הסיפור המדווח על שבעת ימי המילואים נוח לדיון בשל הניסוח החוזר על עצמו לאורך הפרק: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה". היו שראו בנוסחה חוזרת זו הערכה חיובית של העם שעשה כאשר צווה, ואף הפליגו בדברים וראו בכך תיקון לחטא העגל, והנגדה למצב העם בדרכם ממצרים להר סיני – מסע רווי תלונות על מים ואוכל (שמות ט"ו–י"ז).[1] אינני משוכנע שיש לתלות הרבה כל כך בחזרה זו, אולם נוסחה זו, החוזרת שבע פעמים, מקילה על חלוקת סדר הפעולות שהתרחשו בכל יום משבעת הימים ליחידות קטנות. לצד זאת, היא גם חושפת אלמנטים שונים שקשורים זה בזה – שבמבט ראשון נדמה היה לפצל אותם לשתי יחידות שונות – או שמופרדים זה מזה, ונדמה שדווקא מתאים היה לדווח עליהם יחדו:

א. [לקיחת הרכיבים והקהלת העדה (א-ה).]

ב. הלבשת אהרון בבגדיו (ו-ט).

ג. משיחת המשכן, כליו ואהרן בשמן המשחה; הלבשת בני אהרן בבגדי כהונה (י-יג).

ד. פר החטאת (יד-יז).

ה. איל העולה (יח-כא).

ו. איל המילואים (כב-כט).

ז. הזאת דם ושמן על אהרן ובניו ואכילת בשר איל המילואים (ל-לו).

 

שתי הפתעות מרכזיות מונחות בפנינו נוכח חלוקת הפעילות בדיווח על ימי המילואים. ראשית, פיצול הלבשת אהרן (שלב ב) מהלבשת בניו (שלב ג). אומנם לאהרן יש בגדים יתירים על אלו של בניו, אך אני משער שרבים היו מכריעים למזג שתי פסקאות אלו יחדו, תחת אותה כותרת "כאשר צוה את ה' את משה". שנית, משיחת המשכן בשמן והלבשת בגדי אהרן משולבים יחדו באותה הסצנה (שלב ג). גם כאן, אפריורית, אפשר היה לחלק ביניהם, ולייחד גם לבני אהרן – כמו שמוקדש לאביהם – פסקה נפרדת שתתאר את הלבשתם.

דומה שלשתי הפתעות אלו שורש אחד: הכוהנים נתפסים בפרקנו כחלק מכלי משכן. באותה פסקה שבה מקדשים את "הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ" (י), גם מלבישים את בני אהרן, שהרי גם הם חלק מ'כל אשר במשכן'. יש לשים לב, שבשלב זה נזכר גם אהרן שנמשח בשמן המשחה גם הוא, ומבחינה זו, גם אהרן הכוהן המשיח הוא חלק מכלי המשכן.[2] תפיסה זו משתקפת יפה במשנה תורה לרמב"ם. תחת הכותרת "הלכות כלי המקדש והעובדים בו" כלל הרמב"ם את דיני שמן המשחה, הכנת הקטורת ודיני הכוהנים – שנתפסים בהלכותיו כחלק מ'כלי המקדש'.

אולם דבר זה מוביל אותנו לתמיהה הראשונה – לאהרן נתייחדה פסקה נפרדת, והלבשתו נעשית כבר בשלב ראשון, עוד לפני הקדשת המשכן וכליו. בעל כורחנו עלינו לומר, שחלוקה זו משקפת פיצול מהותי בין אהרן לבניו. מן העבר האחד כל הכוהנים הם חלק מכלי המקדש, אך מצד שני, לאהרן יש גם תפקיד עצמאי שניתן להגדירו גם במנותק מקדושת המשכן. ואכן, לכוהן המשיח יש רלוונטיות גם מחוץ לתחומי המשכן. לא רק בגלל שככל הנראה הוא הנואם בפני לוחמי ישראל יוצאים לקרב (דברים כ', ב), אלא בגלל שהוא נתפס כנציגם של ישראל מול אביהם שבשמים, כפי שעולה מפרשת חטאת כוהן משיח (ויקרא ד'). שם הלוא התברר, שחטאו משקף את חטא הציבור כולו ועל כן עליו להביא חטאת פנימית. לפיכך, ריבוי בגדיו לא משקף רק תפקיד בכיר יותר ביחס לאחיו (או בניו) הכוהנים, אלא תפקיד בעל  מהות שונה וייצוג אחר של העם.

הפער בין אהרן לבניו בא לידי ביטוי גם בסוגיית הקדשתם בשמן. רמב"ן התלבט האם גם בני אהרן נמשחו בשמן המשחה או רק אביהם. זוהי התלבטות מאתגרת כי על פניו, לאורך המקראות יש פסוקים סותרים בעניין זה.

כפי שניכר מפרשתנו, הכתוב מדייק לומר שאהרן התקדש בשמן המשחה ("וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ" – ח', יב), ואילו על בניו אין תיאור דומה. דבר זה מותאם למה שנאמר גם בציווי על שבעת ימי המילואים שבשמות כ"ט. שם נאמר שיש להלביש את אהרן בבגדיו ולמשוח אותו בשמן: "וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ" (שמות כ"ט, ז), ואילו ביחס לבני אהרן נאמר רק שיש להלבישם בבגדים, ולא נזכר מאומה ביחס למשיחתם.

למעשה, עצם הכינוי 'הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ' כמכוון לכוהן הגדול דווקא (ויקרא ד', ג) כבר מניח שדווקא הוא הנמשח, ובדבר זה הוא מובחן מיתר הכוהנים.

אולם, כפי שהוזכר לעיל, פרק אחד לפני כן – בציווי על הכנת בגדי כהונה – נאמר שיש למשוח את הכוהנים כולם: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" (שמות כ"ח, מא), ותפיסה זו עולה גם מהפסוקים המתארים את תפקיד שמן המשחה: "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות ל', ל). בהקשר זה בולט במיוחד הציווי למשה על הקמת המשכן (ציווי החותם את ספר שמות), וגם ממנו עולה שיש למשוח את בני אהרן: "וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם" (שמות מ', טו). כאן נאמר בפירוש שיש למשוח את הבנים – "כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם". הדבר אומנם איננו הכרחי, אך אם המונח 'מָשְׁחָתָם' שנזכר בסוף הפסוק ("וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם") קשור בעובדה שהם נמשחו, הרי שביטוי דומה נזכר גם בחתימת פרשת צו וכנראה גם הוא מורה על משיחתם: "זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה' בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַה'" (ויקרא ז', לה).

על רקע פסוקים סותרים אלו הציע רמב"ן בפירושו לחסרון משיחת הבנים בימי המילואים פתרון מבריק. תחילה הוא כותב שייתכן שגם הבנים נמשחו, והכתוב אצלנו מקצר "כי בידוע שעשה להם כאשר עשה לאביהם". אך לאחר מכן מציע רמב"ן שהבנים באמת לא נמשחו בשמן כמו אביהם:

"והנראה בעיני, כי לא היתה משיחת הבנים ביציקת שמן על ראשם, כי לא נאמר זה אלא באהרן: 'ויצקת על ראשו ומשחת אותו' (שמות כ"ט, ז), ולא הזכיר שם משיחת הבנים כלל, שלא היתה ביציקה כמוהו. ויתכן שלא היתה בבנים משיחה זולתי ההזאות שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם. וכן תראה בפרשת 'וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם' (שמות כ"ט, א), שצוה למשוח האב: 'ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו', ולא צוה למשוח הבנים כלל – לא ביציקה ולא במשיחה. אבל בפרשת הקמת המשכן (שמות מ', טו) אומר 'ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם', שלא הזכיר שם הזאות כלל, וכן בפרשת השמן (שמות ל', ל). ולא הוזכרו משיחה והזאות בבנים במקום אחד. לכך אני אומר שלא עשה בהם אלא אחת מהן, והן ההזאות" (פירושו לויקרא ח', יב).

הפתרון שרמב"ן מציע למורכבות התמונה הוא שבני אהרן באמת לא נמשחו, כמדויק בפרשת ימי המילואים, אולם בכל זאת בהקשרים אחרים נאמר עליהם שנמשחו בשמן כי בסופו של דבר גם עליהם הוזה שמן מקדש: "וַיִּקַּח משֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" (ח', ל). אומנם אין זו 'משיחה' אלא 'הזאה', אך בהתייחסות כללית לתפקיד שמן המשחה (כמו למשל בתיאור שמן המשחה בספר שמות), אין צורך לעשות הבחנות משפטיות ספציפיות שכאלו, ודי לומר שהשמן עתיד למשוח גם את הבנים ולקדש אותם.[3]

נדמה לי שלרוצה לאחוז בקריאה הרמונית של כל פרשיות שמן המשחה שהוזכרו, פתרון רמב"ן מתקבל על הדעת. אם כך, לפנינו חלון הצצה נוסף לפער בין אהרן 'הכוהן המשיח' ובין בניו. על ראשו של אהרן יוצקים שמן משחה ומקדשים אותו כאישיות העומדת בפני עצמה. אולם כשמזים משמן המשחה על בני אהרן, משלב בכך הכתוב גם את בגדיהם. התחושה היא שלא ניתן להפריד את הכוהנים מבגדיהם בפסוק זה: "וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו / וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ / וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו / וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" (ח', ל). אומנם תחביר הפסוק עוד דורש פשר, אך ניכר המאמץ לשזור בכתיבה את הכוהנים עם בגדיהם, וכיחידה אחת הם מקבלים מהשמן ומהדם שהיו על המזבח ומתקדשים יחדו. מאחר שבגדי הכוהנים הם ייצוג שירותם וכהונתם, ברור שכל קדושתם של בני אהרן מתרחשת כאן מתוך פרספקטיבה זו, ככוהני ה' במשכנו.

ואכן, אהרון שנמשח בשמן כבר קודם לכן, עובר שוב את תהליך הזאת השמן, והפעם עם בניו. אין מדובר באותה הקדשה בשמן: תחילה הוא נמשח בכדי להיות נציג ישראל מול ה', ולבסוף – עם בניו – הוזה עליו שמן, כדי שיהיה עובד ה' במשכנו.

תפיסת הכוהנים כחלק מהמשכן עצמו בולטת בציווי על הקדשתם בשמות מ', ואילו הקדשתם כחבורה העומדת בפני עצמה בולטת בציווי שבשמות כ"ט. פרשתנו היא מימוש של שני ציוויים אלו, ובהקשרים שונים ניתן להצביע על מימוש הציווי הראשון ועל מימוש הציווי השני. פיצול זה קשור גם בהבנת תפקיד פר החטאת המאתגר שהובא בימי המילואים, ולכך נקדיש את דיוננו הבא.