26 חטאת כוהן משיח

  • פרופ' יונתן גרוסמן
לרפואתה של חנה אסתר בת שרה מירל, אשתו של בוגר שזקוקה לרחמי שמים, בין חולי עם ישראל.
 
כפי שראינו בשיעורנו הקודם, יש מן המשותף לחטאת הכוהן המשיח ולחטאת העדה כולה – הן מבחינה הלכתית והן מבחינה מהותית. את שיעורנו נקדיש לכמה בירורים הנוגעים בתהליך ההקרבה של חטאת הכוהן המשיח: עבודת הדם; הקטרת האיברים על המזבח; ושריפת הבשר מחוץ למחנה. נפתח בקריאת הפרשייה כולה:
"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת. וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה'. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ. וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה. כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ. וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף"   (ויקרא ד', ג-יב).
גם קורבן החטאת – ככל שאר הקורבנות – צריך להיות 'תמים', ובדבר זה אין כל הפתעה. אף שלא מדובר בקורבן נדבה, ברור שעל הקורבן להיות שלם ואין זה מכובד להביא לבית ה' בהמה גוססת או פגומה. פעולת הסמיכה ופעולת השחיטה גם הן חוזרות על מה שכבר פגשנו בקורבנות העולה וזבח השלמים. מעניין לציין שפעולת הסמיכה מתוארת בלשון דומה לזו שמופיעה בקורבנות עולה וזבח שלמים ("את ידו" – ביחיד), ועל כן סביר שאין מדובר כאן בהעברת העוון מהאדם שחטא אל הבהמה, אלא במינוי וביצירת זיקה, כמו מטרת הסמיכה בקורבנות הנדבה.
 

עבודת הדם

החידוש הגדול בקורבן זה הוא כמובן עבודת הדם. מסתבר שהדם מובא אל הקודש, ומחטא שם את הבית בשתי תחנות:
א. תחילה ניצב הכוהן מול הפרוכת (בעודו בקודש; הוא לא נכנס לקדש-הקדשים); טובל אצבעו בדם ומזה שבע פעמים מול הפרוכת. הדם אינו נוגע בפרוכת עצמה אלא נופל על הרצפה לפני הפרוכת: "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ".[1] מה פשרה של פעולת ה'הזאה'? הזכרנו כבר שתי פעולות דם – 'זריקה' (בקורבנות שבהם הדם ניתן כמתנה למזבח); 'נתינה' – בחטאת שבה הדם מחטא את המזבח. מה משמעות הפועל 'להזות' בהקשר עולם הקורבנות? יש מן החוקרים ששיערו שתפקיד הזאת הדם הוא לקדש את הדם עצמו,[2] אולם זהו ביאור מוזר למדי. מדוע כעת יש רצון לקדש את הדם? זהו דם קורבן שהתקדש זה מכבר, וכעת הוא עושה את פעולתו הקורבנית – מחטא.
קשה לקבוע מסמרות בדבר אך דומני שפסוקי פרה אדומה יכולים לקדם את הדיון: "וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים" (במדבר י"ט, ד). הכוהן מצוי במרחק מקום מהמשכן ועל כן הוא אינו יכול לתת מדם הפרה על המזבח. התחליף לנתינת הדם במקום הרצוי היא ההזאה לכיוונו. הכוהן מזה מן הדם לכיוון אוהל מועד ובכך מבטא את רצונו שהדם יהיה מונח שם. דומה בעיני שלכן גם ביום הכיפורים 'מזה' הכוהן מדם החטאת נוכח הכרובים (ויקרא ט"ז, יד-טו) – מפני שהוא מנוע מלגעת בכרובים עצמם. ככוהן הוא רשאי לגעת במזבח ובכלים הפנימיים, אך לא בכרובים עצמם. מאחר שאותם הוא רוצה לחטא, הוא מזה מהדם לכיוונם.[3] לאור כך אפשר להבין את פעולת ההזאה בחטאת פנימית מול הפרוכת. הדם אמנם אינו מוזה על שום כלי הדורש חיטוי, אך פעולת ההזאה מול הפרוכת משקפת את רצונו של הכוהן להזות בפנים, על הארון עם הכרובים, אלא שהוא אינו יכול להגיע אליו בשל הפרוכת המכסה. לפיכך מזה הכוהן מן הדם אל עבר המקום שבו הוא היה רוצה שהדם יינתן ויטהר.[4]
ב. לאחר ההזאה מול הפרוכת מתחיל הכוהן את מסעו החוצה, אך עוצר בתחנה נוספת וגם בה הכוהן 'נותן' מן הדם – במזבח הקטורת: "וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד". לו היה מדובר במתנת דמים לה', היה זה מוזר ביותר, שהרי מזבח הקטורת איננו 'מזבח האוכל'. האש שיש במזבח זה איננה אש שבאמצעותה המזבח 'סועד', אלא אש שתפקידה לשרוף את הקטורת ולגרום לריח טוב ולעשן להתפשט בבית ה'. פסוק מפורש מזהיר מפני הקרבה על מזבח זה: "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו" (שמות ל', ט). אולם מאחר שתפקיד דם החטאת לטהר ולחטא, אפשר למרוח בדם גם מזבח זה וכך לחטא אותו. מסתבר אפוא שבתחנה זו מיוצג הקודש כולו. בעוד שההזאה מול הפרוכת משקפת את רצון הכוהן לחטא את הארון והכרובים שבפנים; הרי נתינת הדם על קרנות מזבח הקטורת משקפת את חיטוי הקודש כולו. מדוע עושים זאת דווקא במזבח הקטורת? סביר שהדבר קשור למהותו של מזבח הקטורת ולמיקומו. במקומות שבהם התורה מדברת על מזבח זה, הוא מתקשר שוב ושוב להשראת השכינה במשכן. הקטורת היא המאפשרת לשכינה לנכוח בבית לצד הכוהנים, כי ענן הקטורת מכסה על ההתגלות. הדבר בולט במיוחד בציווי על מיקומו: "וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת / לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת / אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" (שמות ל', ו). ריבוי הלשונות הללו קושר את מזבח הקטורת עם 'ארון העדות' המצוי מעבר לפרוכת, המקום "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה". הדבר בא לידי ביטוי גם בהיבט גיאוגרפי. יש שני צירים במשכן: ציר אופקי שבו מצויים המנורה והשולחן (זה נוכח זה); וציר אנכי שבו מצויים הארון עם הכרובים שעליו ומזבח הקטורת. במובן זה, החיטוי שנעשה בחטאת הפנימית עוקב אחר שני המקומות הקשורים באופן ישיר בהתגלות ה' בבית: ההזאה מול הפרוכת מחטאת את הארון והכרובים שעליו; נתינת הדם על מזבח הקטורת מחטאת את מיסוך העשן שמאפשר את ההתגלות; העשן מיתמר בקודש, ודרכו מחוטא הקודש כולו.
ג. לאחר עיקר עבודת הדם שנעשית בחטאת כוהן משיח בפנים, יש שלב נוסף: "וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ד', ז). גם הפועל 'לשפוך' ייחודי וטרם נזכר בעולות או בזבחי שלמים, ונראה הדבר שפועל זה אינו מביע 'עבודת דם' של ממש אלא טיפול בשיירי הדם.[5] כלשון משנת 'איזהו מקומן' – פרק ה' במסכת זבחים: "שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב" (משנה א). כלומר, עיקר עבודת הדם נעשתה כבר בפנים, אלא שנותר דם רב לאחר שבע ההזאות ולאחר נתינת הדמים על מזבח הקטורת, ואת השיריים האלו יש "לשפוך" ביסוד מזבח העולה.[6] יושם לב שאין מגישים את הדם אל קרנות המזבח – המקום הרגיל שאליו מגיעים דמי הקורבן – אלא ליסוד המזבח בלבד (השוו הנאמר בחטאת העוף בקורבן עולה ויורד: "וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ" – ה', ט).[7]
 

הקטרת החלבים

מעניין הדבר שהקרבת הבשר של החטאת זהה להקרבת הבשר של זבח השלמים, והתורה מציינת השוואה זו בפירוש:
"וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה. כַּאֲשֶׁר יוּרָם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה"
                                                       (ד', ח-י).
ייתכן כמובן שהקישור ל'שור זבח השלמים' איננו אלא קישור טכני שמבקש להבהיר שמדובר באותה הפרוצדורה עצמה, אך נדמה שגם הכתוב מודע להפתעה שיש בדמיון באופן הקטרת הבשר בין זבח השלמים לקורבנות החובה (אותה הקרבה נעשית גם באשם), ועל כן יש להדגיש זאת: גם אם הדבר מפתיע – יש לקחת את החלבים ולהקטיר אותם, "כַּאֲשֶׁר יוּרָם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים". קשה לחשוב על שני קורבנות כה שונים במהותם ובאווירה שמלווה אליהם: זבח השלמים הוא קורבן של שמחה ושל ברית; של ידידות וסעודה משותפת של המאמין עם קונו. קורבן החטאת הוא קורבן חובה שבא על חטא. מביאו זקוק לכפרה והוא מבקש לחטֵא את המזבח שהוא פגם בו. כיצד ניתן להבין את העבודה הזהה בבשר שני הקורבנות האלו?
משמעות קישור זה התפרשה על ידי רש"י (בעקבות חז"ל) כמלמדת על הדרישות ההלכתיות בקורבן חטאת, וחשוב מכך לעניין דיוננו – מלמדת על תפקיד הקטרת הבשר בקורבן חטאת: "אלא להקישו לשלמים: מה שלמים לשמן אף זה לשמו; ומה שלמים שלום לעולם אף זה שלום לעולם" (רש"י ויקרא ד', י). הדרישה של 'לשמה' בעולם הקורבנות דורשת עיון רחב בפני עצמו ואין כאן מקומו.[8] אולם בהמשך דברי רש"י טמונה הפתעה של ממש, וזו צובעת את החטאת בצבעים מפתיעים: הקישור של החטאת לזבח השלמים לימד את חז"ל ואת רש"י שגם בקורבן החטאת יש ממד של עשיית שלום בעולם, כלומר אופי של פיוס וידידות. מאחר שמדובר בקורבן חובה של חוטא, דבר זה אינו מובן מאליו. השוואת החטאת לזבח שלמים רומזת שהפיוס אפשרי, שהידידות בין החוטא לא-לוהיו עומדת להתממש מחדש – כך לפחות על פי הקטרת בשר החטאת.
אופי הכפרה של החטאת נילווה במיוחד לעבודת הדם שלו. הדם הוא החומר המחטא – זה שמטהר את המזבח ומכפר על האדם. עבודת הבשר כבר איננה נתפסת כאמצעי לכפרה ולחיטוי. אדרבה: הקטרת הבשר מזכירה – ולו ברמה הלשונית שבמקרא – את זבח השלמים. לאחר שהדם פעל את פעולתו הבשר מתקבל ברצון ובפיוס. ראיה לקריאה זו מצויה בחתימת חטאת היחיד: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ" (ד', לא). קשה להגזים בהפתעה שבשילוב "ריח ניחוח לה'" בחתימת קורבן חטאת. כפי שכבר הערתי, ביטוי זה נזכר בקורבנות היחיד אצל אלו הבאים בנדבה, ורק בהם. הוא אינו מתאים לקורבנות חובה שתכליתם אינה 'ריח ניחוח' לה' אלא השגת כפרה. לכלל זה חריגה אחת בלבד: חטאת היחיד. עוד נרחיב בכך כשנדון בחטאת היחיד, אך נתון זה מצטרף לאזכור זבח השלמים תוך כדי תיאור הקטרת בשר החטאת. מסתבר שבסופו של דבר מושג ריצוי, ובכוח קורבן החובה לעשות גם ריח ניחוח לה'. כאמור, נשוב לכך להלן, בדיון בחטאת היחיד.
 

שריפת הבשר מחוץ למחנה

משום מה, בחטאות הפנימיות הכוהנים אינם אוכלים את הבשר שנותר, אלא שורפים אותו מחוץ למחנה:
יא: "וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ".
יב: "וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף".
יש מקום להתלבטות האם לסגנון המוזר של הפסוק יש כאן תפקיד ספרותי של ממש. הבעיה היא שבפסוק יא מנויים רשימה של חלקי הפר ולא נאמר מה יש לעשות בהם. בקריאה ראשונה לא נראה שהפועל שפותח את פסוק יב – "והוציא" – מתייחס אל הנמנים בפסוק יא שהרי יש לפסוק זה נושא בפני עצמו: "את כל הפר" ובכך הפועל "והוציא" הוא פועל יוצא קלאסי, שהפריטים שהוא מתייחס אליהם כתובים מיד בעקבותיו. כמו למשל שנאמר בהמשך הפרק בתיאור שריפת החטאת של כל העדה: "וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם. וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא" (ד', כ-כא).[9] בסופו של דבר, מסתבר שאכן הפועל "והוציא" שפותח את פסוק יב מתייחס גם לפריטים שנמנו בפסוק יא, ולא רק להמשך פסוק יב, אולם האם ייתכן שהכתיבה החריגה כאן מבקשת במכוון להציע קריאה נוספת, שהקורא אמור להתלבט בה? כוונתי היא שבתחילה נדמה שפסוק יא ממשיך ומתאר את מה שיש להקטיר על גבי המזבח (בהמשך לציווי שבפסוק י). יושם לב לסדר הפסוקים ולשילוב הפסוק המתאר את שריפת הפר בהקשרו:
ח-ט: "וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה".
י: "כַּאֲשֶׁר יוּרָם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה".
יא: " וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ".
יב: "וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף".
בקריאה ראשונה נדמה שפסוק י מסכם ואומר שהחלבים שהוזכרו הם חלק הקורבן שהוא כמו מה שמורם משור זבח השלמים (חלבים ותו לא), אולם, במקרה של פר החטאת – ממשיך פסוק יא – יש להוסיף דברים נוספים שיש להקטירם: "וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ". רק פסוק יב עובר לשאריות הפר שאותם יש לשרוף מחוץ למחנה ("אֶת כָּל הַפָּר").
ברצוני להדגיש – קריאה זו איננה נכונה. לא יעלה על הדעת שהתורה מצווה להקטיר גם את "עור הפר" וגם את "קרבו ופרשו". יתר על כן, הניסוח בפסוק יא כולל את הבהמה כולה; כך יש להבין את הצירוף "וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו" כמביע 'הבהמה כולה על כל חלקיה', וממילא – אם באמת הכוונה להקטרת חלקים אלו על המזבח – לא נותר דבר שאותו יש לשרוף מחוץ למחנה. לפיכך, הקריאה המקובלת היא ודאי הקריאה הנכונה. אולם, אם ברצוננו לבאר את הכתיבה החריגה שמטעה את הקורא בקריאה ראשונה, יש לקחת בחשבון את האפשרות שכתיבה זו מבקשת ללמד דבר מה ושבחריגה זו טמון איזה מסר, גם אם בסופו של דבר קריאה זו מסתברת כקריאה לא נכונה.[10]
אם אכן הדבר מכוון הרי שיש בכך רמז לדמיון מסוים בין פר החטאת של הכוהן המשיח שנשרף כולו ובין קורבן עולה שמוקטר כולו על גבי המזבח. הנה, גם ביחס לפר זה נדמה בתחילה לקורא שכולו מוקטר, וגם אם בסופו של דבר קריאה זו מסתברת כטעות, כבר יש בכוחה לרמוז לאופי הקורבן.
שוב אני מבקש להדגיש: בסופו של דבר הכתוב אינו אומר שיש להקטיר את פר החטאת כולו, ויתר על כן – גם אינני סבור שיש לראות את אופי החטאת הפנימית כקרובה ברוחה לקורבן עולה שאיננו נאכל. לו כך היה הדבר היינו מצפים שהבשר כולו יוקטר על גבי המזבח, כפי שמתרחש במנחת כוהן, שאם הכוהן מנוע מאכילת חלקו, הוא מוקטר על גבי המזבח (ולא נשרף מחוץ למחנה). שריפת הבשר מחוץ למחנה מעידה שהמזבח אינו קולט את הבשר כולו אלא רק את החלבים, ומשום מה הכוהנים מנועים מלאכול את הבשר שנותר, ואין ברירה אלא לשורפו מחוץ למחנה. מה שאני מבקש להציע הוא רק שיש בכוח הטעיית הקורא להעניק פשר מעניין לשריפת הבשר שנותר; לצבוע דין זה בצבעים של הקטרה. הדבר קשור בהבנת דין שריפת בשר הפר.
מדוע הכוהנים אינם אוכלים את חלקם ויש לשרפו מחוץ למחנה? ראשית יש לציין שבמקום זה ניכרת ההבחנה החדה בין שתי רשימות הקורבנות. על החטאות הפנימיות נאמר שיש לשרוף את בשרם מחוץ למחנה, אך ביחס לחטאות החיצוניות לא נאמר דבר ביחס לבשר. לקורא את פרשת ויקרא אין מושג מה יש לעשות בבשר החטאות החיצוניות. רק בפרשת צו המוקדשת לדיני אכילת הקורבן ייאמר שהכוהנים אוכלים את בשר החטאות האלו. מכך ניכרים שני צדדי המטבע: מצד אחד, מלבד בקורבן המנחה החריג, אין אזכורי אכילה כלל בפרשת ויקרא. גם במקום שבו מתבקש להזכיר דין זה – התורה שותקת, ודינים אלו יושלמו בפרשת צו. מצד שני, אין מדובר בשתי רשימות שאינן מכירות האחת את רעותה (מעין 'שתי בחינות' בשפה של הרב ברויאר). אדרבה: השיחה הנסתרת ביניהן ניכרת בשתיקה המפתיעה של התורה ביחס לבשר החטאות החיצוניות. דווקא משום שנאמר שבשר החטאות הפנימיות נשרף מצפה הקורא לשמוע מה יש לעשות עם בשר החטאות החיצוניות, והשתיקה מלמדת שגם פרשת ויקרא 'מודעת' לכך שהדבר עוד יושלם בפרשה המקבילה.
כיצד יש אפוא להבין את שריפת בשר החטאות הפנימיות מחוץ למחנה ואת הימנעותם מאכילת הבשר? ראשית, על מנת לדון בדבר זה יש לברר כיצד נתפסת אכילת הכוהנים מחטאת רגילה. כאמור, דיון זה קשור במהותו בפרשת צו – המעניקה לאכילת הכוהנים משקל רב משמעות – אולם יש לו השלכה על נושא דיוננו, ועל כן בהקשר זה נקדים את המאוחר.
יחזקאל קויפמן טען שתפקיד אכילת החטאת היא "ביעור בשר הטעון כוח מסוכן".[11] לדבריו, הקורבן מחטא את הטומאה וממילא הוא סופח אותה אל עצמו. לא ניתן להקריב כוח שלילי זה על גבי המזבח ועל כן הכוהנים אוכלים אותה. לפי קו חשיבה זה יוצא שהחטאת הפנימית סופגת טומאה שדבקה במשכן באופן חמור יותר או רב יותר מאשר החטאת החיצונה, ועל כן, בעוד את החטאת החיצונה אפשר לתת לכוהן לאכול, לחטאת הפנימית אין תקנה אלא שריפה. זהו כיוון מעניין, אולם קשה להניח שבמקרי החטאת הרגילה, התורה מצווה על הכוהן לאכול דבר מה שנתפס כחומר מסוכן וכבשר שספג לתוכו את הטומאה.[12] אדרבה, התורה מקפידה שהכוהנים יהיו בטהרה יתירה על פני אדם פשוט.
כיוון אחר לגמרי הוצע על ידי הרב כשר, שראה את אכילת החטאת על ידי הכוהנים בדומה לנאמר בגמרא – "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונן של תלמידי חכמים" (יומא דף ע"א עמוד א). לדברי הרב כשר: "אם התלמיד חכם אוכל בקדושה וטהרה ובמחשבותיו הוא דבוק באור העליון הרי אכילתו הוא בבחינת קרבן ושולחנו בחינת מזבח".[13] הרעיון שניצב בבסיס דבריו של הרב כשר אכן עולה מתוך המקראות: נדמה שהתורה תופסת את אכילת הכוהנים כהמשך 'הקרבת הקורבן'. גם אם לא על גבי המזבח, הוא ממשיך ומוקרב בפיהם ובבטנם של הכוהנים. הסבר זה מבאר היטב מדוע כוהן שהביא מנחה אינו יכול לאכול אותה בבחינת 'כוהן'. עליו להחליט באיזה צד הוא – האם כעת הוא מקריב הקורבן או נציג המזבח שמקבל את הקורבן. במובן מסוים ניתן לומר שאכילת הכוהנים היא הפתרון המקראי לבעיית ההאנשה (אנתרופומורפיות) החריפה שמלווה את עצם קיום קורבנות בישראל. הרי בבסיסם מבקשים הקורבנות להיות מזון המאפשר את קיום השכינה בקרב ישראל (דבר זה עולה במיוחד בפרשת צו). עד כמה שדבר זה נשמע נועז, זוהי אחת הבשורות של היות משכן: ישראל הם המתפעלים את בית ה' ומאפשרים לו לנכוח בתוכם. אולם בחשיבה המקראית הקורבן אינו מזון לה'. כפי שכבר הזכרנו במבוא לשיעורנו, הקורבן במקרא קיבל תפנית והוא אינו מוצג כמזון לאל. אכילת הכוהנים מהווה כמדומני תחליף לדבר זה. הקורבן במהותו צריך להיות 'מזון' שמעניק חיות וקיום, והכוהנים הם הנמען החדש במקום ה', שאינו זקוק למזון. הכוהנים הם אוכלים ממשיים המתקיימים בזכות אכילה זו, ומייצגים באכילתם את אש המזבח האוכלת רק באופן סמלי.
לפי קו חשיבה זה ניתן לבאר את הפער בין החטאות הפנימיות לחיצוניות: בשעה שהכוהנים עצמם הם חלק מהציבור הזקוק לכפרה ועל כן הביא קורבן (חטאת כוהן גדול או חטאת כל עדת ישראל) הם אינם יכולים לאכול את הקורבן ולתפקד כמכפרים, שהרי הם עצמם בצד של הזקוקים לכפרה.[14] כיוון כזה עולה בדברי ראב"ע כשהוא מפרש את חטאת השעיר:
"רק (חטאת הנשיא) לא יובא את דמה לפנים מהקדש והכהנים יאכלו חטאת הנשיא לכפר בעדו כי כן כתוב, ולא יאכל הכהן הגדול חטאתו"            (ראב"ע ויקרא ד', כג).
מתוך דבריו עולה שהבעיה באכילת כוהן משיח את חטאתו היא משום שהיא חטאתו שלו, והוא אינו יכול לאכול ולכפר בעד עצמו. מאחר שהכוהן הוא גם חלק מהעדה כולה, הסבר זה תקף גם בחטאת הפנימית שמביאה העדה כולה שגם הוא נשרף מחוץ למחנה. דומני שבאופן זה אפשר גם להבין את הימנעות אהרן ובניו מאכילת החטאת של היום השמיני, לאחר מות נדב ואביהוא (ויקרא י', טז-כ),[15] ואכמ"ל.
 

אופי שריפת הבשר

אולם מתברר שעניין שריפת הפר מחוץ למחנה מורכב יותר ממה שנדמה במבט ראשון. אפשר היה לחשוב שמדובר בשריפת בשר שאין מה לעשות בו. הכוהנים אינם יכולים לאכול את הקורבן שמכפר גם על עליהם, והמזבח אינו יכול לקלוט את הבשר שאיננו חלבים ועל כן יש לשרוף אותו, בחינת 'פינוי בשר נותר'. אולם, יש לשים לב לדרישת הפסוק להוציא את פר החטאת דווקא "אֶל מָקוֹם טָהוֹר" ושם לשרוף אותו. דרישה זו מעניינת, שהרי אם מדובר רק בפינוי הבשר שאין חשיבות עצמית בשריפתו אלא רק בכילויו, מדוע יש צורך במָקום טהור? אפשר היה לומר שיש רתיעה מפני טימוא בשר קודש, אך המשך הפסוק מלמד שיש בדרישה זו דבר משמעותי עוד יותר: "וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף". בתחילת פרשת צו נאמר שיש לפנות את המזבח בכל בוקר ולפנות את הדשן מהמזבח אל מחוץ למחנה,[16] ומקום זה הוא המכונה 'שפך הדשן'. דווקא במקום זה, שיש בו שאריות מזבח, יש לשרוף את החטאת הפנימית. חז"ל אף מלמדים שחייבים לשרוף את פר החטאת על שפך הדשן ממש (אם אין שם, יש לחכות שיהיה) וראב"ע מפרש כך את פשט הפסוק שלנו: "שיהיה נשרף במקום שיש שם דשן המזבח". כלומר, הפסוק אינו מכיל רק תיאור מקום, אלא רומז שיש להתייחס לשריפה זו מעין תחליף למזבח, שאריות מזבח. יתר על כן, הפסוק גם מדגיש שיש לשרוף את החטאת "עַל עֵצִים בָּאֵשׁ", ממש כשם שמקטירים קורבנות "עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ" (א', ח). התמונה שמצטיירת לנגד עינינו היא שאת בשר החטאת הפנימית צריך להוציא מחוץ למחנה אל מקום של שאריות הקורבנות, ולשרוף אותו על עצים באש, דבר שמזכיר את המזבח והקורבנות שעליו. במובן מסוים אפשר לומר שהמקום שבו שורפים את החטאת הפנימית 'מחקה' את המזבח, משחק כאילו הוא מזבח בעצמו. אין מדובר בהקטרה אלא בשריפה, אך זו שריפה שמחקה הקטרה.
דבר זה מקבל ביטוי בהתלבטות הספרא אם יש לשרוף את בשר החטאת הפנימית מחוץ למחנה "בעצים כשרין למערכה" (פרשת ויקרא, דיבורא דחובה, פרק ה', ו'), כלומר בעצים הכשרים למזבח העולה שעליהם מוקטרים הקורבנות. אומנם, בסופו של דבר המסקנה שם היא שאין צורך בעצי מערכה דווקא: "תלמוד לומר 'עצים' – לרבות כל משמע עצים, אפילו בקש אפילו בתבן אפילו בגבבה". אך העלאת האפשרות שיש לשרוף דווקא בעצים הטובים למזבח מלמדת הרבה על התלבטות חז"ל בנוגע לאופי שריפת החטאות הפנימיות.
ניתן לומר אפוא בזהירות, שאין לראות בשריפת בשר החטאת הפנימית רק אקט של פינוי פסולת; במובן סמלי מסוים זהו המשך הליך ההקרבה. כביכול, יש את המזבח הממוסד, המסודר, זה שבתוך המשכן שבמחנה, עם יריעות משכן שיוצרות גבול וגדר; יש סביבו חצר ניכרת ויש מקום שבו רק כוהנים מתהלכים. אבל יש מקום אלטרנטיבי מחוץ למחנה שאליו מפנים את שאריות הקורבנות מהמזבח; שם שורפים (מעין 'הקרבה') את בשר החטאות שלא ניתן לאכול. שם יש, כביכול, הקרבה לא ממוסדת, מחוץ למחנה. דווקא שם יש לשרוף את בשר החטאות שהכוהנים מנועים מאכילתו.
כעת נשוב לעמימות שהזכרנו בתחילת דברינו בנוגע לפסוק יא. ראינו שבמבט ראשון נדמה שאת בשר החטאת מקריבים עם האימורין, ורק בהמשך הקריאה התבררה טעותנו. לאור דברינו אפשר להציע שאכן התורה צובעת את שריפת הבשר בצבעי הקרבה, כי גם אם הדבר אינו מתרחש באמת, שריפתו על דשן המזבח במקום טהור מהדהדת אקט של הקרבה. נדמה לי שכיוון זה נרמז בדיון מרתק שיש בדרשת הספרא, התובעת לנהוג בפר החטאת הנשרף כבקורבן עולה, כלומר לנתח אותו לנתחים לפני שריפתו (סביב דיון בפסוק יא המוזכר!):
"'ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו, והוציא' – מלמד שהוא מוציאו כלו כשהוא שלם. יכול יוציאנו שלם וישרפנו שלם? תלמוד לומר 'ראשו וכרעיו': מה ראשו וכרעיו אמורים להלן ע"י נתוח [=בקורבן עולה] אף כאן ע"י נתוח"
             (פרשת ויקרא, דיבורא דחובה, פרק ה', א-ב).
אם יש לנתח את בשר החטאת כשם שמנתחים קורבן עולה לפני הקטרתו, ניכר שמתייחסים אל שריפת פר החטאת כמעין הקרבה. כאמור, בקריאה ראשונה נדמה שאכן יש להקריב את הבהמה כולה – כמו בקורבן עולה – ורק בעיון נוסף מתברר שיש לפצל בין האימורים המוקטרים לבשר הנשרף. בהשוואה זו מצטיירת שריפת הפר מחוץ למחנה, על שאריות המזבח, במקום טהור, כמעין הקרבה אלטרנטיבית.
 
 
[1]     מאחר שעבודת הדם בחטאת היא תהליך של חיטוי, אפשר להסביר שמספר ההזאות הוא דווקא שבע, הואיל והמספר שבע מסמל מעגל בראשיתי, ויש כאן יציאה ממצב הטומאה הישן למצב חדש. כלומר, שבע ההזאות הולכות ומקדשות-מטהרות את הדבר שעליו הדם מוזה במהלך מתקדם של שבע פעימות. על ההתלבטות האם יש לראות בכל שבע הזאות יחידה אחת גדולה או שבע פעימות קטנות, ראו בהתלבטות הגמרא אם על הכוהן לנקות את אצבעו מהדם בין הזאה להזאה (מנחות ז' ע"ב). לבי אומר לי שיש מקום לחלק בין שבעה ימים שנתפסים כיחידה אחת ובין שבע פעולות שנתפסות כשבע יחידות קטנות. הנושא מורכב וארוך ליריעה זו.
[2]     T. C. Vriezen, "The Term Hizza: Lustration and Consecratio", OTS 7 (1950), pp. 231-233.
[3]     הדבר מזכיר את המנהג להתפלל לכיוון ירושלים. בפעולה זו אנו מבטאים את רצוננו להתפלל בירושלים, דרך העיר והמקדש.
[4]     בניסוח אחר העלה דברים דומים:J. H. Kurtz, Sacrificial Worship of the Old Testament, Grand Rapids 1980, pp. 216-217.
[5]     דומני שזו משמעות לשון הספרא כאן: "'ישפך' – לא יטיף; 'ישפוך' – לא יזה; 'ישפוך' – לא יזרוק" (ספרא, דיבורא דחובה, פרק ג', יב; לפי כת"י רומי), כלומר, הפועל לשפוך בעולם הקורבנות רומז שאין לעשות בדם שנותר עבודת דם מסוימת.
[6]     ייתכן שהדבר עומד ברקע מחלוקת האחרונים אם שפיכת הדם צריכה להיעשות בכלי שרת. בכל מקרה, מוסכם על הכול ששפיכת דם זו אינה מעכבת (כחכמים, ובניגוד לר' נחמיה), כפי שכבר אומרת המשנה בפרק חמישי של מסכת זבחים, ולהלכה נפסק שאם הוזה מדם השיריים על בגד הוא אינו זוקק כיבוס. כלומר, רמת קדושת הדם השתנתה לאחר שנעשתה בו עבודת הדם המרכזית.
[7]     הפועל "יִמָּצֵה" מחליף בחטאת העוף את הפועל "ישפך" מפני שמדובר במעט דם. נחלקו ראשונים האם את שיירי דם כל הקורבנות שופכים ליסוד מזבח העולה או שזהו דין ייחודי לחטאות. הראב"ד למסכת תמיד (פרק ד), האריך בדיון בעניין זה והביא בשם מורו הרב אפרים, שדין זה נאמר רק לגבי חטאת. הקריאה הפשוטה יותר של מדרשי ההלכה והגמרות (ראו במיוחד מחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל בספרא על אתר; וכן ראו פסחים דף ס"ה ע"א) מובילה למסקנה שכל שיירי הדם בקורבנות היו נשפכים אל יסוד מזבח העולה. ראו את דיונו של הרב כשר, תורה שלמה, כרך ז, עמ' 211, אות קנז.
[8]     בכדי לחוש במקום המרכזי שחז"ל העניקו לדרישה זו, די להזכיר שגם מסכת זבחים וגם מסכת מנחות פותחות בדרישה זו: "כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה" (משנה זבחים, א', א); "כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה" (משנה מנחות, א', א).
[9]     כפי שייאמר גם בהוצאת הדשן למשל: "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר" (ו', ד). גם שם, הדבר שאותו יש להוציא (הדשן) נזכר לאחר הפועל ולא לפניו.
[10]   על טכניקה ספרותית זו במקרא הרחבתי בהזדמנות אחרת והמעוניינים מוזמנים לפנות לשם: גלוי ומוצפן, עמ' 153­-181.
[11]   קויפמן, תולדות האמונה, חלק א, עמ' 568.
[12]   כפי שטען מילגרום, שני סוגים.
[13]   כשר, תורה שלמה, כרך ז, עמ' 279 (מילואים לפרשת ויקרא, א, טו).
[14]   דברים ברוח זו הציע גם: J. W. Watts, Leviticus 1-10 (HCOT), Leuven 2013, p. 338.
[15]   הרוצה להרחיב באפשרות קריאה זו מוזמן לצפות בשיעור שהוקדש לכך בעניין חטא נדב ואביהוא (קישור).
[16]   לפי חז"ל אין מפנים את הדשן מחוץ למחנה בכל בוקר. נדון בקריאה זו בדיוננו במקום.