14 אופי קורבן המנחה

  • פרופ' יונתן גרוסמן
ראינו בשיעור הקודם שיש קשר מהותי בין המנחה לבין העולה, ושבשל כך, ככל הנראה, היא גם מובאת בכתוב בסמוך לעולה. ראינו, שגם המנחה מוגשת כולה למזבח – בדומה לעולה – גם אם בסופו של דבר הכוהנים אוכלים חלק ממנה.
מה פשר הזיקה שבין העולה לבין המנחה? ניתן ללכת בשני כיוונים, שגם אם הראשון רווח יותר בקרב הפרשנים, נדמה לי שפשטי המקראות נקראים ביתר קלות דווקא לאור הכיוון השני.
 

המנחה כעולת עני

אברבנאל (ורבים בפרשנות המודרנית), ראה את המנחה כדרגה הכלכלית הפחותה הבאה לאחר עולת העוף. כלומר, המנחה היא 'עולת עני', שאינו יכול להרשות לעצמו בן בקר, צאן או עוף:
"והנה נזכרו המנחות קודם השלמים לשני טעמים: כדי לסדר מדרגות העולות... ויען היתה המנחה מכללם, לכן אחרי שזכר עולת הבקר היותר משובחת ועולת הצאן שהיא במדרגה אחריה ועולת העוף שהיא אחריה, זכר המנחה שהיא גם כן עולה ומדרגתה אחרי עולת העוף, כי החי מאיזה מין שיהיה הוא משובח מהצומח. אמנם השלמים לא היו עולה ולכך נזכרו באחרונה"        (אברבנאל ויקרא ב', א).
אין צורך לומר שכל הראיות שהבאנו לעיל על הזיקה שיש המנחה לעולה נראות בנאליות אל מול חידושו המפליג של אברבנאל. לדעתו, אין מדובר רק ב'זיקה' בין הקרבנות אלא באותו הקורבן עצמו! אמנם יש שם ייחודי לעולה הבאה מן הצומח, אך גם היא סוג של עולה, ובלשונו: "הייתה המנחה מכללם".
הנחת היסוד של אברבנאל היא שקורבן מן הצומח הוא קורבנו של עני. הראייה הטובה לקריאה זו היא חטאת עולה ויורד, שבה התורה מתחשבת בגלוי במצבו הכלכלי של האדם שנדרש להביא קורבן, וקורבן הסולת מוצג כאופציה של העני שאינו יכול להרשות לעצמו כבש או אפילו עוף (ה', יא-יג). מדרג דומה מצא אברבנאל גם בעולה: בקר או צאן / עוף / סולת.
עצם ההנחה שקורבן המנחה הוא קרבנו של העני, היא הנחה מקובלת על ידי רבים,[1] ושורשיה כבר בדברי חז"ל. כך בלשונו של רש"י:
"'ונפש כי תקריב' – לא נאמר 'נפש' בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו" (רש"י ויקרא ב', א).[2]
יש בכוחה של הצעה זו לבאר היטב את הזיקות שישנן בין המנחה לעולה, ונתונים מגוונים בקורבן זה בוארו על ידי פרשנים שונים כנובעים מכך שהמנחה היא קורבנו של עני דווקא. אך למרות כל האמור, זו הצעה שקשה לאמצה. קשה לומר שהתורה מציגה את המנחה כאופציית הקרבה נוספת למי שרוצה להביא עולה, מפני שסוף סוף המנחה פותחת בכותרת חדשה בלשון "כי" ולא בלשון "אם", שהוא המתאים לכותרות המשנה בתוך פירוט הכותרת הכללית. כזכור, קורבן זבח השלמים שיובא לאחר המנחה אכן פותח בכותרת משנה – "אם" – כי הוא מהווה המשך לכותרת הכללית: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה", שפתחה את פרק א', ואם באמת המנחה היא מעין עולה לעניים, היה מתאים לפתוח גם אותה בכותרת משנה – "אם" – ולא בכותרת חדשה – "כי".
למעשה, גם אופן הכנת המנחה אינו מותאם לעניים. מנחם בולה בפירושו דעת מקרא העיר שמנחת הנדבה – שיש להוסיף עליה גם שמן וגם לבונה – איננה כה זולה.[3] למעשה, "נראה שמנחת נדבה יקרה יותר מעולת העוף, הואיל ועולת העוף קרבה מן התורים או מבני היונה, הניצודים מן ההפקר, ואם מגדלים יונים – הרי גידולם זול, בעוד שהמקריב מנחה נותן כמות של קמח, שהייתה מספקת לו לפרנסתו ליום אחד, ומוסיף עליה לבונה, העולה בדמים יקרים" (בולה, ויקרא, עמ' כט).[4]
 

אופי המנחה כאופי העולה

מאחר שהתורה פותחת את קורבן המנחה בפתיחה חדשה ועצמאית, נוח יותר להתייחס לקורבן זה כך. לפיכך, את הזיקות שיש בין המנחה לקורבן העולה יש לפענח כשותפות שנוגעת באופי הקורבנות, אך לא כזהות. קורבן המנחה מנהל אמנם דיאלוג עם קורבן העולה אך הוא עצמאי. מסתבר שהעמדה הנפשית של מתנדב המנחה דומה לעמדה הנפשית של מתנדב העולה, אך הם מצויים בשני מרחבי שיח שונים. גם המנחה יוצאת מידיו של המקריב ומגיעה כולה למזבח – בדומה לעולה – זו חווייתו הבסיסית ביותר: תודעה של הקרבה טוטלית ושל נתינה מוחלטת. שלא כמו מביא זבח שלמים שהופך להיות שותף פעיל בסעודה, מביא המנחה מוסר את קורבנו למזבח ואינו שותף באכילת הקורבן.
עם זאת, יש פער עמוק בין קורבן העולה למנחה, ופער זה נוגע כאמור במרחב השיח, בנושא שלגביו מבקש המקריב לומר דבר מה. דומני שניתן לאתר את ההצהרה הדתית הייחודית המלווה את המנחה.
הצמדת קורבן המנחה לעולה בשל האופי הדומה של שניהם מלמדת שסדר קורבנות הנדבה בפרשת ויקרא משקף סדר מהותי של אופי הקורבנות: מערכת קורבנות הנדבה פותחת בעולה וחותמת בשלמים. שני קורבנות אלו משקפים שתי עמדות נפש שונות בעמידת האדם מול קונו. העולה מייצגת את האדם המרגיש רחוק ומבקש להתקרב, את רצונו להביע הקרבה טוטלית, התבטלות מוחלטת לפני האל הגדול, הגיבור והנורא. דרך קורבן העולה מעז האדם לעמוד מול קונו בשפיפות קומה – כראוי לקיומו הזמני והחולף – וכך להתייצב במשכנו של ה' ולעמוד מול בוראו, למרות הפער הבלתי ישוער בינו ובין א-לוהיו. לעומת זאת, כפי שעוד נראה, בזבח השלמים האדם מבקש לכרות ברית שלום עם א-לוהיו, והוא מוזמן לסעוד עמו כמנהג כורתי בריתות שסועדים יחדו ומבטאים בכך את ידידותם.
משום כך יש לדייק יותר בנוגע לאופי המנחה. המנחה משולבת בפרק ב' – בין פרק א' לפרק ג'; היא מצויה בתווך בין העולה ובין זבח השלמים. הרי אין מדובר בקורבן עולה נוסף, אלא בקורבן שמבטא דבר מה דומה לקורבן העולה אך לצד זאת יש בו כבר מבשורת זבח השלמים. היא יוצאת מתוך חוויית העולה וזהו אכן הבסיס לשיח הדתי שהיא מביעה, אך יש בכוחה להניע את האדם אל עבר תודעת זבח השלמים. כפי שנראה להלן, בה עצמה יש שני ממדים והמקריב יכול לבחור איזו מנחה הוא מגיש לא-לוהיו – המנחה הקרובה ברוחה אל העולה או המנחה הקרובה ברוחה לזבח השלמים.
 

ההבדל בין עולה למנחה

לשם בירור עניין זה, נעמוד תחילה על המבדיל בין העולה למנחה. ההבדל הראשון הבולט לעין הוא כמובן סוג הקורבן: קורבן עולה בא מן החי בעוד קורבן המנחה בא מן הצומח – מסולת, כלומר מגרעיני חיטה קצוצים עד דק.[5] לפי אותם ראשונים שלטענתם הבדל זה משקף פער כלכלי, אין מדובר בהבדל מהותי שמלמד על אופי הקורבנות, אולם נדמה שבהבדל זה טמון היסוד המהותי המבחין בין הקורבנות.[6]
בקורבנות מן החי האדם מביא חיים למזבח, ואילו בקורבן מנחה האדם מביא מזון למזבח. הבדל זה יסודי ביותר, שהרי המביא חיים אל המזבח מבקש לייסד שיח שקשור בעצם החיים ואילו זה המביא את מזונו לא-לוהיו, רוצה לומר דבר מה על מזונו. ייתכן שהבדל זה קשור גם בגיוון כינויי האדם בשתי הכותרות הפותחות את שני ציוויי הקורבנות. קורבן עולה נפתח בכותרת: "אדם כי יקריב"; ואילו המנחה נפתחת בכותרת: "ונפש כי תקריב".[7] אני אומר את הדברים הבאים בהיסוס מפני שגם בקורבנות חובה שבאים מן החי נזכר הביטוי 'נפש', אך אם ניתן לבודד את מערכת קורבנות הנדבה, הפער בין הכותרות מסתבר. המונח 'נפש' נקשר בתנ"ך פעמים רבות עם הכוח המתאווה למזון, כמו: "וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר... וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (דברים י"ב, כ-כא), או: "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"ד, כו). יש מקומות מפתיעים יותר וגם בהם נראה שהמזון הוא שמפעיל את הנפש, כמו: "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי" (בראשית כ"ז, ד), או שהנפש נזכרת בסמיכות לאכילה והדבר נראה מכוון, כמו: "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ" (דברים י"ב, טו).
למעשה, מקובל להניח שהיסוד הקונקרטי והמוחשי של המושג 'נפש' הוא 'לוע', 'גרון', או 'ושט'. כך עולה למשל מהפסוקים הבאים: "לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ / וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק" (ישעיה ה', יד); "רְחַב נֶפֶשׁ יְגָרֶה מָדוֹן / וּבוֹטֵחַ עַל ה' יְדֻשָּׁן" (משלי כ"ח, כה), ועוד רבים.[8] ממילא, הנפש המתאווה מתאווה למזון שייבלע בתוכה וישביע אותה.
ייתכן שקונוטציות אלו משפיעות על בחירת כינויי המקריב בקורבנות השונים: קורבנות מן החי נפתחים בכינוי 'אדם' שיש לו קונוטציות של עצם הקיום, של עצם בריאתו מן האדמה; אך קורבן המנחה שהוא מזונו של האדם נשען על כותרת שיש בה 'נפש', יש בה אדם הזקוק למזון בשביל להחיות את נפשו, בשביל להתקיים.
המקריב קורבן בהמה מצהיר שעצם קיומו, שעצם חייו, שייכים לקונו, ועל כן הוא מעלה חיים על גבי המזבח. אולם במנחה האדם אינו מצהיר על עצם חייו אלא על מזונו ועל שאר צורכי חייו. האדם המביא למשכן את לחמו ומוסיף עליו שמן – סימן לעשירות (ראו להלן),[9] מצהיר שהוא יודע מיד מי הוא קיבל את כל אלו, והוא מביאם לבעלים האמתיים שלהם, למלכו של עולם. סביר שהוא גם מבקש להתפלל על פרנסתו שתימצא ברווח ושברכת מזונו לא תיפסק ותימשך לעד. ייתכן שבשל כך דין תוספת המלח נזכרת בקורבן המנחה דווקא וממנה מורחבת לשאר הקורבנות (ב', יג): הוספת המלח מבליטה את אספקט המאכל שבקרבן (להלן נעסוק בכך בהרחבה). למעשה, גם חסרון דין הסמיכה בקורבן מנחה מורה על דבר זה: בקרבנות מן החי שמייצגים את האדם עצמו – עליו לסמוך על קורבנו, אולם במנחה שמייצגת את פרנסתו אין צורך בסמיכה.
רעיון זה בא לידי ביטוי גם בכמות הסולת הנדרשת דרך קבע בקורבן מנחה. אמנם בפרשתנו כמות הסולת לא נזכרת ועל כן יש להיזהר מלראות בפרט זה נתון מרכזי בפרשה, אולם חז"ל למדו שגם במנחת נדבה – כמו בהקשרי מנחות אחרות שבהן שיעור הסולת נזכר בפירוש – יש להביא עשירית האיפה סולת (כשני ליטר).[10] 'עשירית האיפה' מוזכרת לראשונה בסיפור ירידת המן במדבר, שם ישראל אספו מנת מזון יומית בכל בקר: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ" (שמות ט"ז, טז). לפי מספר הנפשות שבבית אסף כל אדם סך עומרים, כלומר 'עומר לגולגולת'.  בסיום הפרשייה שם מסכם הכתוב את נפח העומר: "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שם, לו). רש"י על אתר כבר מעיר על הקשר בין עשירית האיפה שחותמת את סיפור המן ובין דיני מנחות: "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא – ... והוא שיעור לחלה ולמנחות" (פירושו לשמות ט"ז, לו).[11]
לאור כך העיר רש"ר הירש שבתפיסת המקרא העומר הוא מנת מזון יומית של אדם; זו כמות האוכל שהוא זקוק לו בכל יום בכדי להתקיים.[12] אם כן, כשאדם מביא קורבן מנחה הוא מביא לקונו את מנת המזון היומית שלו. על רקע סיפור המן נראה הדבר כאילו האדם מחזיר לה' את מה שהוא קיבל ממנו בבוקר.
המסקנה היא כאמור, שהבאת קורבן עולה היא הצהרת האדם שחייו שייכים לבורא עולם, ואם הוא בחר להביא מנחה, הוא מצהיר שמזונו ושאר צרכי חייו שייכים למלכו של עולם.[13] אם כך, אמנם ייתכן שעניים יביאו קורבן מנחה, כדברי האברבנאל, כי הם רוצים לבקש ולהתפלל על המחסור שיש להם בצורכי חייהם, אבל באותה מידה ייתכן שדווקא עשיר יביא קורבן זה כמבע של חוויית קיום שהוא מצוי בה. קורבן מנחה אינו חייב להיות תפילת בקשה על העתיד; הוא יכול גם לשמש כהבעה דתית שמבטאת תודעה של "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דה"א כ"ט, יד).
קריאה זו יכולה לבאר גם את חשיבות תוספת השמן בקורבן המנחה. עוד נראה להלן שהשמן מובלט במיוחד במנחות המעובדות, אך תוספת זו קיימת בכל מנחות הנדבה – גם במנחת הסולת הבסיסית. מה הדבר מייצג? מה הסמל שנלווה לשמן?
השמן מייצג במקרא עשירות ועונג, כמו שבא לידי ביטוי למשל בברכת יעקב לאשר: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" (בראשית מ"ט, כ). נחלת אשר תהיה עשירה במיוחד, ואף מלכים יתעדנו עליה. כך גם בנבואת ישעיהו:  "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה" (ס"א, ג). מתוך עיצוב הפסוק ניכר ששמן הששון בא בניגוד לאבל. בדומה נאמר גם בתהלים: "שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (מ"ה, ח). האסוציאציה שמלווה את השמן היא אסוציאציה של עשירות ונדיבות, ולפיכך נאסר על האבל לסוך את גופו בשמן, וכפי שביקש יואב מהאישה התקועית שהציגה עצמה כאבלה: "וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת" (שמ"ב י"ד, ב).
קונוטציות אלו מפתיעות אם קורבן המנחה הוא קורבן עולה של עני. לא סביר שדווקא הוא יוסיף לקורבנו אלמנטים שמייצגים עשירות רבה ומדושנת עונג. אדרבה, כשרוצה הנביא להאשים את עשירי ישראל על הנהנתנות שלהם שלא שמה לב לקשיים שבהם מצויים אחיהם, הוא יאמר: "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף" (עמוס ו', ו). ניתן תיאורטית להציע שהעני מתפלל שתבוא לו עשירות ולכן מוסיף שמן לקרבנו, אך סביר יותר שתוספת השמן למנחה ממשיכה ומייצגת את צורכי החיים שהאדם זכה להם. מקריב המנחה מביא לא-לוהיו את מנת המזון שלו ומעטרה במדושנוּת של עשירות ונחת.
עד כאן עסקנו בקורבן המנחה כמכלול אחד. אולם ניתוח הפרק מעלה שהתורה יצרה שני מסלולים שונים בתוך קורבן המנחה – מנחת הסולת והמנחות המעובדות. ליחס ביניהן נקדיש את שיעורנו הבא.
 
 
[1]     ראו למשל ברמב"ם, מורה הנבוכים ח"ג, פמ"ו, ובהרחבה אצל רד"צ הופמן, פירושו לויקרא, חלק א, עמ' קג-קה; נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא, ירושלים תשמ"ג, עמ' 41­-43.
 [2]    דברי רש"י הם ציטוט של המדרש, אך הם מעוררים קושי. הקביעה שרק בקורבן המנחה נאמר 'נפש' אינה מדויקת, שהרי גם בקורבנות החטאת והאשם מוזכר כמה פעמים הביטוי 'נפש'. לפיכך דייק רש"י בלשונו וכתב 'בקורבנות נדבה', אולם גם קביעה זו מעוררת תמיהה. אכן, בפתיחת המנחה נאמר 'נפש' ואילו בפתיחת קורבן העולה נאמר 'אדם'. אך מאחר שבפתיחת זבח השלמים לא נאמר מאומה מכינויים אלו, המצב הוא שיש שתי פתיחות – האחת בלשון 'אדם' והשנייה בלשון 'נפש'. במקרה כזה קשה להגדיר את פתיחת קורבן המנחה בכינוי 'נפש' כחריגה או את פתיחת העולה כחריגה. ככל הנראה חז"ל הבינו שהפתיחה של העולה מוסבת גם על זבח השלמים, ולפיכך ניתן לתאר זאת כשני קורבנות מול אחד, שרק בו נאמר 'נפש'.
[3]     במיוחד נכון הדבר בנוגע ללבונה. על יוקר מחירה ניתן להתרשם מדברי ירמיהו ו', כ. מסתבר שהיא כמעט שלא גדלה בארץ, והיה צורך להביא אותה ממקומות רחוקים, ומן הסתם מחירה היה בהתאם. המעוניין להרחיב בדבר מוזמן בסקירה הבאה: Abraham Y. Kam and Lo Kwun-Cheung, "Incense Burning: A Far Eastern Chapter on Biblical Customs", Jian Dao 13 (1999), pp. 25-68.
[4]     דבר זה אינו נכון במנחת חוטא – שאותה התורה מציגה כזולה יותר מעופות – שהרי היא באה ללא שמן וללא לבונה.
[5]     כך הציע ויינפלד לאור siltu באכדית, וכך עולה גם מהגמרא בשבת דף ע"ד ע"ב: "אמר רב מנשה האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן", והכוונה – "מי שחותך קיסמים דקים, חייב משום טוחן" (ביאור שטיינזלץ על אתר).
[6]     מנחם הרן הציע שמזבחות קטנים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות באתרים שונים בארץ ישראל (שרבים סבורים שהם מזבחי קטורת) שימשו למעשה לקורבן מנחה (M. Haran, "'Incense Altars' – Are They?", in: A. Biran and J. Aviram [eds.], Biblical Archaeology Today – 1990, Jerusalem 1993, pp. 237-247). אם הצדק אתו, הרי שבמשך הזמן הובדלו קורבנות החי מקורבנות הצומח באופן כזה שאפילו ייחדו להם מזבחות שונים. עם זאת, מדובר בהשערה שקשה להוכיח אותה.
[7]     מבין החומשים, המונח 'נפש' נזכר הכי הרבה בספר ויקרא (60 פעם), אולם בתנ"ך כולו יש שני ספרים שעוקפים אותו: בירמיה נזכרת 'נפש' 62 פעמים, ובתהלים היא נזכרת 144 פעמים (ראו את הסטטיסטיקה במלואה אצל סיבאס, נפש, עמ' 502).
[8]     זו העמדה המקובלת. אמנם היו שטענו שיש לראות ב'נפש' את הצוואר החיצוני לגוף ולא את הגרון הפנימי.
[9]     רד"צ הופמן סבור שגם תוספת הלבונה באה לסמל "שהוא שבע רצון בהנהגתו והשגחתו של ה' ושמח בחלקו" (פירושו לויקרא, חלק א, עמ' קה). בהמשך אציע דרך אחרת להבנת תפקיד הלבונה.
[10]   כידוע, מדות התורה הן מדות נפח ולא מדת משקל (רמב"ם, פירוש המשניות, טהרות פ"ג מ"ד). האיפה היא כעשרים וארבעה ליטר (לשיטת גר"ח נאה) או כארבעים ושלושה ליטר (לשיטת חזון איש). מעניין שבמחקר המודרני יש הטוענים שמידת האיפה עברה שינויים עם הזמן: לפני הגלות היה נפחהּ כעשרה ליטר ולאחר הגלות כשלושים ושישה ליטר. הרב אליהו מלובלין שיער שאיפה היא שיעור אפיית תנור אחד, וזה מקור שמה (שו"ת יד אליהו, סי' כה. ראו על כך עוד אצל בניש, מדות, עמ' רלה). בכלל יש לציין שעולם המנחות נדון לרוב תוך זיקה למידת האיפה דווקא (גם כשמדובר בשני עשרונים איפה [בעולת התמיד], או שישית האיפה במנחות יחזקאל: "וּמִנְחָה תַעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר שִׁשִּׁית הָאֵיפָה" [יחזקאל מ"ו, יד]. ראו דוגמאות נוספות אצל פולר, איפה, עמ' 386).
[11]   השוו לפירוש רש"ר הירש לשמות ט"ז, טז, לו; הופמן, ויקרא, חלק א, עמ' קה. דומני שיש קשר עמוק בין ירידת המן לקורבן המנחה, אך דיון זה דורש במה נפרדת. ירידת המן נקשרת עם עולם הקורבנות בביטויים ספרותיים ובהקשרים תוכניים רבים. המעוניין להרחיב בכך מוזמן לקרוא במאמרי: "המן וקרבן פסח", עלון שבות 153 (ניסן תשנ"ט), עמ' 136-115.
[12]   פירושו לשמות ט"ז, טז, לו. רד"צ הופמן סיכם זאת כך: "והנה העני שמוסר את לחם חוקו למזבח, הקדיש בו את הונו ונפשו לא-לוהים" (פירושו לויקרא, חלק א, עמ' קה).
[13]   ראו על עוד בדבריו של הרב מרדכי הרב מ' סבתו, "קרבנות הנדבה", בתוך: הרב ע' ביק וי' פינטוך (עורכים), תורת עציון – ויקרא, ירושלים תשע"ה, עמ' 19­-25 (במיוחד עמ' 22).