לאוין בשבועה | 2

מקורות:

בשיעור הבא נמשיך ונברר מספר נקודות בסוגיה שבה עסקנו היום. נבחן את גדר המעשה המחייב מלקות, ולשם כך רצוי ללמוד את המשך הגמרא כא. עד הנקודתים הראשונות כא:. יש לעיין גם בשיטת הרמב"ם בסוגיה: ספהמ"צ לרמב"ם ל"ת סא, קנז; הל' שבועות בכותרות, פ"א הל' א-ד, פ"ו ה"ב (בעניין התרת שבועה ע"י חכם); הל' נדרים בכותרות, פ"א ה"ד, פ"ג הל' ז-ח; הל' סנהדרין פי"ט פתיחת הל' ד' ובאותיות קלה-קלז.

 

 

בשיעור היום נשמיך את הדיון שהחלנו בו בשבוע שעבר, בדבר הלאו שעוברים עליו בשבועה על העבר ובשבועה על העתיד והיחס בין חיוב המלקות לחיוב הקרבן לפי שיטותיהם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל בהקשר הקרבן, ורב דימי ורבין בהקשר המלקות. מומלץ לעבור במהרה על השיעור הקודם בטרם קריאת שיעור זה.

 

 

בסוגיה כא. אנו לומדים שאין חיוב מלקות באדם שנשבע שיעשה דבר מה ולא עשהו, אם משום שמדובר בהתראת ספק ואם משום שמדובר בלאו שאין בו מעשה. לעומת זאת, בשבועה על העבר יש מלקות, על אף שעבירה בדיבור בדרך כלל אינה מוגדרת כלאו שיש בו מעשה, משום שהתורה חידשה שיש מלקות על שבועת שווא, וחידוש זה הורחב בדרשות שונות גם לשבועת שקר על העבר. הר"י מיגאש ביאר שחידוש זה נשען על כך שבכל זאת ישנה רמה מסוימת של מעשה בשבועה העבר:

 

"שכיון שהיא לשעבר נמצא שבעת השבועה הוא שמתחייב, הלכך אעפ"י שאין בה מעשה רבה, מ"מ הא איכא מעשה זוטא, שהיא הקצת שפתים, מש"ה רביה רחמנא למלקות. אבל 'אוכל' ולא אכל, שאינו מתחייב משעת השבועה כדי שתאמר הרי יש בה הקצת שפתים כלל, ונמצא שאין שם לא מעשה רבה ולא מעשה זוטא, כי הא לא רבי' רחמנא למלקות".

 

לעומת זאת, לגבי שבועה שלילית ביחס לעתיד ("שבועה שלא אוכל") נאמר בסוגיה שפשיטא שניתן להלקות, שהרי זהו לאו שיש בו מעשה, ומשמע שזהו יסוד ברור שאינו זקוק לריבוי מיוחד, ובלשונו של הר"י מיגאש זהו "מעשה רבה".

 

ומשמע, שבעוד שבשבועה על העבר מעשה העבירה הוא בשבועה, ועל כך ניתן לחייב מלקות גם אם לשם כך יש צורך בחידוש משום שזהו "מעשה זוטא" בלבד; בשבועה על העתיד מעשה העבירה הוא הפרת השבועה, וגם אם יסוד האיסור הוא בשקר, פעולת ההפרה היא הפעולה שבה האדם משקר בשבועתו, ומדובר במעשה ברור יותר מאשר בשבועת שקר על העבר.

 

מעניין להשוות זאת גם לדיני פסולו לעדות של הנשבע לשקר. יעוין בשולחן ערוך:

 

"העובר על השבועה, אחד שבועת שוא ואחד שבועת שקר של ממון וביטוי, פסול... ויש אומרים שאינו נפסל אלא דוקא בשבועה דלשעבר, דבשעה שיצתה שבועה מפיו יצאה לשקר; אבל בשבועה דלהבא, כגון שלא אוכל, ואכל, לא" (שו"ע חו"מ ל"ד, ה).

 

על פי שיטת ה"יש אומרים"[1], הפסול לעדות נקבע דווקא בשקר מובהק דוגמת זה שקיים בשבועה על העבר, ולא בפעולה שרק בשלב מאוחר יותר מתבררת או הופכת לשקרית. בניגוד לשיטה זו, הריב"ש (סי' שי"א) כתב:

 

"ולי נראה להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה. אבל נשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול לעדות ולשבועה".

 

לפי הריב"ש בכל מקום שבו יש חיוב מלקות יש גם פסול לעדות. אך לדעה האחרת אין חפיפה בין התחומים, ופעולת השקר המובהקת קיימת רק בשבועה על העבר.

 

 

הרמב"ם מציג בסוגיה זו שיטה משלו, שבפשוטה אינה עולה בקנה אחד לא עם שיטת רב דימי ולא עם שיטת רבין. נעיין בדברים, אך אומר מראש שהבנת הרמב"ם בגדר האיסור בשבועה על העתיד תוסיף ותתברר עם המשך לימודנו בפרק.

 

בפרק א הלכה ג כותב הרמב"ם:

 

"נשבע אחת מארבע מחלוקות אלו והחליף כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או שיאכל ולא אכל או שאכלתי והוא לא אכל שלא אכלתי ואכל הרי זו שבועת שקר, ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר, ואם נשבע לשקר במזיד לוקה, בשוגג מביא קרבן עולה ויורד שנאמר ונעלם ממנו והוא ידע ואשם וגו'".

 

העולה מדברי הרמב"ם, שהלאו שעוברים עליו בכל אחת מארבע השבועות (אכלתי ולא אכלתי, אוכל ולא אוכל) הוא "ולא תשבעו בשמי לשקר". לאו זה עומד הן סידו חיוב המלקות במזיד והן ביסוד חיוב הקרבן בשוגג. הרמב"ם בבירור פוסק כרבי עקיבא, שיש חיוב קרבן גם בשבועה על העבר, ובפשטות גם מקבל את העולה מלשון רבי עקיבא במשנה, שהחיוב על העבר ועל העתיד הוא ביסודו של דבר דומה, והרמב"ם מבהיר שהיסוד המשותף הוא יסוד השקר: "הרי זו שבועת שקר". אולם, באשר ללאו שעליו לוקים הרמב"ם סוטה הן משיטת רב דימי, שבשבועה על העבר לוקים משום "לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא"; הן משיטת רבין, שלפיה בשבועה על העתיד אין לוקים משום "ולא תשבעו בשמי לשקר" אלא משום "לא יחל דברו". מבחינה רעיונית, אפשר ששיטת הרמב"ם אינה כה מחודשת, שכן ודאי שלשיטת רב דימי היסוד שעומד מאחורי החיובים השונים הוא שקר, עם הבחנה דקה יחסית בין שני סוגי שקר; ואף בשיטת רבין, שבפשוטה הולכת בכיוון שונה, ראינו כבר שלדברי הר"י מיגאש, שהרמב"ם כידוע ינק ממנו הרבה מתורתו, יש לגרוס אחרת בסוגיה, ומגרסתו עולה שאף לשיטת רבין היסוד הכללי הוא שקר. אולם, מבחינת הלאו הרשמי שעליו לוקים יש כאן חוסר התאמה לשיטות האמוראים.

 

אמנם, הריב"ש בתשובותיו[2] הציע הבנה שונה בדעת הרמב"ם, ולפיה הרמב"ם פסק כרבין על פי הבנתו. לדבריו, הרמב"ם פירש בדעת רבין ביחס לשבועה על העתיד פירוש הדומה מעט לזה שפירשו התוספות בדעת רב דימי בנקודה זו, שלוקה הן משום "ולא תשבעו בשמי לשקר" הן משום "לא יחל דברו". לפי הריב"ש, רבין כתב: "אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו" אך התכוון שלוקים גם משום "ולא תשבעו בשמי לשקר"; ואילו הרמב"ם כתב "שנשבע שלא יאכל ואכל ... הרי זו שבועת שקר, ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר" אך התכוון שלוקים גם משום "לא יחל דברו"; וביאר: "ולא חשש להזכיר בל יחל, ואם עובר בו ג"כ בלהבא. לפי שאין דרכו למנות לאו יתירי. והזכיר זה הלאו המפורסם, והכולל שבועת בטוי להבא ולשעבר, ולא בל יחל, שהוא מיוחד בקונמות". לשיטת הריב"ש, נמצא שיש בעיה כפולה בשבועה על העתיד: שקר, וזהו האיסור שעליו מביאים גם קרבן בשוגג; ולצד זאת יש גם חוק שהנשבע יצר לעצמו בדומה לנודר, ובמקרה של מזיד ניתן ללקות משום לאו זה.

 

ייתכן שניתן לתמוך קמעה את דברי הריב"ש מלשון הרמב"ם בספר המצוות בביאור מצוות "לא יחל דברו": "שהזהירנו מעבור על מה שחייבנו על עצמנו בדבור אף על פי שהוא בלא שבועה, וזה הוא הנדרים" – ניתן להבין שלאו זה חל גם על דיבור בשבועה. כמו כן, הרמב"ם בהלכות שבועות פ"ו ה"ב (על בסיס הסוגיה חגיגה י.) כותב שסמך בתורה ליכולתו של חכם להתיר שבועה על ידי שאלה נמצא בפסוק "לא יחל דברו":

 

" 'לא יחל דברו', שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש, כענין שנאמר 'וחללת את שם אלהיך', אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו".

 

גם כאן ניתן לכאורה להסיק ש"לא יחל דברו" חל גם על שבועה.

 

אולם, במבט כולל דומה יקשה עלינו לאמץ את פירושו של הריב"ש ברמב"ם. איסור "לא יחל דברו" נמנה ברמב"ם בהלכות נדרים ומוזכר שם תדיר; ואינו נזכר בשום מקום ביחס לשבועה (ראו גם הל' סנהדרין פי"ט ה"ד, אותיות קלה, קלז). הפסוק של "לא יחל" עוסק כמובן גם בשבועה, ועל כן ניתן ללמוד ממנו הלכות דוגמת זו הנזכרת מפ"ו ה"ב, אבל קשה למצוא סמך לטענה שלדעת הרמב"ם המפר שבועתו לוקה גם משום לאו זה.

 

כעת נעיין בדברי המאירי, שאמנם לא התייחסו במפורש לשיטת הרמב"ם אך הולמים את שיטתו:

 

"זה שכתבנו שהשבועה אין בה לאו דבל יחל הוא דעת [רב דימי] בסוגיא זו; ואף על פי שאין הלכה כמותו באכלתי ולא אכלתי, שלדעתו אזהרתו מלא תשא וכבר פסקנו שאזהרתו מלא תשבעו, מ"מ לענין מה שאמר 'קונמות בבל יחל', כלומר אבל לא שבועה, הלכה כמותו, ולא כרבין שאמר שאף בשבועה כל לא אוכל ושאוכל בבל יחל. ואף על פי שהלכה כמותו במה שאמר 'אכלתי ולא אכלתי – שקר', באוכל ולא אוכל מיהא אין הלכה כמותו. ונמצא, שאין הלכה כאחד מהם מכל וכל אלא אכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל הכל בולא תשבעו בשמי לשקר, וקונמות בבל יחל. ויש פוסקים בכלם כרבין, ואין הדברים נראין, שבכל התלמוד מצינו בל יחל לנדר ולא לשבועה".

 

לפי המאירי, אכן הלכה כרב דימי (כרש"י ולא כתוספות) לעניין שבועה על העתיד וכרבין לעניין שבועה על העבר, ואם כן יש מקום לומר שזו היא שיטת הרמב"ם. אפשר גם (ומעין כך הציע לי הרב יאיר קאהן) שהרמב"ם הבין מהמשך הסוגיה שייתכן שהקביעה שיוחסה לרבין (בשם רבי אבהו) שבשבועה על העתיד אינו לוקה משום "ולא תשבעו בשמי לשקר" אלא משום בל יחל אינה נותרת על כנה, והרמב"ם פסק את הכרעת הסוגיה.

 

כיוון אחר ליישוב סוגיית הגמרא אליבא דהרמב"ם שמעתי מהרב נחמיה רענן. להצעתו, אף שעולה בבירור מסוגייתנו שדעות האמוראים נאמרו הן אליבא דרבי ישמעאל הן אליבא דרבי עקיבא, יש מקום לומר שהסוגיה כולה נוטה יותר לגישתו של רבי ישמעאל. על פי רבי ישמעאל, ישנו פיצול חד בין שבועה על העבר, שמחייבת מלקות אך לא קרבן, לבין שבועה על העתיד, שמחייבת את שניהם; ובהמשך לכך ייתכן שעולה פיצול בין אופי החיוב בקרבן ובמלקות. רב דימי הסיק מכך שהמלקות באות על וריאציות שונות של יסוד השקר; ואילו רבין הסיק מכך שיש הבדל יסודי בין המלקות בשבועה על העתיד, שבמקביל לקרבן מתייחסות להפרת החוק האוטונומי; לבין המלקות בשבועה על העבר שמתייחסות ליסוד השקר. אולם הרמב"ם פסק כרבי עקיבא, ולשיטתו הן הקרבן הן המלקות, הן על העבר הן על העתיד, מתייחסים ליסוד השקר, והתמונה פשוטה בהרבה.

כך או כך, לשיטת הרמב"ם יסוד החיובים הוא בשקר. כאמור לעיל, בהמשך לימודנו נוסיף ונעיין בשיטת הרמב"ם, אבל נציין כבר כעת לדבריו בפרק ד' בעניין המעשה המחייב במלקות שעסקנו בו קודם לכן:

"שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה, בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, במזיד אינו לוקה שהרי לא עשה מעשה, ואף על פי שעבר על שבועת שקר. ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל או שלא אכל והוא אכל ואף על פי שלא עשה מעשה, מפני שמעת שבועתו לשקר נשבע, אבל אם נשבע שיעשה והוא לא עשה אינה שבועת שקר משעת שבועה" (פ"ד הל' כ-כא).

 

בשבועה על העבר לוקה על אף שאין כאן מעשה, "מפני שמעת שבועתו לשקר נשבע". הרמב"ם אינו מזכיר שיש כאן חידוש מיוחד שחידשה התורה, ואף לא את הביטוי "מעשה זוטא" שהזכיר הר"י מיגאש, אלא אומר שכאן יש הפרה מפורשת וברורה של הציווי שלא להישבע לשקר, שהרי השבועה יצאה לשקר מפיו. ב"שבועה שאוכל" אין מעשה וגם השבועה לא יצאה לשקר מפיו, ועל כן אינו לוקה. אמנם, משמע מדבריו בדומה למה שראינו בסוגיה, שב"שבועה שלא אוכל" פשיטא שיש מלקות, שהרי שם יש מעשה עבירה מהזן הרגיל. ומבואר אפוא, שעל אף שהאיסור הוא משום שבועת שקר, הרגע שבו האדם משקר בשבועה על העתיד אינו רגע השבועה אלא רגע ההפרה, ואם זן הפרה על ידי מעשה הרי שזהו שקר במעשה, שפשיטא שלוקים עליו.

 

 

לסיום שיעור זה נתייחס לשיטה מיוחדת שעולה בדברי התוספות בגיטין לה. ד"ה ונודרת, ומבוארת מעט יותר בדברי המאירי בנדרים טו. (שחלק עליה).

 

הגמרא בדף כה. מביאה את דברי רבי יוחנן:

 

"האומר שבועה שלא אישן ג' ימים – מלקין אותו וישן לאלתר".

 

על פי רוב הראשונים, שבועה שכזו, שנתפסת כבלתי-אפשרית, אינה חלה כשבועת ביטוי אלא כשבועת שווא, בשל היותה מופרכת, והיא נעדרת תוקף מחייב ולוקים עליה משום שבועת שווא, כפי שעוד נלמד בע"ה בהמשך הפרק. אולם, כאמור, המאירי הביא דיון מעניין בהקשר זה:

 

"ופירשו בתוספות: כלומר, ואף בנדר כן; רוצה לומר שמלקין אותו על שסופו לעבור בבל יחל, וישן לאלתר. ולמדו מכאן, שאף בנדר כל שנדר במה שאי אפשר לו כגון קנם עיני בשינה שלשה ימים או לעולם, או קנם כל אכילה עלי עשרה ימים או לעולם, שמלקין אותו וישן או אוכל לאלתר. ואין זה נכון, שלא אמרוה אלא בשבועה, שתכף שהוציא דבר זה מפיו כבר נשבע לשוא, ולוקה מיד על שעבר על שבועת שוא, אבל זה – כל שלא ישן לא עבר בבל יחל, והיאך מלקין אותו עד שלא עבר בכלום".

 

העולה מדברי המאירי, שהתוספות הבינו שאין מדובר במלקות משום שבועת שווא כהבנת המאירי אלא משום איסור בל יחל שתקף גם בנדרים. לשיטת התוספות, ניתן לעבור על הלאו של בל יחל כבר בעת אמירתו עוד בטרם הפרת ההתחייבות, אם עמידה בתנאי ההתחייבות היא בלתי-אפשרית בעליל. המאירי הבין שהאדם מחלל את דברו בעת ההפרה, ועל כן מובן שלא ניתן להלקותו בטרם עשה את עבירת חילול הדיבור. אולם, נראה ברור שהתוספות הבינו אחרת. לגישתם גם האיסור של "לא יחל דברו" הוא ביסודו של דבר איסור של שקר, המבוסס על חילול הדיבור. חילול הדיבור עושה את הדיבור חולין וזו העבירה. על כן, ניתן לעבור עבירה זו גם כאשר ההפרה לא התרחשה עדיין אך היא כבר בגדר הבטוח וניתן לחיזוי ברור. במצב שכזה השקר ניכר כבר מעת אמירתו, ומאפשר ללקות משום בל יחל!

 

אמנם, כאמור לעיל זוהי שיטה חריגה; ובדרך כלל מקובלת יותר ההבנה שאיסור בל יחל מתייחס להפרת החוק ולא ליסוד השקר.

 

 

********************

 

1. במכות יג. שנינו "כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? רבי שמעון אומר: כל שהוא, וחכמים אומרים: כזית" (ובקרוב נעיין אי"ה בויכוח ביניהם בענין בריה). עיינו בשיטת רבי שמעון שם יז. לפני המשנה "רבי שמעון..."; רש"י ד"ה כך מחלוקת; ריטב"א וחזון איש (מצורפים); תוס' שבועות כא: ד"ה ולא אמרו "...לא הוי אלא בכזית".
2. יומא עד. "גופא חצי שיעור... אסמכתא בעלמא", תוס' ד"ה כיון; [רמב"ן בתורת האדם (מצורף); צל"ח (מצורף)].