חטאת העדה וחטאת הנשיא

עניינה של חטאת עדת ישראל כבר נידון לעיל בדיון בחטאת כוהן משיח: מאחר שזו חטאת ציבורית היא חטאת פנימית – דמה מחטא את המשכן בפנים ובשרה אינו נאכל על ידי הכוהנים שהם עצמם מתכפרים בה, לצד העם כולו. מדרך הטבע, העיניים נשואות דווקא להבדלים הקלים שבכל זאת ישנם בין חטאת העדה לחטאת הכוהן הגדול:

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי ה' וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה'.

"וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת. וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם. וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא"    (ויקרא ד', יג-כא).

ההבדל (הקל) הראשון בין חטאת זו לחטאת של הכוהן הגדול הוא בהגדרת מקום הזאת הדם. בחטאת כל העדה נאמר: "וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת" (יז), בעוד את דם פרו של הכוהן הגדול יש להזות: "'וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ" (ו). אמנם מדובר באותו המקום עצמו אך משום מה, הפרוכת היא "פרוכת הקודש" כשהכתוב עסק בפר הכוהן המשיח אך היא רק "פרוכת" כשדנים בחטא העם כולו. ייתכן שאין זה אלא גיוון בעלמא ואין לטפול על הבדל זה שיקוף להבדל מהותי בין החטאות, אך רש"י התייחס לכך כאל הבדל בעל משמעות:[1]   

"'את פני הפרכת' – ולמעלה הוא אומר 'את פני פרוכת הקדש'; משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה – פמליא שלו מתקיימת; ואם כולה סרחה – אין פמליא שלו מתקיימת. אף כאן, כשחטא כהן משיח עדיין שם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם, חס ושלום, נסתלקה הקדושה"  (רש"י ויקרא ד', יז).

מעבר לביאור כשלעצמו, דברי רש"י מעניינים בשל שני היבטים נוספים שעולים מהם. ראשית, עולה מדבריו ההשקפה שחטאו של אדם מסכן את השראת השכינה ופוגע במשכן עצמו, ולא רק באדם החוטא. קריאה זו משתלבת בתפיסה שרואה את קורבן החטאת כמתקנת את הפגימה שנוצרה במקדש, שאותו יש לחטא ולטהר. שנית – והנחה זו אינה מובנת מאליה – לרש"י ברור שפר החטאת של כל העדה חמור יותר מהפר של הכוהן הגדול. לדבריו, המקרה של הכוהן הגדול שחטא דומה למקרה שרק מיעוט הפמליה של המלך סרחה, ואילו המקרה של חטאת העדה מקביל למקרה שהפמליה של המלך כולה חטאה ועל כן "חס ושלום נסתלקה קדושה" וכבר לא ניתן לכנות את הפרוכת 'פרוכת הקודש'.

מצד שני, הבדל אחר בין חטאת הכוהן לחטא העם הוביל את רש"י לקריאה הפוכה. בהמשך תיאור עבודת חטאת כל העדה התורה דורשת להקטיר על גבי המזבח את חלבי הפר, אולם בניגוד לפירוט החלבים שבא בפר הכוהן המשיח, כאן מסתפקת התורה בלשון כללית: "וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" (ד', יט). בפשטות, הכתוב מקצר בדברים שלפני כמה פסוקים כבר פורטו בהרחבה, אולם רש"י ראה בקיצור זה נתון בעל חשיבות שמלמד על פער בין שני החטאות הפנימיות:

"'ואת כל חלבו ירים' – אף על פי שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מ'ועשה לפר כאשר עשה וגו''. ומפני מה לא נתפרשו בו? תנא דבי ר' ישמעאל: משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו"

     (רש"י ויקרא ד', יט; על סמך בבלי, זבחים מ"א ע"ב).

לפי דבריו, התורה בכוונה מקצרת ברשימת החלבים בחטאת העם בכדי להגן על כבודם, "מפני חיבתן".[2] אלא שמכלל הן אתה שומע לאו: מדוע התורה לא מיעטה בסירחונו של הכוהן הגדול אלא פירטה אצלו את החלבים? ייתכן שגם רש"י נסמך על מה שכתבתי לעיל, שניתן לקצר ברשימת החלבים בחטאת השנייה מאחר שהם פורטו כבר בחטאת הראשונה, וכל מה שרש"י מתחבט בו הוא מדוע בחרה התורה לקצר אף שאין הכרח בדבר. אך גם ייתכן שמדרש זה מניח שדווקא בהקשר של כל העדה נרמזת בפסוקים החיבה המיוחדת בין ה' לעמו, ואילו על הכוהן יש כעס גדול יותר ועל כן החלבים מפורטים. אם כך, יש מעין סתירה בין דברי רש"י אלו לדבריו שהבאנו לעיל: האם חטא העם חמור יותר (ובעקבות חטאם אין הפרכת מכונה 'פרוכת הקודש'), או שמא חטאם קל יותר וחיבה יתירה משתקפת בפסוקי חטא העדה (ולכן סירחונם מוסתר)?

לאמתו של דבר, אין סתירה של ממש בין שני ההיגדים האלו, ומבעד לשניהם משתקפת העמדה המורכבת שלפנינו. מן העבר האחד, ברור שחטא כל העדה חמור יותר מחטאו של הכוהן הגדול בלבד. אבל מצד שני סדר החוטאים בפרק אינו נראה מקרי. נטיית הלב היא לראות בארגון הפרק ייצוג של חומרת החטאים, כלומר, הפרק מסודר מהמקרה החמור אל המקרה הקל. הרי ברור שהנשיא הנזכר שלישי קל מהחטאות הפנימיות המוזכרות לפניו, אך חמור יותר מאזרח פשוט שחטא שבאמת בא אחריו. הסדר שנוצר משקף את רמת החומרה של החוטא: הכוהן הגדול / כל העדה / נשיא / יחיד. לפי זה עולה שהתורה מתייחסת אל חטא הכוהן הגדול באופן חמור יותר מאשר חטא העדה כולה.

 

הפסקה השלישית בפרק, המתארת את חטאת ה'נשיא', מעבירה אותנו מהחטאות הפנימיות לחטאות החיצוניות:

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה' חַטָּאת הוּא. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה. וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ"            (ויקרא ד, כב-כו).

כפי שכבר נאמר לעיל, הדבר הראשון שמושך תשומת לב בפרשייה זו היא פתיחתה החריגה – "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" – שלא כשאר החטאות שנפתחות במילה "ואם". רש"י, בעקבות חז"ל, עומד על חריגה זו וביאר את משמעותה לאור הקונוטציות הלשוניות שמביאה המילה 'אשר' בכנפיה:

"לשון 'אשרי' – אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו"        (רש"י ויקרא ד', כב).

לפי פירוש זה התורה נקטה לשון 'אשר' כדי לעורר אסוציאציות של 'אשרי' הדומה לו ובכל לרמוז להערכה חיובית לאותו נשיא (ולבני דורו) שמיוזמתו מודה על חטאיו, אפילו אלו שנעשו בשגגה ושלב האדם נוטה להקל בהם.[3] בדרך אחרת הלך כאן ספורנו. לדעתו הביטוי 'אשר' מורה על דבר שכיח ומצוי. אין מדובר רק באפשרות היפותטית ("ואם") אלא באפשרות שסביר שתתרחש – "אשר" בדומה ל"כאשר":

"'אשר נשיא יחטא' – כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאמרו 'וישמן ישורון ויבעט'"

                                       (ספורנו ויקרא ד', כב).

הנחת היסוד של ספורנו היא שככל שאדם עולה במעלות ההנהגה והשלטון החטא רובץ לפתחו ביתר שאת. דווקא האזרח הפשוט יוכל להתגבר על תאוותיו יותר מאשר זה שחש שהעולם נתון תחת רגליו והכול עושים כרצונו. אדם כזה עלול לחטוא בשגגה, אך שגגה זו היא תוצאה של יוהרה ושל חוסר תשומת לב שמלווה את התנהלותו.

כפי שכבר הצענו, למרות שתי הצעות אלו, נדמה שהקריאה הפשוטה ביותר כאן היא שיש לחריגה זו תפקיד ספרותי. הפתיחה השונה במילה 'אשר' מחלקת את רשימת החטאות שבפרק לשתי קבוצות: חטאת הכוהן המשיח וכל העדה מזה; ונשיא ויחיד מזה. בכך נוכל לבאר גם את התוספת שנזכרת בסיום תיאור שחיטת השעיר: "חַטָּאת הוּא". סיכום זה אינו נזכר בחטאות האחרות, וייתכן שדווקא כאן צריך הכתוב להדגיש – אף שדיניה של חטאת הנשיא שונים מהחטאות שראינו עד כה (ונראה להלן שכבר בשחיטה יש הבדל ביניהם), היא 'חטאת' לכל דבר – כלומר, אף לה יש כוח של חיטוי וכפרה.

בפתיחת פסקת הנשיא יש חריגה נוספת: "וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם". הביטוי 'א-לוהיו' לא נזכר אצל החוטאים האחרים שבפרק. יפה העיר על כך רמב"ן:

"וטעם 'ה' א-להיו' – לומר כי אע"פ שהוא המלך האדון שאין עליו מורא בשר ודם, יש לו לירא מה' א-להיו כי הוא אדוני האדונים. וכן 'למען ילמד ליראה את ה' א-להיו' (דברים י"ז, יט), כלומר שישים אל לבו כי יש עליו עליון שהוא א-להיו אשר בידו נפשו וממלכתו"

                                   (רמב"ן ויקרא ד', כב).

דווקא אצל הנשיא המורם מעם מבליט הכתוב שהוא חטא לה' א-לוהיו, ובכך הזכיר לקורא – ולנשיא עצמו – שיש שלטון גם מעליו ושגם הוא מחויב לשמור את כל מצות ה' שהוא א-לוהיו.

 

הנחת היסוד שלנו עד כה הייתה שהנשיא שעליו מדובר בפרק זה הוא אדם המורם מהעם, ושיש לו עמדת שלטון על העם. אך יש מקום לתהות מיהו אותו נשיא?[4] שאלה זו מורכבת שהרי לשון 'נשיא' רומז במקרא לשתי היררכיות שונות. למלך, כמו: "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם" (יחזקאל ל"ז, כה), אבל ההוראה השכיחה יותר היא ראש בית אב או ראש שבט, כמו: "וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה" (שמות ט"ז, כב), או: "וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (במדבר ג', לב). בשל דו-משמעות זו, יש פסוקים שקשה להכריע האם הם מכוונים למלך דווקא או לכל ראש שבט, כמו: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כ"ב, כז).[5]

מיהו הנשיא שעליו מדובר בפרקנו? חז"ל הבינו שהכוונה למלך, ורד"צ הופמן תמך בדבריהם והביא כראיות לשיטתו פסוקים שונים שבהם הכינוי 'נשיא' מכוון למלך.[6] לעומתם ראב"ע סלל דרך אחרת בהבנת הפסוק, שהתקבלה בידי רבים ממפרשי זמננו:

"אשר נשיא יחטא – הפוך, וכן הוא: אשר יחטא הנשיא, והוא דבק אשר למעלה ואם כל עדת ישראל (יג), כאילו אמר: ואם אשר יחטא הוא נשיא שבט, או נשיא בית אב"

                                    (אבן עזרא ויקרא ד', כב).

ראב"ע פותח את פירושו בביאור סדר המלים בפסוק ונדמה שזה עיקר מגמתו בדבריו. עם זאת, בסוף דבריו הוא מטיל פצצה של ממש, והוא עושה זאת באגביות מוחלטת: "נשיא שבט, או נשיא בית אב".[7]

דומה בעיניי שבשל שתי סיבות יש להעדיף כאן את פרשנותו של ראב"ע. ראשית, בבדיקת האזכורים של 'נשיא' במקרא מתברר שבתורה הביטוי מכוון תמיד (או כמעט תמיד) לראש שבט או ראש בית אב.[8] הבנת 'נשיא' ככינוי למנהיג מרכזי אחד מופיע בספר יחזקאל, וגם אם יש הופעות נוספות של המלה בהוראה זו הן נדירות. ממילא, קריאה פשוטה תעדיף את המובן של ראש השבט או ראש בית האב. שנית – ולעניין דיוננו דבר זה חשוב עוד יותר: כבר עמדנו על כך שהפרק רגיש ביותר לשאלת החטא הציבורי מול החטא הפרטי. הפרק פותח בכוהן הגדול שהוא נציג האומה בעומדו מול ה', ולאחריו יש פירוט של חטא העם כולו. לפי קריאת ראב"ע נוצרת רציפות הגיונית, שגם בפתח החטאות החיצוניות – כלומר במעבר לחטאת היחיד – עוסק הכתוב תחילה בנציג המשפחה – הנשיא – שהוא ראש החמולה ומנהיגה, ואחריו עובר הכתוב ליחיד שחטא. הפרק מחולק כך באופן מדורג מעמידה ציבורית מול ה' אל העמידה הפרטית והאישית. גם אם 'נשיא' בפרשה זו הוא מלך, אפשר לתאר את המבנה באופן דומה, אך הוא פשוט יותר ומובן יותר לפי הצעת ראב"ע.

 

שלא כעבודת הדם בחטאות הפנימיות, דם השעיר של חטאת הנשיא אינו מוכנס פנימה אלא ניתן על המזבח החיצון. כבר ביארנו שגם תפקיד חטאת זו הוא לחטא – אלא שניתן להסתפק בחיטוי של המזבח החיצון ואין צורך לחטא את המשכן בפנים. אולם בנוסף לפער ברור זה בין סוגי החטאות יש הבדלים נוספים, קלים יותר, אך גם הם משתלבים במודל השונה של החטאות.

ראשית יש לציין את מקום השחיטה. ביחס לשני פרי החטאת הפנימית התורה דרשה שהשחיטה תיעשה "לפני ה'", ואילו שחיטת שעיר הנשיא – ובהמשך מתברר שגם חטאת היחיד – נעשית במקום שבו יש לשחוט את העולה, כלומר בצפון המזבח. השוואה מהירה תלמד עד כמה הגדרות אלו מכוונות:

 

 

ההבדל ניכר לעין. את פר הכוהן המשיח ואת פר כל העדה יש להביא "אל פתח אוהל מועד לפני ה'" או "לפני אהל מועד". לַפֶּתַח של המשכן חַטָּאת רֹבֵץ, ובמקום זה שאליו הובאו הפרים הבעלים סומכים את ידיהם (ובפר כל העדה מובלט גם ביחס למעשה זה שעליו להיעשות "לפני ה'"), ובמקום זה גם שוחטים – "לפני ה'". קשה להניח שרק במקרה הצירוף "לפני ה'" נעדר מכל תיאורי הבאת השעיר והשעירה של הנשיא והיחיד. מאחר שלא נאמר להיכן בדיוק מביא הנשיא והיחיד את חטאתו, הרי שאין מקום מוגדר לסמיכת הידיים, והפער בין החטאות הפנימיות לחיצוניות בולט במיוחד בהגדרת מקום השחיטה: אצל הנשיא והיחיד יש לשחוט במקום שבו שוחטים את העולה, כלומר על ירך המזבח צפונה.

לפי חז"ל הבדלים לשוניים אלו אינם באים לידי ביטוי הלכתי. בסופו של דבר, גם על החטאות הפנימיות יש לסמוך כשהן לצד ירך המזבח צפונה, ושם שוחטים את החטאות כולן (כשאר קורבנות קודשי קודשים). אולם בפשטי המקראות ההבדל ניכר לעין.

הבדל זה הוא שיקוף נוסף של הפער בין קורבן בקר ובין קורבן צאן (עסקנו בכך בדיוננו בקורבן עולה ובזבח שלמים). גם לגבי שחיטת פר עולה נאמר: "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה'" (א', ה), ואילו ביחס לשחיטת צאן עולה נאמר: "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'" (א', יא). העובדה שהבדל זה קיים גם בקורבן עולה וגם בקורבן חטאת מוכיחה שלפנינו תפיסה עקרונית שונה של הקרבת הפר והקרבת הצאן. גם אם מדובר בקורבנות שונים, לפרים יש מעמד דומה בכל הקורבנות הללו – הם ניצבים תמיד מול אוהל מועד, "לפני ה'" – ואילו לצאן יש בכל הקורבנות מעמד אחר, והוא פועה לצד המזבח.

מאחר שהפרים אצלנו הם חטאות פנימיות ואילו חטאות הצאן הן חטאות חיצוניות, פער זה משתלב היטב בהמשך מסעם של הקורבנות האלו.

לצד השוואת מקום שחיטת שעיר הנשיא למקום שחיטת העולה, יש השוואה נוספת, לקורבן זבח השלמים: "וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים" (כו). בזכות השוואת הקטרת חלבי השעיר להקטרת החלבים בזבח השלמים מצליח הכתוב לקצר ולא להביא שוב את רשימת החלבים כולה. עם זאת, מתאים היה להשוות את הקטרת חלבי חטאת הנשיא להקטרת החלבים בחטאת כוהן משיח שאצלו פורטו החלבים כולם (ד', ח-ט). כזכור, חטאת כל העדה באמת הושוותה לחטאת הכוהן המשיח בנקודה זו עצמה (ד', כ). מדוע להשוות את שעיר הנשיא לקורבן אחר לגמרי, ולא להשוותו לבהמה אחרת בתוך אותו קורבן עצמו? ייתכן שהתורה מעדיפה להשוות את חטאת הנשיא לקורבן צאן אחר ולא לחטאות הקודמות, שהן היו פרים. אך גם ייתכן, שיש בהשוואה לזבח השלמים קישור מהותי יותר, שהרי – כפי שכבר הערתי לעיל – גם בחטאת הכוהן המשיח שבו פורטו החלבים המוקטרים הוסיפה התורה: "כַּאֲשֶׁר יוּרָם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ד', י). נדמה שגם כאן ממשיכה התורה במגמה להאיר את עבודת הבשר כהקרבה שיש בה פיוס ויש בה ניחוח של ידידות. גם אם עבודת הדם מוקדשת לטיהור ולכפרה, עבודת הבשר כבר קשורה בעמידה מחודשת וקרובה מול ה'.

מגמה זו נמשכת ביתר שאת בחטאת היחיד, ולכך נקדיש את שיעורנו הבא.

 

 

---