היציאה מן החומות – צדקה או עבודה? (1860)
תרגום: תני בדנרש. עריכה: אורי שטרן.
***
עד המאה התשע עשרה, חיו היהודים בארץ ישראל בארבע ערי הקודש: טבריה, צפת, חברון וירושלים. בסביבות שנת 1740 הגיעו לערי הקודש חסידי הבעל שם טוב עם עלייתם. גל שני התיישב בערים אלו בתחילת המאה התשע עשרה, כאשר עלו לארץ תלמידי הגר"א. רוב תושבי ערי הקודש היה מחויב ללימוד תורה. עיקר הכנסתם הגיעה מצדקה שגויסה בקהילות היהודיות בחוץ לארץ. צדקה זו נקראה "חלוקה".
במאה התשע עשרה חיו יהודי ירושלים בעוני ובדלות. התנאים בעיר הסגורה והצפופה היו קשים. בשנת 1860 הוקמה שכונה מודרנית מחוץ לחומות ירושלים, וכך נוסדה ירושלים "החדשה". הקמת השכונה, וכן השכונות הבאות אחריה, נודעה בשם "היציאה מן החומות". יציאה זו סימנה את תחילתו של עידן חדש בשיבת העם היהודי לארץ מולדתו.
השכונה החדשה, "משכנות שאננים,"[1] נבנתה על ידי השר משה מונטיפיורי. מונטיופיורי ידוע בהיותו נדבן יהודי גדול שהיה מעורב רבות בבניית ירושלים שמחוץ לחומות. שכונות רבות בירושלים נושאות את השם "משה" – מזכרת משה, אוהל משה וקריית משה. שכונות אלו מהוות עדות לתפקידו החשוב, ומשמשות כמחווה על כך.
שכונת משכנות שאננים הוקמה בסמוך לטחנת רוח. טחנה זו נבנתה כמה שנים לפני הקמת השכונה, והיא נועדה לשמש מקום עבודה לעולים חדשים. כך, המעבר מירושלים המוקפת חומה אל המרחבים שמחוץ לחומה טמן בחובו ניסיון להכניס דרך חיים חדשה, ולעודד את ציבור התושבים לעבוד – ולא להסתמך על צדקה כמקור הכנסה.[2]
עדיפות התרומה לארץ ישראל
ייתכן שהמנהג לתמוך בלומדי תורה השוכנים בארץ ישראל החל כבר בתקופת התנאים.[3]
מחבר השולחן ערוך[4], על סמך מקורות בגמרא, מפרט את סדר העדיפויות לחלוקת צדקה. לדוגמה, הוא קובע שצדקה לעניי העיר עדיפה על פני מתן צדקה לעניי ערים אחרות. הוא גם מזכיר כי היושבים בארץ ישראל צריכים לקבל צדקה לפני היושבים בחוץ לארץ.[5] פוסקים מאוחרים יותר דנים האם עניי ארץ ישראל קודמים לעניי העיר בחוץ לארץ. הב"ח[6] והש"ך[7] טוענים שעניי העיר קודמים, בעוד שרבי ישראל בן שמואל אשכנזי משקלוב[8] חולק עליהם.[9]
הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א)[10] היה פוסק מוביל בדורו. החיד"א נולד וגדל בירושלים, ונבחר להישלח לחוץ לארץ לצורך גיוס כספים למען יהודי ארץ ישראל. הוא נפגש עם קהילות רבות ורבנים גדולים במהלך מסעותיו. בכתביו הוא מביא שלוש סיבות לחשיבות נתינת צדקה ליהודי ארץ ישראל:
1. תרומת כספים לישראל נחשבת כהשתתפות חלקית במצוות יישוב הארץ.
2. לוח השנה היהודי מבוסס על נוכחותם של יהודים בארץ ישראל, ובכך נהנים היהודים בחוץ לארץ מיהודי ארץ ישראל.[11]
3. יהודי ארץ ישראל חיים בתנאים קשים מאוד. תנאים אלו דומים הלכתית למי ששרויים בסכנה הדורשת פדיון שבויים.[12]
הרב אהרן ליכטנשטיין הציע גם כן שתרומת כסף לארץ ישראל עשויה להיות דרך להשתתף במצוות יישוב הארץ. בדבריו הוא התבסס על דעתו של הרמב"ן, על פיו הרעיון הבסיסי של מצוות יישוב הארץ הוא להבטיח שהארץ תשגשג ולא תהיה לשממה.[13]
יתרה מזאת, הרב ליכטנשטיין הסביר ששתי הפרשיות הדנות במצוות הצדקה עוסקות בשתי מצוות נפרדות: הפסוקים בספר ויקרא מתייחסים לדין של נתינת צדקה לכלל העניים; לעומת זאת, הפסוקים בספר דברים מתייחסים לייחודיות התרומה ליושבי ארץ ישראל. רעיון זה מבוסס על המוטיב הכללי של ספר דברים, העוסק במצוות הקשורות לארץ ישראל. בעוד המצווה בויקרא מתמקדת בהבטחת הפרנסה של סביבת נותן הצדקה, ספר דברים עוסק בהקמת מערכת סוציו־אקונומית במדינה היהודית העתידית.[14]
עניי ירושלים
הרב משה סופר[15] טען שעניי ירושלים ראויים יותר לצדקה מעניי ערים אחרות בארץ, ובשל כך קודמים להם.[16] הוא אף הציע שגם כיום יש מצווה לחיות בירושלים יותר מבשאר חלקי ארץ ישראל. לדבריו, למרות שאין השלכות הלכתיות לחיים בירושלים בהיעדר בית מקדש, עדיין יש יתרון רוחני בחיים במקום השכינה.[17]
הרב ברוך אפשטיין[18] התנגד לרעיון זה. הוא הסביר שלמרות שבירושלים יש יותר קדושה מאשר בערים אחרות, עובדה זו לבדה לא אמורה להעניק עדיפות לתרומות לתושבי ירושלים.[19]
האם אידיאלי לחיות מצדקה בארץ ישראל?
פוסקים רבים שסברו שיש מצווה לגור בארץ הוטרדו מבחירתם של רבנים רבים לגור בחוץ לארץ.[20] רבי אברהם בורנשטיין,[21] האדמו"ר מסוכטשוב, אהב מאוד את ארץ ישראל. הוא התייחס בדבריו לבחירות אלו, והציע שמצוות הישיבה בארץ חלה רק כאשר ניתן להתפרנס ממנה. לפיכך, החיים בישראל תוך תלות בצדקה אינם הדרך הראוה לקיים את המצווה.[22]
הגמרא[23] דנה האם עדיף לאדם ללמוד תורה כל היום (ולא לעבוד), או שיש לשלב עבודה עם לימוד תורה. הגמרא מסבירה שהשאלה נתונה במחלוקת בין רבי שמעון בר יוחאי ובין רבי ישמעאל: רשב"י סבור שלימוד תורה צריך להיות עיסוקו היחיד של האדם. לעומתו, רבי ישמעאל טוען שיש לשלב בין השניים.
החת"ם סופר מסביר כי מחלוקת זו חלה רק בחוץ לארץ. בארצות הנכר, העבודה היא רק אמצעי להתפרנס. אולם בארץ ישראל, עבודת הארץ היא מצווה בפני עצמה. לאור זאת הוא טוען שלדעת כולם יש לשלב בין השניים בארץ ישראל.[24]
ייתכן שיש קשר בין דברים אלו ובין פסיקת החת"ם סופר לפיה יש להעדיף לצרכי צדקה את עניי ארץ ישראל אך ורק אם איבדו את ממונם בזמן השהות בארץ. לדעתו, אין מצוה לתת צדקה לעני שעלה מתוך כוונה מראש להתפרנס מצדקה. יתר על כן, הוא מגנה את מי שעולים ללא סיכוי לעבודה, שכן הם גונבים את פרנסתם של העניים שכבר חיים בארץ.[25]
הערך הדתי של העבודה
רבותינו הזכירו את ערך העבודה במקומות רבים.[26] הרמב"ם התייחס בצורה רדיקלית לבוחרים ללמוד תורה ולהתפרנס מצדקה, כשהוא טוען:
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.
אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם (אבות ד, ה), ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן (שם), ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות (שם א, י). וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון (שם ב, ב), וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.[27]
השר משה מונטיפיורי תרם סכומים עצומים ליהודי ארץ ישראל, ותמך בלומדי תורה. עם זאת, מאמציו ליצור מקומות עבודה לתושבי ירושלים, כמו בניית טחנת הרוח, עשויים להיחשב כקיום מצוות הצדקה ברמה הגבוהה ביותר. כפי שכותב הרמב"ם:
שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול.[28]
[1] על פי ישעיהו לב, יח.
[2] ראו אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל (מודן, תל אביב 1996), עמ' 547. ראו גם: Abigail Green, Moses Montefiore: Jewish Liberator, Imperial Hero, Harvard University Press (2010), pp. 119, 327-328.
[3] שם, עמ' 75–76. ראו גם אברהם משה לונץ, החלוקה (ירושלים 1911).
[4] יורה דעה רנא.
[5] דינים אלו מופיעים במדרש (ספרי דברים טו, ז). אולם הרמב"ם (מתנות עניים ז, יג) משמיט את הקדימות לשוכנים בארץ ישראל. לדיון בפרשנים המתייחסים לנושא ראו אליאב שוחטמן, "קדימתם של עניי ארץ ישראל בקבלת צדקה", תחומין כח, עמ' 114–117.
[6] יורה דעה רנא, ד.
[7] יורה דעה רנא, ו.
[8] 1770–1839 בערך.
[9] פאת השולחן ב, כט.
[10] 1724–1806.
[11] ראו ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קנג.
[12] שו"ת יוסף אומץ יט.
[13] ראו רמב"ן, השגות למצוות עשה שמנה הרמב"ם, ד.
[14] ראו הרב אהרן ליכטנשטיין, מנחת אביב: חידושים ועיונים בש"ס (מגיד, 2014), עמ' 112–113.
[15] 1762–1839.
[16] בשו"ת חתם סופר, יורה דעה רלד. ראו גם במאמרו של הרב טרגין, "קדימות בני ירושלים בצדקה", זמין ברשת – קישור.
[17] הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי (1871–1955) פוסק שהמצווה לגור בירושלים חלה כיום. ראו עיר הקדש והמקדש ג (ירושלים 1969), עמ' 20.
[18] 1860–1941.
[19] פרופ' שוחטמן (לעיל הערה 5) מצטט מחלוקת בנושא זה בין הרב שמואל וואזנר לבין הרב שלמה זלמן אוירבך. ראו שם עמ' 118.
[20] הרב שלמה גורן שאל שאלה דומה את הרבי מחב"ד. ראו משנת הגורן (ידיעות אחרונות, 2016), עמ' 266–269. עיינו גם בהסבר של הרב סולובייצ'יק בתוך: Rav Nethaniel Helfgot (ed.), Community, Covenant and Commitment, Ktav (2005), pp. 227-229.
[21] 1838–1910.
[22] אבני נזר יורה דעה תנד.
[23] ברכות לה ע"ב.
[24] מופיע בחידושיו על סוכה לו ע"א.
[25] שו"ת חתם סופר, קובץ תשובות מו.
[26] ראו מנחם אסף, העבודה במקורות (ראובן מס, ירושלים 1985). ניתן לעיין גם בדברי הרב שמעון פדרבוש, משפט המלוכה בישראל (מוסד הרב קוק, ירושלים 2005), עמ' 143–158.
[27] הלכות תלמוד תורה ג, י. ראו גם את עמדת הרב יוסף קארו בפירוש הכסף משנה על אתר.
[28] הלכות מתנות עניים י, ז.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)