכולל חלה לבטל מצוות עשה, ובאופן תיאורטי היא אמורה לחול גם לבטל מצוות לא תעשה, אלא שמכיוון שהדין בפועל יהיה שב ואל תעשה עדיף וההלכה תורה לנשבע שלא לקיים שבועתו, הרי שהשבועה נחשבת לשבועת שווא ואינה חלה ("משעת שבועה יצאת לשוא")[5]. הר"ן סבור שכאשר חלות שתי נורמות מחייבות וסותרות, העובדה שבפועל ההנחייה ההלכתית היא לבכר אחת מהן מחמת העדפה "טכנית" כגון "שב ואל תעשה עדיף" אינה הופכת את השנייה לחובה בלתי אפשרית שבהקשר של שבועה מוגדרת כשבועת שווא.

 

אפשר שעוד נשוב לנקודת מחלוקת זו בין הרמב"ן לר"ן בהמשך לימודנו.

 

 

הריטב"א נקט אף הוא (כדעת הר"ן ודלא כרמב"ן והרשב"א) שלשיטת רבי יוחנן שבועה שלא לאכול חצי שיעור נבילה חלה. עמדה זו צריכה להתמודד עם בעיית מושבע ועומד ועם דין אאחע"א (אין איסור חל על איסור). וכך כותב הריטב"א:

"דכיון דלית בחצי שיעור מלקות ולא קרבן ולא כרת, לא חשיב ליה מושבע ועומד מהר סיני לענין זה, וחייל עליה איסור שבועה כאיסור חמור שהוא חל על איסור קל, ואפילו מאן דלא מודה בעלמא מודה הכא... דאפילו הכי חיילא שבועה אכל שהוא משום איסור חמור חל על איסור קל, דחצי שיעור מדאורייתא ליכא אלא איסורא בעלמא ובשבועה איכא לאו" (כב:, כג:).

 

הריטב"א אינו מבהיר את היחס שהוא רואה בין אאחע"א למושבע ועומד. ניתן להבין בדבריו שעצם העובדה שאין בחצי שיעור כל עונש הופכת אותו לאיסור שאינו בגדר מושבע ועומד, מתוך הנחה שאינה ברורה שגדר מושבע ועומד מתייחס רק לאיסורים בני ענישה. ובאשר לדין אאחע"א, איסור שבועה חל על איסור שאין בו עונש מדין חמור על קל. ואמנם, אנו פוסקים להלכה שאין איסור חמור חל על איסור קל, אבל בעוצמה כזו של "פערי כוחות" בין האיסור החמור והקל כולם יודו שהאיסור החדש מחדש דיו והוא חל על הישן. מעניין, שהר"ן בתחילת דבריו שציטטנו לעיל הביא שיטה כעין זו, אך מבלי לטעון לחילוקו של הריטב"א העמיד זאת כדעה השנויה במחלוקת[6].

 

מכל מקום, לשיטה זו אין ייחוד לאיסור חצי שיעור אלא בכך שאין בו עונש. נקודה זו נכונה, למשל, גם לאיסור עשה; והתוספות דחו אותה מטעם זה, שכן הם הבינו שאיסור לאו אינו חל על איסור עשה.

 

 

בשיעור מס' 4 עסקנו בגדר איסור חצי שיעור. נטינו לכך שביסוס האיסור על סברת "חזי לאצטרופי" אינו סיבה לאיסור אלא סימן לכך שיש כאן איסור; ועמדנו על הבנה מסוימת שלפיה אין זה סימן לכך שיש אכילה בפחות מכזית, אלא לכך שגם אם אין כאן מעשה אכילה, העובדה שאם נמשיך בפעילות האכילה יהיה כאן מעשה אכילה מחייב מלמדת אותנו שמדובר בחפצא שלילי שעצם הצריכה ממנו אסורה על אף שציווי הגברא של התורה התייחס למעשה אכילה בדווקא[7]. מסברה, ניתן לומר שיש בכך הסבר חדש לכך שאין דין מושבע ועומד בחצי שיעור. התוספות התייחסו לדין חצי שיעור כ"איסור בעלמא" שמהווה גורם פחות משמעותי מאיסור עשה למשל, על אף שגם באיסור עשה אין עונש. וניתן לבאר, שבאיסור עשה יש ציווי גברא ברור של התורה, ואילו באיסור חצי שיעור אין ציווי גברא אלא רק איסור על החפצא שנלמד ממילא, וזה אינו ציווי אופרטיבי של התורה שניתן לראות בו מושג של מושבע ועומד. כך ניתן לפרש את דברי התוס' בדף כב: ד"ה אהתירא: "דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד"; וכך ניתן לטעון בשיטת הרמב"ם (פ"ה הל' ז-ח), שלפיו כאמור אין חצי שיעור בגדר מושבע ועומד לא לעניין שבועה לקיים ולא לעניין שבועה לבטל (כהסבר חלופי לזה שהעלה הר"ן בשיטתו[8]).

 

אמנם, עיון בדברי התוספות כג: ד"ה דמוקי מעלה תמונה מורכבת יותר. קשה לי לעמוד על דרכם במדויק, משום שלאורך הדרך הם אינם מבחינים בין מושגי "מושבע ועומד" ואאחע"א. אך ניתן בכל זאת להסיק ממכלול דבריהם שהמושג "איסור בעלמא" ביחס לחצי שיעור נותן מענה למגבלת אאחע"א, ומסביר מדוע בניגוד לאיסור עשה, שאין שבועה או איסור לאו אחר חל עליו, על איסור חצי שיעור ניתן להחיל איסור לאו. הסברה לכך יכולה להיות ליקוי מהותי בעצם הגדרת הדבר כאסור, למרות שכאמור דווקא איסור בחפצא ישנו, ואפשר שהדבר מבוסס על כך שאין זה איסור אכילה. אולם, באשר למושבע ועומד הדברים מורכבים יותר. התוספות מניחים כמילתא דפשיטא בניגוד לרמב"ם, שלא ניתן להישבע לאכול חצי שיעור, משום שהוא מושבע ועומד. כיוון שכך, טוענים התוספות בתירוצם האחרון, לא ניתן גם להישבע שלא לאכול חצי שיעור, לא משום מושבע ועומד אלא משום ששבועה זו ליתא בהן (וזאת כפשט המשנה כז. שלמדנו, שיש מניעה עצמאית שלא להישבע לבטל דברי תורה, ומכך נגזרת בעיה להישבע לקיים דברי תורה משום ששבועה זו היא "ליתא בהן"). ואם כן, מהתוספות כג: נראה שהניסוח שלפיו אין בחצי שיעור גדר של מושבע ועומד (כלשונם בדף כב: שחוזרת גם בדף כג:) אינו מדויק, והדברים נכונים רק ביחס לאאחע"א. וצריך עוד עיון בדבריהם (ויצוין שתוס' הרא"ש כאן מסתפק בקביעה הדומה לזו של התוספות כב: – "כיון דליכא אלא איסורא בעלמא לאו מושבע ועומד קרי ליה").

 

הפתחי תשובה (יו"ד סי' רל"ח סק"א) הביא ספק מעניין שנוגע לענייננו:

 

"עיין בספר רב פנינים פ' נח שכתב דיש להסתפק אם שבועה חלה על חצי שיעור בבשר בחלב וכלאי הכרם, דלא כתב בהו 'אכילה', דבבשר וחלב כתיב 'לא תבשל' ובכלאי הכרם כתיב 'פן תקדש', אם כן יש לומר דבכל שהוא יש לאו מה"ת, אלא דלא לקי דשיעורין הלכה למשה מסיני דפחות מכזית לא לקי, א"כ אין שבועה חלה עליו; או דילמא הלל"מ עקריה לקרא ממשמעותא, וליכא כ"א איסור לחוד...".

 

הצד הראשון בספק זה סובר שבאיסורי תורה שנקראו "אכילה" אכן אין לאו בחצי שיעור, ומטעם זה אין זה בגדר מושבע ועומד, מה שאין כן באיסורים שלא נקראו "אכילה". ניסוחו ביחס לאיסורים אלו הוא מרחיק לכת – עוברים על הלאו באופן מלא אלא שיש הלכה למשה מסיני שאין עונש. אך ניתן לומר שגם אם הלאו הוא חלקי, די בו בכדי להחשיב זאת כמושבע ועומד, להבדיל מאיסורים שהוגדרו כאיסורי אכילה שלגביהם מדובר באיסור ללא ציווי הגברא הרגיל. אמנם, הגישה המקובלת היא שאף שני איסורים אלו בכלל איסורי אכילה הם, ואכ"מ.

 

לסיום שיעור זה, אצטט כאן דברים של המאירי (כה.) שהציג גישה משלו בביאור תוקפה של שבועה על חצי שיעור לשיטת רבי יוחנן. אני מתקשה בהבנת דבריו, ואותיר מלאכה זו ללומדים:

 

"שאף ר' יוחנן לא אמרה אלא משום דחזי לאצטרופי כמו שהתבאר שם, וזה שנשבע על חצי שיעור כבר גלה בדעתו שאין כונתו על שיעור שלם, והרי הוא מפקיעו מאיסור תורה, שלא אסרתו אלא משום דחזי לאצטרופי והוא בהתחלת אכילה, הא כל שאינו מכוין להתחלת אכילה אלא שמחשב להיות כל אכילת האיסור בחצי שיעור זה אינו מן התורה, שאין שם אכילה עליו, כך נראה לי...".

 

 

 

בשיעור היום עסקנו במחלוקת האם חצי שיעור של איסור הוא בגדר מושבע ועומד. בשיעור הבא נדון בשיטות הסוברות שאין כאן מושבע ועומד, וננסה לבחון מה הדין אם אדם נשבע על חצי שיעור ואז אכל את השיעור המלא – האם הוא כעת חייב בשתים? עיינו בהקשר זה בתוס' הרא"ש כד: בקטע המצורף (מתייחס לדברי הגמרא שם: "כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחֵלֶב, מיגו דחייל אתמרים חיילא נמי אחֵלֶב"); והשוו לרש"י יומא עג: בשני הקטעים האחרונים. עיינו גם ברמב"ם הל' שבועות פ"ה ה"ז ונסו לעמוד על דרכו.

כעת עיינו במשנה כז: ובגמרא עד "אינו חייב עד שיאכל את כולה" וברש"י שם. מה הקושיה העולה ביחס לשיטת רש"י? האם ניתן לחשוב על דרכים לחלק בין הנושאים הנידונים?

 

ותימה דאפי' בלא כולל נמי משכחת לה כגון שאמר שבועה שלא אוכל חצי זית חלב דאינו מושבע עליו וכשאכל זית עבר על שבועתו דיש בכלל זית חצי זית, והוה מצי למימר וליטעמך.