45 'קדושה מדבקת' (המשך)

  • פרופ' יונתן גרוסמן
בשיעורנו הקודם הצענו שבפשטי המקראות עולה התפיסה שקורבנות (או דברים אחרים, כדוגמת המזבח וכלי המשכן שנמשחו בשמן), אשר מוגדרים 'קדש קדשים', יכולים להדביק אחרים בקדושתם. לפיכך מקפידה התורה שרק כוהנים – שנמשחו בשמן ושיש בהם קדושה – יבואו אִתם במגע.
את שיעורנו הנוכחי אני מבקש להקדיש לעיון בשתי נבואות שגם מהן עולה תפיסה דומה. לאורן נוכל להגדיר ביתר דיוק את התפיסה המקראית בנוגע לקדושה המתפשטת במגע.[1]
 

חגי ב', יא-יג

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר: הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ? וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא. וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא? וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא".
ה' ציווה את חגי (בכ"ד בכסלו – ביום ייסוד בית שני) לשאול את הכוהנים 'תורה' (=הוראה): מה הדין במקרה שאדם אוחז בשר קודש, ודרך בגדו הבשר נגע במאכל אחר; האם המאכלים מתקדשים בכך ("הֲיִקְדָּשׁ")? הכוהנים משיבים שאין המאכלים מתקדשים. לגבי שאלה דומה בעניין הטומאה, הכוהנים משיבים שאכן יש העברת טומאה גם דרך בגד (הבגד הופך לראשון לטומאה שמטמא אוכלים). בהמשך הנבואה חגי משווה את העם לטמאים (כנראה כוונתו ליושבי שומרון שביקשו להשתתף בבניין הבית אך המשיכו במקביל לעבוד את אליליהם), שאל להם להשתתף בבניין המקדש, אך לענייננו חשוב המשל.
                                                                                    הנחת היסוד בשאלות רטוריות-נבואיות מעין אלו היא שהדין ברור לכולם, ועל כן הנביא יכול לנצל דבר ברור ומוסכם זה בכדי להביע איזה רעיון שבאופן סמלי נלווה לדין הפשוט. מתוך תשובת הכוהנים ניתן להסיק שני דברים:
א. ראשית, יש הבדל בין האופן שבו קדושה מדבקת ובין האופן שבו טומאה מדבקת. כלומר, הטומאה עוברת ביתר קלות מחפץ אחד למשנהו, וגם אם בגד מכסה על המאכל הטמא, הוא ימשיך ויטמא את מי שבא אתו במגע (ליתר דיוק – עם הבגד העוטף אותו). לעומת זאת, המאכל הקדוש איננו מתפיס בקדושתו את המאכל שייגע בבגד העוטף אותו.
ב. שנית, דווקא אם בשר הקודש לא נגע באופן ישיר במאכלים אחרים הם אינם מתקדשים, אך מסתבר מתוך ניסוח הדברים שלוּ היו נוגעים במאכל בצורה ישירה, הקדושה הייתה מתפשטת ועוברת גם למאכלים הללו. מסקנה זו הייתה קשה לחלק מן הפרשנים, ועל כן ביארו את בשר הקודש שמדובר בו בתחילה במשמעות של 'בשר טומאה', ואת "היקדש" ביארו במשמעות של 'היטמא'. כך פירש למשל רש"י: "בשר קודש – בשר טומאת נבילה או שרץ" (פירושו במקום בעקבות הסוגיה במסכת פסחים, ובאופן שונה גם רד"ק). לפי זה, חגי מעמת בין האופן שבו אוכלים מטמאים ובין המת עצמו שהוא אבי אבות הטומאה. אולם, הקריאה הפשוטה יותר של פסוקים אלו היא שחגי יוצר ניגוד בין עולם הקדושה לעולם הטומאה, וכדברי ראב"ע במקום:
"הן בשר קדש – כמשמעו: קודש ממש. והפך 'יקדש' – 'יטמא'. ואם 'יקדש' = 'יטמא', למה ישנה? כי זה הכתוב אחר זה. וכתוב 'ולא תטמאו והייתם קדושים'; 'והיא מתקדשת מטומאתה'".
ראב"ע מסתמך על כך שבפסוקים שלפנינו כתוב גם 'יקדש' וגם 'יטמא' כך שקשה להניח שכוונת שתיהן זהה והנביא משלב שתי מילים שונות.
מסתבר אם כן לאור נבואה זו, שבמגע ישיר הקדושה מדבקת את מה שבא אִתה במגע. לא נראה שהכוונה דווקא למאכלים שיכולים להיות מוקרבים או דבר דומה. הלחם והנזיד נראים כמאכלי בני אדם שעלולים בטעות לבוא במגע עם בשר קודש ולהתקדש. עם זאת, נבואה זו עוסקת בהידבקות מאכלים, אך לא ברור ממנה אם ניתן להרחיב זאת גם על בני אדם.
 

יחזקאל מ"ד, טו-יט

"וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק... הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי... הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי. וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה. פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע. וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם".
גם מנבואה זו עולה הרושם שקדושה יכולה להתפשט מחוץ לגבולות המקדש. בשל כך מזהיר הנביא את הכוהנים שלא יצאו אל העם בבגדי הכהונה "אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם" אלא ילבשו "בְּגָדִים אֲחֵרִים", וכך לא "יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם". מתוך נבואה זו מתברר שלא רק מאכלים עלולים להידבק בקדושה אלא גם בני אדם שיבואו במגע עם בגדי הכהונה המקודשים.
יש מקום להתלבט אם מתרחשת בנבואה זו הרחבה נוספת. יעקב מילגרום טען שמהתורה למדנו שכלי המשכן או קורבנות יכולים להעביר קדושה; גם חגי דיבר על 'בשר קודש', והנה יחזקאל מרחיב זאת אל בגדי הכהונה.[2] ייתכן שהצדק אתו, אולם יש לזכור שבגדי הכהונה נתפסים ככלי מקדש, וגם הם נמשחו בשמן המשחה (שמות כ"ט, כא).[3] יותר מזה: חלק מתפקידם הוא לקדש את הלובשים אותם. כך עולה כבר בציווי על הכנת הבגדים: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" (שמות כ"ח, מא), ותפקיד זה מובלט עוד יותר בתיאור הקדשת הכוהנים. שם נאמר בפירוש שהדרך שבה כוהן חדש מתקדש היא בלבישת 'בגדי הקודש': "וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם. שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ" (שמות כ"ט, כט-ל). לפיכך, כלל לא ברור שיש מן ההרחבה במעבר ממאכלי קודש לבגדי כהונה. יחזקאל חושש מפני הנעת הקדושה אל מחוץ לגבולות המקדש על ידי הבגדים דווקא. אכן, לבגדים יש כוח כזה אך לא ברור שגם חפצי קודש אחרים שאינם מוגדרים כקודש קודשים יכולים להדביק אחרים בקדושתם.
מעין ראיה לקריאה זו, גם אם לא חד משמעית, היא נבואה אחרת של יחזקאל:
"וַיֹּאמֶר אֵלַי לִשְׁכוֹת הַצָּפוֹן לִשְׁכוֹת הַדָּרוֹם אֲשֶׁר אֶל פְּנֵי הַגִּזְרָה הֵנָּה לִשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יֹאכְלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר קְרוֹבִים לַה' קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שָׁם יַנִּיחוּ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְהַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם כִּי הַמָּקוֹם קָדֹשׁ. בְּבֹאָם הַכֹּהֲנִים וְלֹא יֵצְאוּ מֵהַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה וְשָׁם יַנִּיחוּ בִגְדֵיהֶם אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶן כִּי קֹדֶשׁ הֵנָּה ילבשו [קרי: לָבְשׁוּ] בְּגָדִים אֲחֵרִים וְקָרְבוּ אֶל אֲשֶׁר לָעָם"                                  (יחזקאל מ"ב, יג-יד).
גם את הנבואה הזו ראה רש"י בהקשרים של הלכות טומאה:
"וקרבו אל אשר לעם – ויגשו ליגע בבגדי העם אם ירצו, אבל בבגדי כהונה לא יגעו אל העם, שיש בהן מעלות טהרה ובגדי החול מדרס להם"
                                  (פירושו ליחזקאל מ"ב, יד).
לפי קריאה זו, על הכוהנים להניח את בגדיהם לפני שהם באים במגע עם העם, מחשש שטומאות שרווחות בעם יטמאו את בגדי הכוהנים.
אולם ייתכן שגם כאן עולה התפיסה שהבגדים עלולים לקדש את העם.[4] הנביא אינו מבקש להגן על הבגדים אלא על העם העלול להתקדש אם יבוא במגע עם הבגדים. הכוהנים נדרשים להסיר את בגדיהם לפני שהם קרבים אל העם, מפני הכוח המקדש שיש בבגדים.
גם כאן, ניכרת הרגישות המיוחדת שיש מפני הבגדים דווקא. יחזקאל איננו אומר מאומה על הקורבנות אף שגם הם נזכרים בנבואה זו. יתר על כן: הבגדים מכונים כאן "קודש", אף שבנבואה זו עצמה מכנה הנביא דברים אחרים בשם 'קדש קדשים'. כאמור, יחזקאל מתמקד במיוחד בבגדים ולא בדברים אחרים, גם אם רמת קדושתם גבוהה יותר ויש בהם כוח מקדש. כלומר, גם יחזקאל משקף את התפיסה שקורבנות יכולים לקדש, ושכלי הקודש יכולים לקדש, אך הוא מתמקד בבגדים שאִתם הכוהנים נוהגים לצאת מתחומי המקדש, ובעוד הבגדים עליהם הם באים במגע עם המון העם. מצב זה מבקש יחזקאל לתקן, ונבואתו מתמקדת דווקא בשינוי הנדרש.
                                                                                    החשש של יחזקאל מפני עירוב הקודש עם המון העם מתאים להשקפתו הרחבה שיש להקפיד על פער בין המקדש ובין העם. אפילו חלוקת הנחלות המחודשות שבתיאורו של יחזקאל מממשות את הפער הנידון. למקדש יש בחלוקת הנחלות שבנבואתו נחלה עצמאית והוא איננו חלק מיושבי העם כפי שהיה בירושלים המוכרת לנו. הדבר קשור גם בתפיסת הגאולה של יחזקאל שאינה דומה לזו של ישעיה שהיא גאולה מפויסת. יחזקאל מנבא על גאולה שהיא "לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם" (יחזקאל ל"ו, כב). הגאולה שיחזקאל מדבר עליה באה בכדי למנוע חילול השם (בדומה למודל שבפרשת האזינו), ויש בגאולה המתוארת בספרו דיסטנס עמוק בין המקדש לעם, שלא יטמאו את המקדש אשר ה' שוכן בתוכו. חשש הנביא מפני התפשטות קדושת המקדש דרך בגדי הכוהנים אל העם, משתלב בתיאורי מקדש אלו ובתיאורי הגאולה שבאים בנבואותיו.[5]
 
לסיכום עניין הקדושה המדבקת: בעוד לפי רשב"ם אין כלל מודל של קדושה מדבקת, לפי הקריאות שהציעו חז"ל ורש"י, ולפי מה שעולה מנבואת חגי ויחזקאל, יש קדושה מדבקת ומתפשטת (ברמה כזו או אחרת). גם עולם הקדושה – כמו עולם הטומאה – יכול להדביק את הנוגע בקודש קודשים. במובן זה, קודש קודשים הוא מקבילו הניגודי של אב טומאה. כשם שדווקא אב טומאה מעביר את הטומאה לאחרים, כך דווקא קודש קודשים יכול להעביר את הקדושה לאחרים.
קשה להפריז במשמעויות הרחבות שיש לדבר זה על תורת הקורבנות, כפי שעולה בפרשת צו. הנתון הראשון שמתבהר לפי דברים אלו הוא ההקפדה על אכילת הקורבן על ידי הכוהנים דווקא. מאחר שבשר קורבן זה יכול להדביק בקדושתו, יש צורך שדווקא מי שמוגדר כ'קדוש' יאכל אותו (= הכוהנים) שהרי לולא כן האוכל אותו יתקדש. לפיכך גם רק זכרי כהונה – שהם שהוקדשו – יכולים לאכול את בשר הקורבן. יושם לב, שהכתוב קושר את הדרישה שרק זכרי כהונה יאכלו את המנחה (כמו גם את שאר קורבנות קודשי הקודשים) בעובדה שמדובר בקורבן שהוא קודש קודשים ושהוא יכול לקדש את הנוגעים בו: "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם. כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה' כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (ו', י-יא).
כפי שעוד נראה, הקדושה המדבקת של קורבנות שהם קודשי קודשים הוא היסוד של פרשתנו ונראה להלן את השלכותיו. בשיעור הבא נשוב לקורבן המנחה ונבחן את דיניו העולים בפרשתנו.
 
 

[1]     ראו על כך עוד בדיונו של מילגרום, ויקרא, חלק א, עמ' 443­-456.
[2]     מילגרום, ויקרא, חלק א, עמ' 446­.
[3]     העמדה הרווחת בהלכה היא שהבגדים הם 'כלי שרת' ועל כן יש להם קדושה כקדושת כלי שרת (ספרא, ויקרא, פר' ד', ד'; זבחים י"ב ע"א). בעלי התוספות הדגישו שקדושת כלי שרת שבהם חלה רק מרגע שעבדו בהם (קידושין, דף נ"ד ע"א, ד"ה "כתנות"). שיטה חריגה יש לריטב"א בסוגיה בקידושין, ולדעתו קדושת הבגדים היא קדושת דמים בלבד ואין בהם קדושת הגוף כלל (דבריו בסוגיה שם).
[4]     כך פירש כאן למשל: רימון כשר, יחזקאל (מקרא לישראל), ירושלים ותל אביב תשס"ד, עמ' 820.
[5]     לדיון רחב במאפייני הגאולה בנבואות יחזקאל ראו: כשר, יחזקאל, עמ' 125­-132; M. Greenberg, "The Design and Themes of Ezekiel's Program of Restoration", Interpretation 38 (1984), pp. 181-208; T. Ganzel, "The Descriptions of the Restoration of Israel in Ezekiel", VT 60 (2010), pp. 197-211.