15 מנחת הסולת והמנחות המעובדות – מה בין שני המודלים של המנחה?

  • פרופ' יונתן גרוסמן
עד כאן הנחנו שיש לדבר על 'קורבן מנחה' ולעמוד על משמעותו, אולם מסתבר שבתוך פרק ב' טמונים למעשה שני מודלים של קורבן מנחה. יש ביניהם זיקה עמוקה – הם זהו אותו קורבן – אך יש גם מן המפריד ביניהם, וכפי שניווכח להלן, בהקשר הרחב של עולם הקורבנות מדובר בשני מבעים דתיים שונים. כרגיל, מתוך ההבדלים ההלכתיים והספרותיים שבין שני המודלים נבקש לעמוד ההבדל המהותי שמפריד ביניהם – מהו המבע הדתי שכל קורבן משקף.
לאחר הכותרת הכללית שפותחת את קורבן המנחה נמנים סוגים שונים של מנחות:
1. מנחת סולת.
2. מנחת מאפה תנור.
3. מנחת מחבת.
4. מנחת מרחשת.[1]
האמנם לפנינו ארבעה סוגי מנחה שניתן לכתוב אותם ברציפות שכזו? הפסוקים מעוצבים באופן אחר שהרי דיני ההקרבה כתובים פעמיים: פעם אחת בנוגע למנחת הסולת ופעם נוספת לכל שאר המנחות המעובדות. לפיכך מסתבר שיש לפנינו שני מודלים בסיסיים של מנחה – מנחת הסולת מזה וכל שאר המנחות – שעוברות תהליך נוסף של הכנתן כמזון – מזה. נקביל ביניהן:
 
מנחת סולת (ב', א-ג)
מנחות מעובדות (ב', ד-י)
(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.
(ד) וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר
סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן
וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.
(ה) וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ
סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה.
(ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא.
(ז) וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה.
(ב) וֶהֱבִיאָהּ
אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים
(ח) וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה'
וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן
וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.
וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ
מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ
(ט) וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ
וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה
אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.
וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה
אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.
(ג) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'.
(י) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'.
 
כאמור, העובדה שלפנינו שני מודלים בולטת לאור כפילות תיאור ההקרבה. ראשית מתאר הכתוב מה יש לעשות במנחת הסולת (פס' א-ג), ולאחר פירוט שלוש המנחות הנותרות נכתב שוב תהליך ההקרבה (פס' ח-י). תיאור תהליך הקרבה זה חוזר בפרטיו על תהליך ההקרבה של מנחת הסולת שפורט כבר, ובכל זאת, ישנו תיאור נפרד לשלוש המנחות האחרונות.
הכפילות שיש בפרשה מורגשת במיוחד בנוסחה הקבועה, המופיעה תדיר בפרשת הקורבנות בחתימת קורבן מסוים: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'". נוסחה זו מופיעה, כצפוי, בסיום פרשת המנחה (פס' ט), אך למרבה ההפתעה, היא משולבת באמצע הפרשה פעם נוספת (פס' ב). כלומר מדובר בשני קורבנות שונים ולהם שתי חתימות נפרדות. גם הציווי על אודות "הַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'", נזכר בצורה זהה בסיום שני סוגי המנחות (פסוקים ג, י), וכפי שמתבטא האברבנאל בשאלותיו: "השאלה הי"א: באמרו 'והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו', שנאמר זה שתי פעמים, והיה די באחת מהן".[2]
יש לדייק: אם כל מגמת התורה הייתה ללמדנו שיש כמה דרכים להכין את המנחות, היינו מצפים שהתורה תתאר תחילה את סוגי המנחות האפשריים, ולבסוף את תהליך ההקרבה הרלוונטי לכולן. כך הרי מתרחש בתוך המנחות המעובדות עצמן: תחילה התורה מזכירה את האפשרויות השונות – מחבת, מאפה תנור ומרחשת – ובסיום סקירה זו באים דיני הקרבתן. העובדה שמנחת הסולת אינה מנויה אתן ושדיני הקרבתה כתובים בנפרד, מלמדת שמדובר בשני מודלים. כפי שניווכח להלן, יש ביניהן גם הבדלים הלכתיים שהם חלון להבדל עמוק יותר הנוגע לאופי המנחה ולמהותה.
בכדי לעמוד על האופי השונה של מנחות אלו נציב תחילה את הפערים ההלכתיים והלשוניים שביניהן ומתוך כך ננסה לעמוד על התודעה הדתית השונה שמלווה כל מודל.
 

א. חומר גלם או מנחה מעובדת

ההבדל הבולט ביותר הוא כמובן עצם העובדה שמנחת הסולת איננה מעובדת כלל אלא היא מוקטרת על המזבח כעיסה, כחומר גלם. אמנם, גם בסיס המנחות המעובדות הוא סולת, אולם הבצק עובר תהליך עיבוד באחת משלוש דרכים:
# "וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן": האופציה הראשונה היא לאפות את המנחה טרם הבאתה למזבח. הרוצה לאפות את מנחתו צריך להביאה "סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן / וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן". כיצד יש להבין את היחס שבין שתי הגדרות אלו? בין 'סולת חלות מצות בלולות בשמן' ובין 'רקיקי מצות משוחים בשמן'? הקריאה הפשוטה היא שמי שמביא מנחת מאפה תנור צריך להביאה בשני אופנים שונים: חלקה חלות בולות בשמן וחלקה רקיקים (= עוגות שטוחות ודקות) משוחים בשמן. עם זאת, חז"ל קראו את הפסוק באופן אחר, ולשיטתם אלו שתי אפשרויות שונות: ניתן להביא מנחת מאפה תנור בצורה של 'חלות מצות בלולות בשמן' או בצורה של 'רקיקי מצות משוחים בשמן' – הדבר תלוי בלשון הנדר.[3] כלשון רש"י במקום: "שאמר הרי עלי מנחת מאפה תנור, ולימד הכתוב שיביא או חלות או רקיקין, החלות בלולות, והרקיקין משוחין".[4]
# "וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה. פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא": האופציה השנייה היא לטגן במחבת את הבצק לפני הבאתו למזבח. באופציה זו, יש חובה לחתוך את המנחה לחתיכות קטנות לאחר הטיגון ('פתים' הוא ריבוי של פת, כלומר: 'פרוסות').
# "וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה": נחלקו חכמים מה זו מרחשת:  
"מה בין מחבת למרחשת? אלא שהמרחשת יש לה כסוי והמחבת אין לה כסוי – דברי רבי יוסי הגלילי. רבי חנניה בן גמליאל אומר: מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין ומחבת צפה ומעשיה קשים"   (ספרא, דבורא דנדבה, פרשה י').
לפי ר' יוסי מרחשת היא טיגון עם מכסה, ואילו לפי ר' חנניה מרחשת היא טיגון בשמן עמוק. הדעת נוטה לכיוון השני (וכן פירש רש"י), במיוחד נוכח הפסוק בפרשת צו: "וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת" (ז', ט). המנחה על פי פסוק זה נעשית בתוך מרחשת – שהוא כנראה סיר עמוק, אבל נעשית 'על' מחבת.[5] על כל פנים, מסתבר שהמרחשת ייחודית באופי הבישול שהיא מעניקה לדבר המטוגן: בין אם המכסה הופך את המנחה לכזו ובין אם טיגונה בשמן עמוק.
 
העובדה שדווקא בקורבן מנחה ניתן להביא מזון מוכן למזבח קשורה באופי הקרבן שכבר עמדנו עליו: קורבן זה מצוי בשדה שיח של מזון ופרנסה. לפיכך מתאים שאדם יביא את מזונו למזבח, וכשם שהאדם אוכל מזון מעובד כך הוא מנדב גם למזבח.[6] לאור כך, כבר ניתן להצביע על דבר מה מהותי שמבחין בין המנחות: המנחות המעובדות מוגשות למזבח כמזון מוכן לאכילה (זהו מאפיין ייחודי גם על רקע כל הקורבנות כולם), בעוד מנחת הסולת מובאת כחומר גלם.
 

ב. שמן

ההבדל השני שכבר הורגש בסקירה שלעיל היא ריבוי השמן במודל השני של המנחות. במנחת הסולת מוזכר שיש להוסיף שמן אך הדבר אינו מובלט בצורה יוצאת דופן: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה" (ב', א). הפועל 'לצקת' מורה על שפיכת שמן, אך סביר להניח שאין מדובר בשמן רב אלא במתן סמלי של שמן.[7] הרי גם על ראש אהרן 'יצק' משה משמן המשחה: "וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ" (שמות כ"ט, ז), וסביר – ואני מקווה כך בשביל אהרן – שאין מדובר בשפיכת שמן רב (אף חז"ל פירשו שמשה רק התווה על ראש אהרן צורה של X, ולא שפך שמן רב). גם במקומות אחרים כשמדובר על 'יציקת' שמן נראה שמדובר בהקדשה ושיש לשמן תפקיד סמלי ללא קשר להכנת אוכל שמן (ראו במיוחד: בראשית כ"ח, יח; ל"ה, יד).[8] בשונה מכך, במנחות המעובדות השמן מוזכר שוב ושוב ולא רק במובן סמלי, אלא כהוראה העוסקת בהכנת עיסה שמנה. הדבר לא יכול מקרי: בכל המנחות המעובדות התורה מבליטה במיוחד את השמן הרב שיש להוסיף (וחז"ל עמדו על הדגשה זו ולמדו ממנה דינים שונים (ספרא, דבורא דנדבה פרשה י')):
# במנחת מאפה תנור השמן מוזכר פעמיים: "וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן". גם לפי הקריאה שהצעתי לעיל – שיש לאפות מנחה זו בשתי צורות – השמן מובלט, שהרי בשתי הצורות יש להוסיף שמן: החלות בלולות בשמן והרקיקים משוחים בשמן. אף לפי קריאת חז"ל יש הבלטה של השמן – בין אם המקריב בחר להביא מאפה תנור של חלות ובין אם בחר להביא רקיקים, מדגישה התורה שעליו לבלול או למשוח בשמן. מעניין שאת החלות יש להכין עם שמן רב – "לבלול", ואילו את המצות יש 'למשוח' בשמן, דבר שיכול להעלות אסוציאציות של הקדשה (יש דעה בחז"ל שמשיחת הרקיקים בשמן נעשית בצורת X – כמו משיחת ראש אהרן בהקדשתו).[9]
# גם במנחת מחבת מוזכר השמן פעמיים: "וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה. פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא". כאן יש להוסיף שמן פעמיים, בשני שלבים של התהליך: בהכנת העיסה יש לבלול בשמן, ולאחר טיגונה יש שוב לצקת עליה שמן. מתוך דברי רש"י שם בולט השמן אף יותר: "וכלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן. והכלי אינו עמוק אלא צף, ומעשה המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה, האור שורף את השמן. וכולן טעונות שלש מתנות שמן: יציקה, ובלילה, ומתן שמן בכלי קודם עשייתן". שלוש מתנות השמן הללו כתובות במנחות המעובדות. יש לשים לב לפועל "לבלול" בשמן שנזכר בשתי המנחות המעובדות שראינו, פועל המורה על ריבוי שמן, ודאי יחסית ליציקת השמן שבעיקרה היא פעולה סמלית.
# במנחת מרחשת השמן בולט בעצם הכנת מנחה זו, במיוחד לפי השיטה שמדובר בטיגון בשמן עמוק, שבו המנחה 'רוחשת'.
 

ג. לבונה

בניגוד לשמן שהתרבה במנחות המעובדות, הלבונה נזכרת רק במנחת הסולת ואינה נזכרת כלל במנחות המעובדות. חז"ל למדו שבכל המנחות יש להוסיף לבונה – גם במעובדות שבהן היא לא נזכרת. ראייה לפרשנות זו היא פרשת צו שנזכר בה ציווי להוסיף לבונה ואין שם חלוקה כלל בין מנחת הסולת והמנחות המעובדות: "וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ" (ו', ח). אדרבה: עוד לפני אזכור הלבונה נזכר שם דין ההגשה למזבח ("הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ" – ו', ז), שכפי שנראה להלן מוזכרת רק במנחות המעובדות, והנה לצדה מוזכרת הלבונה שנזכרת רק במנחת הסולת. לפי זה הצדק עם פירוש חז"ל שיש להשוות את כל דיני מנחת הסולת והמנחות המעובדות. ברם אפילו אם כן, יש מקום לברר מדוע בפרשת ויקרא הלבונה נזכרת דווקא במנחת הסולת (ומדוע דין ההגשה נזכר רק במעובדות – ראו להלן).[10]
גם בפרשנות המודרנית היו שאחזו בגישה של חז"ל, כדוגמת ברוך לוין שכתב על חסרון הלבונה במנחות המעובדות: "הלבונה איננה נזכרת במנחה זו מפני קיצור הלשון, אבל בהמשך הפרק (פסוק ט) מבואר אופן ההקטרה, ובתוך כך מוזכרת האזכרה, שעיקרה הלבונה".[11] אולם דומני שהוא טעה בשתיים: קשה לטעון שמדובר כאן בקיצור, ואין לראות ב'אזכרתה' של המנחה את הלבונה. לא רק שהלבונה לא נזכרת במקום שבו היה מקום להזכירה, אלא שגם בתיאור חלק הקורבן שהולך למזבח, נשמר ההבדל בין המנחות. במנחת סולת נאמר: "וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ", ואילו במנחות המעובדות אין אזכור ללבונה. כלומר, כשם שבתיאור הכנת המנחה לא נזכר שיש להביא לבונה, כך גם בתיאור ההקרבה; כנראה הכתוב שלפנינו מניח שהיא באמת לא נמצאת.[12] גם ההנחה של לוין שהמונח 'אזכרה' רומז ללבונה דווקא אינה נתמכת בפסוקים. אכן, האזכרה במנחת הסולת כוללת את הסולת הבלולה בשמן עם הלבונה, אך הדבר נובע מכך שיש לבונה. לולא כן, 'האזכרה' היא רק חלק המנחה שעולה על המזבח – הקומץ. הוכחה לדבר היא מנחתה של אישה סוטה, שאין להוסיף בה לבונה,[13] ובכל זאת נאמר בה: "וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" (במדבר ה', כו).[14] יש לברר אם כן את תוספת הלבונה במנחת הסולת כביטוי להבחנה בין שני המודלים של המנחות.
 

ד. הגשה למזבח

הזכרתי לעיל שיש דין ייחודי בקרבן מנחה – דין ההגשה: לפני הקמיצה (המקבילה לשחיטה בזבחים) יש להגיש את המנחה אל המזבח. בהגשה זו המנחה מתקדשת בקדושת מזבח, ויש חשיבות לעשות זאת דווקא בקורבן מנחה, מפני שלא כולה מוקטרת בפועל באש המזבח ואת חלקה נותן המזבח לכוהנים. אולם משום מה דין ההגשה נזכר דווקא במנחות המעובדות ולא נזכר כלל במנחת הסולת.
כאמור, חז"ל למדו שדין ההגשה נוהג גם במנחת סולת, שהרי דין זה נאמר בפרשת צו כחוק כללי הנוהג בכל המנחות כולן, וכלשון הספרא: "'והגשה אל המזבח'... מנין לרבות את כל המנחות ת"ל 'ואת המנחה'" (ספרא, פר' י"א, א'). אולם לשיטה זו השאלה מתחזקת והולכת: אם דין ההגשה נוהג גם במנחת סולת, מדוע הוא אינו נזכר במנחה זו הכתובה ראשונה, אלא משולב במנחות המעובדות, הכתובות לאחר מנחת סולת?[15]
 

ה. מיהו הקומץ?

כפי שראינו בדיון בקורבן העולה, הכתוב מקפיד להחליף בין הגופים בתארו את עבודת הבעלים ואת עבודת הכוהנים. כל עוד מתוארת פעולת הבעלים, הכתוב מתאר זאת בגוף שלישי עם נושא סתמי: יקריב אתו לרצנו לפני ה' / וסמך ידו על ראש העלה / ושחט את בן הבקר לפני ה' / והפשיט את העלה / וקרבו וכרעיו ירחץ במים. אך בתיאור עבודת הכוהנים עובר הכתוב ללשון רבים (בדרך כלל) עם נושא מפורש: והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם / וזרקו את הדם / ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח / וערכו עצים על האש / וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים / והקטיר הכהן את הכל המזבחה. במשמעות הדבר כבר עסקנו לעיל בניתוח פסוקים אלו. כעת אני מזכיר זאת כדי להבין את ההתלבטות שמלווה את שאלת הקמיצה במנחת הסולת. האם הבעלים קומצים את המנחה (במקביל לשחיטה בקורבן חי המוטלת על כתפיהם) או שמא הכוהן?
במנחות המעובדות התשובה ברורה. לאחר דין ההגשה למזבח נאמר בפירוש שהכוהן הוא שקומץ ("מֵרִים", בלשון הפסוק): "וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא ב', ט). אולם במנחת סולת הדברים מסופקים, והלשון העמומה מאפשרת שתי קריאות:
"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'"
                                                      (ב', א-ב).
בעל הקורבן נדרש 'לצקת' על המנחה שמן, 'לתת' עליה לבונה ו'להביא' אותה אל בני אהרן הכוהנים. מאחר שהכוהנים נזכרים בלשון רבים, התחושה היא שהפעולה הבאה המתוארת בכתוב – "וקמץ משם" – חוזרת שוב לאדם המקריב, שהרי אפיון מבצע הפעולה חוזר לגוף שלישי יחיד. זאת ועוד, לאחר פעולת הקמיצה, נזקק הכתוב להזכיר בפירוש את הכוהן כעובד בפעולת ההקטרה על המזבח: "והקטיר הכהן"; רק כעת חוזר הכוהן להיות נושא המשפט. כזכור, במנחות המעובדות מתנסח הכתוב בלשון סתמית בתיאור ההקטרה – "והקטיר המזבחה", מפני שברור לקורא שמדובר בכוהן שכבר הוזכר קודם לכן כקומץ, וממילא הוא נושא המשפט. גם דבר זה מעלה אפוא את החשד שבמנחת סולת הכוהן אינו קומץ, ועל כן יש צורך להזכירו בפירוש בפעולת ההקטרה. מצד שני, פעולת הקמיצה נזכרת מיד לאחר הציווי להביא את המנחה לכוהנים – "וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם"; לכן נדמה שהכוהן כבר קיבל את המנחה מיד הבעלים ועליו מוטלת חובת הקמיצה. כך כותב שד"ל:
"אין ספק שהכהן הוא הקומץ... ומה שלא נכתב 'וקמץ הכהן' הוא מפני סמיכות מילת 'הכהנים', והנה אמר וקמץ והקטיר הכהן, כאילו שני הדברים דבר אחד הם, כי מיד אחר שהיה קומץ היה מקטיר".[16]
מעניין לבחון עמימות זו בתרגומים של פסוקים אלו, שהרי המתרגמים היו חייבים להכריע כאחת משתי הקריאות, ואכן שתיהן מתממשות בתרגומים השונים. יש שתרגמו את הפסוק כך שברור כי הכוהן הוא הקומץ: "to the Aaronic priest, one of whom shall up the handful of the flour",[17] ויש אחרים שמתוך תרגומם נראה שהבינו כי הבעלים הוא הקומץ: "He must then bring it to the sons of Aaron, the priest, and must take a handful of the flour and oil".[18]
מי שהסגיר את העמימות כאן – ללא ידיעתו – הוא מילגרום, שבפירושו לפסוק כתב כך: "[הכהן] קמץ משם מלוא קומצו", וביאר – "הקדמתי (את 'הכהן') מהמשך הפסוק, לשם הבהירות".[19] אכן, באופן שהוא כתב את הפסוק ברור שהכוהן הוא הקומץ, אך לא במקרה הוא נאלץ לשנות את הסדר שבפסוק כדי למנוע את חוסר הבהירות.[20]
 

ו. גוף שלישי / גוף שני

השינוי האחרון שברצוני לעמוד עליו נוגע לשינויי הגופים בכינוי למקריב בשני סוגי המנחות. במנחת הסולת מתאר הכתוב את המקריב בגוף שלישי: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים". לעומת זאת, הציווי על המנחות המעובדות פונה למקריב בגוף שני: "וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר... וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ... פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן... וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ... וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה'".[21]
שינוי זה הוא בעל משמעות מיוחדת נוכח העובדה שבכל פרשיית הקורבנות הלשון מדברת על המקריב בגוף שלישי, נסתר, ורק כאן – במנחות המעובדות – פונה הכתוב אל המקריב בגוף שני. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק ראה זאת עדות לחשש הכתוב מפני החמצת המנחות המעובדות:
"ופוק חזי דבכל פרשת ויקרא דכתוב 'דבר אל בני ישראל' כתוב בלשון נסתר... וכאן מנחת סולת, שאינו רק סולת בשמן איך דרך להחמיץ, כתוב בלשון נסתר, אבל מנחת מאפה תנור ומחבת ומרחשת, שנאפין וכמו לחם ודרך להחמיצו, ולכן כתוב בהן 'לא תעשה חמץ', שהלאו הוא על כל המחמיץ – בין על כהן בין על זר – כתוב בלשון נוכח משום הלאוין"
                                  (משך חכמה לויקרא ב', ד).
בשיעור הבא נציע ביאור שונה, אך ודאי הצדק עם המשך חכמה שבדבר זה נבדלת המנחה המעובדת מחברתה מנחת הסולת, אך גם מכל שאר הקורבנות.
מסתבר אם כן שגם אם אופציות המנחה השונות עונות לקטגוריה הכללית של "מנחה", יש להבחין בין שני מודלים – בין מנחת הסולת למנחות המעובדות. ההבחנה כפי שראינו היא גם לשונית-סגנונית אך גם הלכתית ובעלת השלכות מעשיות. בשני פרמטרים המנחות המעובדות נגלו לעינינו כחריגות גם על רקע עולם הקורבנות כולו – בעובדה שהמקריב מכין את המאכל עוד לפני הקרבתו על המזבח ובאימוץ הגוף השני. כל אלו ישמשו אותנו בשיעור הבא, בניסיון לעמוד על ההבחנה המהותית בין שני המודלים הללו.
 
 
[1]     בסוף הפרק מובאת גם מנחת הבכורים, שעל פי חז"ל היא מנחת העומר (וכך גם ברש"י ורמב"ן במקום). מנחה זו מובאת בסוף הפרק כנספח לאפשרויות המנחה הבסיסיות; היא דורשת עיון בפני עצמו ונדון בה להלן.
[2]     פירושו לספר ויקרא, בשאלות הפותחות את פרשת ויקרא.
[3]     הד לשתי אפשרויות הקריאה מצויה במחלוקת התנאים האם מותר להביא מחצה חלות ומחצה רקיקים (דעת ר' שמעון) או שיש להביא את כל כמות הלחמים מאותו סוג (דעת חכמים שגם נפסקה להלכה). ראו: מנחות דף ס"ג ע"א–ע"ב.
[4]     אכן, ניתן לקרוא את האות ו' בהוראה של "או", וכן פירש כאן בולה, ויקרא, עמ' לג. הוא הִשווה זאת לפסוק: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות י"ב, ה).
[5]     שד"ל לויקרא ב', ז; עמ' 396 (בשם רנ"ה וייזל, בפירושו לויקרא בתרגום והביאור של מנדלסון).
[6]     מעניין הדבר שזבח השלמים – שמייצג יותר מכל קרבן אחר סעודה – לא מובא מוכן למזבח אלא נצלה על גבי המזבח. יש עוד להעיר, שההיתר להביא מזון לא מעובד למזבח הוא אמיץ, מפני שזה אחד הדברים המבדילים בין הקורבנות במקרא לקורבנות אצל עמי קדם. התפיסה הרווחת במזרח הקדום היא שהאל אוכל את הקורבנות, ועל כן מתאים להביא אוכל מעובד ומוכן לאכילה. בתורה דבר זה מתרחש רק במנחות המעובדות.
[7]     הרוצה להיווכח שמשמעות 'לצקת' בעברית המקראית הוא 'לשפוך' מוזמן להשוות את הציווי על חטאת ימי המילואים שנאמר בספר שמות: "וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת כָּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ" (כ"ט, יב), לביצוע המתואר בויקרא: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ" (ח', טו).
[8]     ייתכן שבשל כך נאמר בשפיכת דם החטאת בימי המילואים 'יצק', למרות שבציווי נאמר 'שפך' (כנאמר בהערה הקודמת). המשך יציקת הדם מדגיש שמטרת חטאת זו היא הקדשת המזבח: "וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו". בהקשר הקדשת המזבח מתאים לשלב את הפועל 'לצקת'.
[9]     מנחות דף ע"ד ע"ב – ע"ה ע"א. לדעה אחרת שם יש למשוח כל רקיק על פני כולו.
[10]   המתח בין פרשת ויקרא – אשר בה המנחה מחלוקת לסוגיה השונים – ובין פרשת צו, אשר בה יש "תורת מנחה" כללית ללא כל חלוקה, בא אולי לידי ביטוי בסוגיה במסכת מנחות העוסקת בדרישת 'לשמה' במנחות. שם מובאת מחלוקת אמוראים בהבנת סברתו של ר' שמעון המכשיר מנחת מחבת אשר הכוהן התכוון שזו מנחת מרחשת. רבא שם סבור שבגלל הפסוק בצו – "זאת תורת המנחה", ניתן לכלול את כל המנחות תחת קטגוריה אחת, וממילא גם אם חשב על סוג מנחה אחרת יש קיום של דרישת 'לשמה' – לשם מנחה. אך החולקים שם – "וזאת תורת לא משמע להו", כלומר, אין די בפסוק בצו בכדי להפוך את כל סוגי המנחות שבפרשת ויקרא לקטגוריה אחת (רש"י שם מבאר בדרך אחרת). ראו: בבלי, מנחות דף ג' ע"ב.
[11]   עולם התנ"ך, ויקרא, עמ' 22. כך כתב ללא היסוס גם צבי וינברג, הקורבן בישראל על פי המקרא והמנהגים של העמים השכנים, ירושלים תשמ"ז, עמ' 304: "כל המנחות מובאות תוספת לבונה, לבד ממנחת סוטה ומנחת חוטא המובאות ללא לבונה".
[12]   ראוי לציין שבמנחת הביכורים החותמת את הפרק שוב נזכרת הלבונה בפירוש ("וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה" (ב', טו)), כך שחסרון הלבונה בא בפרק רק במנחות המעובדות ונראה מכוון.
[13]   "לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן" (במדבר ה', טו).
[14]   אמנם בלחם הפנים האזכרה היא דווקא הלבונה, וייתכן שזה מה שהביא את לוין להתבטא שזוהי עיקר האזכרה: "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא כ"ד, ז). אך הדבר נובע מכך שלחם הפנים הוא חמץ ואינו יכול לעלות על גבי המזבח ועל כן הלבונה המצטרפת אליו היא אזכרתו. ראו על לבונה זו עוד להלן.
[15]   חסרונה של פעולת ההגשה בכתוב, עומד כרקע לדברי רמב"ן על פעולת הכוהנים והבעלים בקורבן המנחה. בפירושו לפסוק א' הוא מביא את דברי רש"י: "מלמד שיציקה ובלילה כשרה בזר. 'הכהנים וקמץ', מקמיצה ואילך מצות כהונה". הרמב"ן מדגיש כי למרות דברי חז"ל (המובאים ברש"י) כי מקמיצה ואילך מצות כהונה, למעשה מצות כהונה מתחילה כבר מדין ההגשה, הקודמת לקמיצה, אך בשל חסרון דין ההגשה במנחה זו התבטאו חז"ל על חיוב כוהן רק "מקמיצה ואילך".
[16]   פירושו לויקרא ב', ב; עמ' 396.
[17]   פורטר, פירושו לויקרא, עמ' 24.
[18]   ונהאם, פירושו לויקרא, עמ' 66.
[19]   מילגרום, ויקרא, חלק א, עמ' 181.
[20]   היו שהתעלמו מהעמימות שבפסוק אך העירו על עמימות דומה ביחס לדין ההגשה המוזכרת במנחות המעובדות (ונהאם בפירושו לויקרא, עמ' 68, הערה 2). אכן, יש מקום להתלבטות גם שם.
[21]   יושם לב שבפעולת הבאת המנחה לכוהן חוזר הכתוב לגוף שלישי; אתייחס לתופעה זו בהמשך.