תלמוד ומעשה (ג)

  • הרב אוהד פיקסלר
בשיעור השבוע נמשיך לעיין בסוגית תלמוד ומעשה ונבחן שני מקרים נוספים בהם הפוסקים העלו הלכה למעשה בשונה מהדרך המופיעה בספרי בספרים המכוונים לפסיקת קונקרטית.
 

נטען על השפחה

סקירת הסוגיה

בהלכות גיור מצאנו התייחסות למקרה בו נראה למראית עין כי מטרת הגיור אינה טהורה. המשנה ביבמות (כד ע"א) קובעת כי 'הנטען על השפחה ונשתחררה, או על העובדת כוכבים ונתגיירה - הרי זה לא יכנוס, ואם כנס - אין מוציאין מידו'. הגמרא מדייקת מתוך נוסח המשנה, כי אמנם אין להתחתן עם גיורת כזו לכתחילה, אבל הגירות שלה על כל פנים, תופסת.
הא גיורת מיהא הויא! ורמינהי: אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה - אינן גרים, דברי ר' נחמיה; שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות, ואחד גירי מרדכי ואסתר - אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה; בזמן הזה ס"ד? אלא אימא: כבזמן הזה! הא איתמר עלה, א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם. אי הכי, לכתחלה נמי! משום דרב אסי, דאמר רב אסי: הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וגו'. ת"ר: אין מקבלין גרים לימות המשיח; כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. א"ר אליעזר, מאי קרא? הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול, אבל אידך לא.                           (יבמות כד,ב)
המשנה והגמרא דנים במקרה בו הגיור נעשה לשם מטרת חתונה, ולא לשם שמים. שיטת רבי נחמיה היא שגיור כזה אינו תקף. לעומת זאת חכמים סוברים שהגיור תקף אם הוא נעשה כדין, אך אין לעשות זאת לכתחילה.
מחלוקת דומה אנו מוצאים בדברי הירושלמי בקידושין:
המתגייר לשם אהבה וכן איש מפני אשה וכן אשה מפני איש וכן גירי שולחן מלכים וכן גירי אריות וכן גירי מרדכי ואסתר אין מקבלין אותן. רב אמר: הלכה - גרים הן ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה, אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב פנים שמא גיירו לשם גירי על שם.                                                            (פ"ד ה"א)
השיטה הראשונה שהירושלמי מביא מקבילה לשיטת רבי נחמיה – לא מקבלים גירים אם רצונם להתגייר נובע ממניעים זרים. . ואולם, בניגוד לדברי רבי נחמיה, הניסוח של הירושלמי רך יותר – לא כתוב כי גרים אלו אינם גרים אלא שאנחנו לא מקבלים אותם. שיטת רב שגם גרים כאלו אנחנו מקבלים ואין דוחים אותם.[1] 
הרשב"א מסביר את דברי הגמרא שלא יכנוס משום לזות שפתיים- שלא יאמרו שהגיורת לא נתגיירה אלא לשם זנות. לפי זה הדין שלכתחילה הוא שלא יתחתן עם הגיורת אך אין פקפוק בגיור עצמו.
השו"ע פוסק להלכה שאכן אין לקבל גרים ממניעים זרים:
כשיבא הגר להתגייר, בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא ליכנס לדת. ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא, בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל, ואם לא נמצאת להם עילה מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרשו...
(יו"ד רסח,יב)
 
ואולם, הפסיקה בדיעבד, שונה:
ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, ה"ז גר אפי' נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו; ואפילו חזר ועבד עבודת כוכבים, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין.                                               (שם)

תשובת הרמב"ם

לסוגיה זו התייחס הרמב"ם בתשובה לשאלה בנוגע לשפחה שיצאה עליה שם שהיא מתייחדת עם בעל הבית ועלתה השאלה מה להורות לו לעשות (משום דין נטען):
וצריכים בית דין אחר זאת השמועה אשר לא טובה (לכפותו) להוציאה או ישחררה וישאנה לאשה, אעפ"י שיש בזה כעין עברה, לפי שהנטען על השפחה ונשתחררה אסור לו לישאנה לכתחלה, לפי שכבר פסקנו פעמים אחדות בכגון אלו המקרים, שישחררה וישאנה. ועשינו זאת מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. וסמכנו על דבריהם ז"ל עת לעשות לי"י הפרו תורתך. ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוך, ויקבעו לו מועד לישאנה או להוציאה, כמו שעשה עזרא ע"ה. והאלהים יתעלה יתקן קלקולנו, כמו שהבטיח ואמר ואסירה כל בדיליך. וכתב משה.                                (סימן ריא)
הרמב"ם מעלה אפשרות שהאדם ישחרר את השפחה ויתחתן למרות סוגיית נטען על השפחה בה נאמר שאסור לעשות זאת. הרמב"ם מעיד כי כך פסקו מספר פעמים משום 'תקנת השבים'.
תשובה זו של הרמב"ם מופיעה בתשובות רבות בקרב האחרונים שעסקו במקרים דומים בתקופות השונות. כך לדוגמא פסק מהר"ש קלוגר (שו"ת סימן רל) בנוגע לזוג בו הגבר חי עם אינו יהודיה, ואפשר לגייר אותה ושימשיכו לחיות ביחד.
שו"ת אחיעזר דן במקרה דומה, כאשר מדובר על זוג שנשוי בנישואים אזרחיים וכעת האישה רוצה להתגייר. כמו כן ידוע שאם בית דין לא יגיירו אותם הם ילכו לעבור גיור רפורמי (שו"ת אחיעזר ח"ג,כו). בתחילת דבריו הוא מביא את דין הנטען על השפחה וכותב שבמקרה זה אין לגייר את האישה.  ולאחר דיון מקיף כותב להלכה:
ולענין הלכה, בפשוטו נראה שאין לב"ד כשר לקבלה לגירות, כיון שכונתה לשם אישות וגם אחר שנתגיירה אסורה לו, מצד נטען על הנכרית ונתגיירה דלא ישאנה, ומה שחשש מעכ"ת שמא תבוא לפני רעפארמער, אמת הדבר שזהו חשש גדול שאצל רעפארמער לא תהי' הגירות כדת... מ"מ אין לנו לחוש לזה ועל הב"ד כשר להזדקק רק באופנים המבוארים בפוסקים להלכה...
אך לאחר כל זאת, מביא האחיעזר את דברי הרמב"ם בתשובה ואת פסק מהר"ש קלוגר ומסיק הלכה למעשה אחרת:
עכ"פ הרי מפורש בד' הרמב"ם הוראת הגאון מוהר"ש קלוגער שמדמה דין שפחה לדין הרמ"א (אה"ע בסי' קע"ז ס"ה) בפנוי' וכל דאיכא תקנת השבים וחשש שלא תצא לתרבות רעה יש להתיר, וכל זה לענין דין הנטען על השפחה מצד דין איסור דלזות שפתים, אבל מדין קבלת גירות לא שמענו מד' הרמב"ם... מ"מ נראה לדין כיון דגם אם לא תתגייר הרי תשאר אצלו בגיותה א"כ אין כאן לשם אישות, ובפרט למש"כ להסתפק כי באומרת שכונתה לשם גירות לש"ש ואין אומדנא דמוכח להיפוך מקבלים אותה, וע"כ נראה דלפי ראות עיני ב"ד יש מקום להקל ולסמוך על הוראת הגאון מוהר"ש קלוגער ז"ל.
האחיעזר סומך על פסק מהר"ש קלוגער, ועל ידי כך הוא חוזר בו מפסקו ומתיר לגייר את אותה אישה.[2]
בעקבות אותה התשובה של הרמב"ם מצאנו שגם המהרש"ם התיר לגייר אישה במקרה של נישואי תערובת (שו"ת מהרש"ם ח"ו, קט.[3]
שאלה קשה אף יותר קיימת במקרה בו בן הזוג היהודי הוא כהן. במקרה זה גם לאחר הגיור עדיין יהיה אסור לבני הזוג לחיות ביחד. במקרה זה הרבה מהפוסקים התבטאו לאיסור[4], אך מצאנו גם פוסקים שכתבו שיש לגייר מסיבות דומות לעקרונות שהרמב"ם הציג בתשובתו.[5]
בשתי הדוגמאות האחרונות ראינו סוגיות שהפסיקה ההלכתית כפי שמשתקפת בראשונים ובפסק השולחן ערוך ברורה ואינה עומדת בספק. ברם, במקרים בהם נוצרה שאלה מורכבת הנוגעת לסוגיה זו, התבססו הפוסקים על יסודות נוספים ומצאו דרכים כיצד ניתן להקל. ההנחיה ההלכתית למעשה נלמדה מהתלמוד ואינה זהה להנחיה ההלכתית כפי שהופיעה בספרי הפסיקה.

נאמנות שוחט שאינו שומר מצוות

ההלכה קובעת מתי ניתן לסמוך על אדם ומתי הוא אינו נאמן מבחינה הלכתית. מי שחשוד על אי קיום המצוות אינו נאמן בדיבורו. אדם שחשוד על עבירה מסוימת אינו נאמן לגביה כפי שפוסק השולחן ערוך:
מי שהוא מפורסם באחד מעבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא, או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל, נאמן בשאר איסורים. ובשל אחרים נאמן, אפילו על אותו דבר, לומר מותר הוא.
הגה: מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה, לא מקרי חשוד, מיהו לאותו דבר אינו נאמן...                         (יו"ד קיט,ז)
אדם שחשוד על עבודת כוכבים וחילול שבת אינו נאמן גם בשאר התחומים, ובכלל זה גם בענייני כשרות. הלכה זו המקובלת על הפוסקים מעלה בעיה הלכתית בימינו כאשר רוב הציבור היהודי אינו שומר על השבת.
בעניין זה עסק הרב יוסף משאש כאשר התמודד עם בעיה בקהילתו בעת שהחל לשמש ברבנות בתלמסאן. המציאות שהוא פגש במקום החדש הייתה שהשוחטים לא שמרו שבת (שו"ת מים חיים סימן קמג). שוחטים אלו הקפידו על דיני כשרות אך לא שמרו שבת ומכרו את מרכולתם גם ביום זה. מציאות זו כפי שהייתה בצפון אלג'יר בשנת תרפ"ד הייתה שונה ממה שהרב משאש היה רגיל אליו במרוקו. הרב משאש ניסה להשפיע על השוחטים אך לאחר שהוא לא הצליח הוא בחן את נאמנותם למרות אי שמירת השבת.
לאור פסק השולחן ערוך נראה כי אין עצה ואין תבונה, אך בתשובתו הוא מעלה מספר יסודות שניתן להקל לאורם. ראשית הוא מביא את דברי התשב"ץ (ח"ג מג;מז) והפתחי תשובה (יו"ד ב,ח) מהם עולה כי רק מי שעובר על דבר המחייב מיתת בית דין אינו נאמן. לאחר מכן הוא עומד על הפיחות שיש במעמד השבת בקרב הציבור, ונראה הדבר בעיניהם כהיתר. כאשר בענייני טריפה הציבור רואה את ההלכה בצורה שונה:
כי הן בעוון חלול שבת בפרהסיא נעשה פה בכמה מערי אלגיי'רי כהתר לכמה וכמה אנשים. ואין יכולת ביד שום אדם למחות, מרוב החפשיות שנתנה המלכות ביד כל אחד לעשות הישר בעיניו בענייני הדת. ורק דבר אחד נשאר לפליטה שיש יכולת גדולה ביד ראשי הקהל למחות בו, והוא קצב שיצאה טריפה מתחת ידו, שמרעישים עליו העולם בחרפות וגידופים... ויורדין עמו לחייו שמסלקין אותו ממלאכתו...
במקרה זה, מטעים הרב משאש, ייתכן ולא נאמר כי המחלל את השבת הוא כגוי לכל דבריו, הואיל והדבר כבר נפוץ והקהל לא מבין את חומרת הדין. כך, למרות שההלכה כפי שהיא עולה מדברי השולחן ערוך מורה שאין להתיר במקרה זה, מסיק הרב משאש לאור הטיעונים הרבים העולה בתשובתו כי:
הרי לך ידידי קורא חביב כמה צדדים ברורים להאמין אלו הקצבים על הבשר היוצא מתחת יד. ואפ' צד אחד יספיק להתיר, וכ"ש בהצמדם יחד. וא"כ בפה מלא נאמר דכל דשקיל מנייהו בשרא סמוך לבו לא יירא, רק ליכול וליחדי בנפש טהורה.
בשתי הדוגמאות הראשונות ראינו מקרים בהם נוצרת שעת הדחק במקרה מסוים, והפוסקים מורים הלכה מתוך לימודם שאינה זהה לפסיקה שהיא למעשה. במקרה השלישי מדובר על מצב בו המציאות השתנתה והפוסק מכריע כיצד יש ליישם את ההלכה בעולם כפי שהיא לפניו לאור המעשים בדורות הקודמים ויסודות התלמוד.
כעשרים שנים לאחר פסיקת הרב משאש יעסוק גם הרב עובדיה יוסף בסוגיה בהקשר אחר (שו"ת יביע אומר ח"א יו"ד יא). בתשובתו הוא מעלה אפשרות בה ייתכן ויהודי מקיים מצוות זכור, ומתפלל בשבת ומכבדה, אך אינו מקיים את מצוות השמור. הרב יוסף מעלה שיהודי כזה הוא אינו נחשב כמומר לחלל שבת במובן ההלכתי שמופיע בספרי הפסיקה.
הרב עובדיה יוסף מיישם שינוי זה במציאות בפסיקה נוספת הנוגעת לדין קידוש בבית הכנסת בליל שבת (שו"ת יביע אומר ח"א או"ח טו). השולחן ערוך פוסק:
נוהגין לקדש בבהכ"נ, ואין למקדש לטעום מיין הקידוש אלא מטעימו לקטן, דאין קידוש אלא במקום סעודה. ומעיקרא לא נתקן אלא בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא, להוציאם י"ח, ועכשיו אף על גב דלא אכלי אורחים בבי כנישתא לא בטלה התקנה, זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבהכ"נ. אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבהכ"נ, וכן מנהג ארץ ישראל.                          (או"ח רסט,א)[6]
למרות פסיקת השולחן ערוך, הרב עובדיה יוסף הורה הלכה למעשה באופן שונה בעת כהונתנו כרב במצרים. מכיוון שיש רבים שמגיעים לבית הכנסת אך לא עושים קידוש בביתם, הם לפחות יוצאים ידי חובת קידוש מהתורה בדרך זו, למרות הבעיה ההלכתית ש'אין קידוש אלא במקום סעודה'. השינוי במציאות גורר שינוי ביחס כלפי המנהג, ולמרות הפסיקה שהתקבלה בשולחן ערוך יש לנהוג למעשה בדרך שונה.[7]

אחרית דבר

בשיעור השבוע השלמנו את העיסוק במתח שבין תלמוד ומעשה בסקירה של שלוש דוגמאות בהם קיים פער לכאורה בין ההלכה כפי שמופיעה בספרי הפסיקה ובין ההנחיה המעשית אותה מורה הפוסק.[8] האמירה כי התלמוד מביא לידי מעשה מלמדת אותנו כי ישנה אפשרות של פסיקה שאינה נובעת ממעשים שנעשו בעבר אלא מעיון במקורות והנחיה מעשית ההולמת את המקרה הנתון. דבר זה אינו חדש בעולם הפסיקה ויסודו נובע מהמתח הבסיסי בין תלמוד למעשה.[9] 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאוהד פיקסלר
עורך: אסף בראון, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                           http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
 
 
[1] בגמרא בשבת בדף לא,א מובא סיפור על גוי שרצה להתגייר על מנת שיהפוך להיות כהן גדול. סיפור זה מובא כהמשך לסיפורים בהם שמאי דחה את הגרים, בעוד הלל מצא לנכון לקרבם תחת כנפי השכינה. מהסיפור המובא בגמרא עולה שיש מקום לסבלנות כלפי הגר, בתקווה שגם אם הוא מגיע מסיבות שאינם חיוביות ניתן לשנותם. אמנם תוספות ביבמות (ד"ה לא בימי דוד) מנסים להבדיל ממקרה זה לעקרון הכללי. לשיטתם, הלל היה בטוח שהוא יכול לשנות את כוונתו של הגר ושיתגייר לשם שמים ולכן הוא גיירו. מדבריהם עולה שלא ניתן להסיק ממקרה זה עקרון כללי לפיו ניתן לגייר גם מי שבחירתו נובעת ממניעים זרים על ידי כך שנכוון ונקווה שמטרותיו יהפכו לראויות. הבית יוסף מסיק מדברי תוספות כי –  "ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית דין".  
[2] יש להעיר כי בסימן כח האחיעזר מתייחס שוב למקרה זה, וכותב שהוא העלה להקל בסימן אחר. שם הוא מביא גם את שו"ת בית יצחק שהעלה להחמיר, ומזה נראה שדעתו נוטה להחמיר. ואולם, גם בסימן כו בתחילת תשובתו הוא הביא את הבית יצחק ואעפ"כ פסק להקל, ויש אם כן לעיין מה שיטתו הלכה למעשה.
 
[3]    וראה גם בשו"ת שרידי אש סימן עו. יש להעיר שלא כל הפוסקים נקטו בדרך זו. ראה לדוגמא בשו"ת ר' עזריאל הילדסיימר חלק א סימן רלד; שו"ת חלקת יעקב יו"ד סימן קנ.
[4] ראה לדוגמא אגרות משה אבה"ע ב,ד; אחיעזר סימן כח; הרב עוזיאל בקובץ 'תורה שבעל פה' כרך כט עמודים קיח-קיט; בשו"ת היכל יצחק סימן יט (ודן שם בתשובת הרמב"ם).
[5]    ראה לדוגמא שו"ת מלמד להועיל ח"ג, ח; הרב שלמה גורן, תחומין כג- 'גיור של אשה שחיה בגיותה עם כהן', עמודים 185-180
[6]    להרחבה ביסודות הדין ראה בדברי פרופ' ישראל תא שמע בספרו מנהג אשכנז הקדמון פרק ה'. וראה גם בשיעורו של הרב משה טרגין בנושא - https://www.etzion.org.il/he/%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9-%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA .
[7]    עוד בעניין זה ראה במאמרו של הרב בנימין לאו –'על זוכרי שבת ואינם שומריה', הגיליון השני של 'גרנות', עמודים 31-44 . וראה גם בשו"ת שרידי אש ח"א סימן כז, ובמאמרי 'שימור דעות בהלכה', עלון שבות 176 בעיקר מעמוד 115.
[8]    לצד דיונים רבים, ניתן להוסיף לדוגמאות אלו גם את דין חדש בחו"ל שנידון לפני מספר שיעורים (https://bit.ly/2TwmV6X).
 
[9]    בימינו ישנה מחלוקת עד כמה יש לפרסם את ההנחיות ליחיד בפרהסיה או שמא להשאיר אותם ברשות היחיד. מחלוקת כעין זו התרחשה לאחרונה סביב פרסום ספרם של הרבנים דוד ואברהם סתיו- 'אבוא ביתך'. וכפי שהתנסח בנושא הרב יובל שרלו - "בעולם החרדי מקובל שאצל הרבנים יש פער בין ההצהרות ובין הפסיקה הפרטית – רב יכול להצהיר על עמדה נוקשה, אך כשיבוא אליו היחיד לשאול, הוא ימצא לו היתר; אני עצמי פונה לרב
חרדי כשאני צריך היתר קיצוני. יש בדרך זו הרבה מאוד בעיות, וברבנות הציונית דתית הפער קטן יותר ברוך ה'. עם זאת, לעתים ההצהרה הנוקשה באה לידי ביטוי גם בפסיקה הפרטית. כלומר, העמדה ההצהרתית החמורה יותר מעצבת את עמדתו של הרב. אני משתדל לקצר את הפער בין ההצהרה הציבורית ובין הפסיקה האישית בכיוון ההפוך – אני אומר בפומבי כמעט כל מה שאני חושב. מובן שגם לי יש דברים שאני לא אומר מסיבות "פוליטיות", אבל הם מעטים. אני רואה בזה חלק מעבודת ה' שלי; התרחקות מ"דבר שקר תרחק" ומ"אחד בפה ואחד בלב", וניסיון להתכוון לאמת בלבד ולעמידה מול הקב"ה..." (שיחה עם הרב יובל שרלו על רבנות ואתגרים – משה מאיר, דעות 47). וראה עוד בנושא זה בדברי הסיום של מורנו הרב אהרון ליכטנשטיין במאמרו- 'הפלות מלאכותיות, היבטי הלכה', תחומין כא עמוד 99.