מלחמת העולם הראשונה – שירות בצבאות זרים (1914)
תרגום: תני בדנרש. עריכה: אורי שטרן.
***
מלחמת העולם הראשונה פרצה ביולי 1914. הבריטים, הצרפתים, הרוסים והאמריקאים ("מדינות ההסכמה") נלחמו נגד הגרמנים ובני בריתם ("מעצמות המרכז") במלחמה פראית שגבתה מיליוני קורבנות. המלחמה הסתיימה בשנת 1919 עם תבוסת "מעצמות המרכז" וחתימת הסכם ורסאי.
על פי הערכות, מעל מיליון יהודים השתתפו בלחימה משני עברי המתרס. עשרות אלפי יהודים נהרגו בקרבות.[1] ההשתתפות אינה מובנת מאליה – במהלך ההיסטוריה יהודים לא תמיד הורשו להצטרף לצבאות של מדינותיהם. למעשה, לעיתים אפילו נאסר על יהודים לשאת נשק.[2]
רבינו יעקב בעל הטורים (מחבר הטור) כולל הלכות לחימה בשבת בספר ההלכה שלו. הדבר הפתיע את הרב יוסף קארו (מחבר השולחן ערוך), משום שגם הוא וגם רבינו יעקב מגבילים את ספרי ההלכה שלהם לנושאים מעשיים. כך, טוען המחבר:
והאידנא שאין ישראל הולכין להלחם ולצור על עיירות לא היה צריך רבינו לכתוב דין זה.[3]
הפרשן הגדול על הטור, הרב יואל סירקיס (מחבר הב"ח),[4] מסביר שרבי יוסף קארו לא היה מודע למתרחש במקומו של הטור. לטענתו, למרות שיהודים לא מנהלים מלחמה באופן עצמאי, היו יהודים שהשתתפו בקרבות במסגרת הצבא של מדינתם. לפיכך, להלכות אלו יש רלוונטיות מעשית.[5]
בשנת 1788, אוסטריה הייתה המדינה הראשונה שגייסה את אזרחיה היהודים לצבא לאומי על פי חוק, בדומה לשאר האזרחים. מדינות אחרות הלכו בעקבותיה, והדבר נעשה נפוץ בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה.
העולם היהודי היה חלוק בדעתו ביחס לתופעה. רבים ראו במגמה זו התקדמות והשתלבות ברוכה של הקהילה היהודית בחברה הכללית. מאידך גיסא, הלחימה בצבא סיכנה את חיי החיילים היהודים. יתר על כן, ההשתלבות בחברה הכללית בצבא גררה לעיתים קרובות חוסר יכולת להקפיד על קיום הלכה, ולעיתים אף הובילה לנטישת האמונה. למעשה, אחת התקופות האפלות ביותר עבור הקהילה היהודית הרוסית כללה גיוס כפוי של נערים יהודים שנחטפו מבתיהם. רבים מנערים אלו לא נראו שוב.[6]
גיוס יהודים לצבאות נוכריים
האם מותר ליהודים להתגייס לצבאות נוכריים ולהילחם במלחמותיהם?[7] השתתפות במלחמה מעלה שאלות הן לגבי הלגיטימציה ההלכתית ליטול סיכונים, והן ביחס לרשות ליטול חיים. יתר על כן, יהודים שנלחמו בצבאות זרים מצאו עצמם לא פעם נלחמים מול אחיהם היהודים.
אכן, בידינו נמצאים תיעודים של הריגת יהודים בידי יהודים.[8] כך למשל הרב חיים סבתו, ראש ישיבת ברכת משה, מתאר מפגש איום שהתרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה. את הסיפור שמע מישראל משה פרקש, שסיפר בשם אביו:
בשדה הקרב הייתי. מלחמה חסרת תכלית לחמתי. להתקפה יצאנו, עם השחר השחור, מתנפלים בתעלה על החיילים שמולנו...
הכידון שלי פילח את לבו של החייל שמולי בעלות השחר השחור. החייל שמט את חרבו, נפל למרגלותי וצווח באימה: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד!
אוי, זעק בנופלו, אוי לשבעת ילדי, אבוי למשפחתי.
בהלה אחזה בי. רעדתי כולי. מה עוללתי? מה עוללתי! טוב היה לי למות. טוב מותי מחיי.
הבטתי בו מתפתל מכאב. ואז צעקתי: ברידר זיסער זי ימיר מוחל, איך האב נישט געווסט אז דו ביסט א ייד (אחי המתוק, מחל לי, לא ידעתי שאתה יהודי). מחל לי, אנא מחל לי. אנא אמור שאתה מוחל לי.[9]
בשלב זה, חשוב להעיר שתי הערות: ראשית, במהלך מאות השנים שבהן לחמו יהודים כחלק מצבאות זרים, הם גויסו בדרך כלל בכפייה בניגוד לרצונם. אפילו אם חלקם התגייסו ברצון, לא הייתה להם אפשרות לבחור אחרת. לכן, אין בדברינו בשיעור זה התיימרות לשפוט את מעשיהם. שנית, במהלך מלחמת העולם השנייה למעלה ממיליון וחצי יהודים נלחמו נגד הנאצים. בניגוד למלחמת העולם הראשונה, במלחמה זו היה אויב מרושע מובהק שניסה להרוס את העולם ולהשמיד את העם היהודי. יהודים רבים התנדבו בגבורה להילחם במלחמה, ולקחו חלק בהנחלת התבוסה לנאצים ולבני בריתם.
בחירה להילחם
הבה נתמקד במלחמת העולם הראשונה. במהלך מלחמה זו, יהודים רבים שמחו להתגייס לצבאות מדינותיהם, והיו גאים להילחם ולמות למען מולדתם. הרב סבתו מצטט את תהייתו של חברו, משה פרקש:
הרבה קראתי על המלחמה העולמית הראשונה... ועד היום איני מבין על מה נלחמו שם. על מה נהפכו שם אלפי אלפים חיילים צעירים לבעלי מומים קטועי איברים... כל שכן שאיני מבין על מה לחמו שם היהודים.[10]
בדבריו, משה פרקש מוסר שנאמר לו שהיחס החיובי לגיוס הושפע מדעתם של חלק מרבני גרמניה. לפי דבריהם:
בישראל נחשבה חובה מטעם הדת לא פחות משאר החובות הקדושות השומות עלינו מה', כי בכל ארץ וארץ אשר שם יגור וישכון ישראל, לא לבד למלאות אל נכון כל חוקי הארץ ודתיה, כי אם גם בנפש חפצה בדיבור ובמעשה לפעול ולעשות ככל אשר יהיה ביכולת לטובת הארץ ואושרה, וגם להקריב את החיים על מזבח ארץ מולדת עת תקרא את בניה להגן עליה, להיות נאמן בלב ונפש למלך ולמדינה.[11]
ייתכן שהכוונה היא לרעיונותיו של הרב שמשון רפאל הירש,[12] שהאמין שיהודים חייבים להיות נאמנים למולדתם.[13]
לחילופין, ייתכן שדברים אלו מיוחסים לפוסק הגרמני הרב דוד צבי הופמן.[14] הרב הופמן נשאל האם חיילים יהודים שגויסו לצבא גרמניה וייאלצו לחלל שבת צריכים להימנע מהגיוס. לאחר שדן בהלכות חילול שבת בזמן מלחמה, הוא פוסק שאסור לחייל להתחמק מהגיוס. לדבריו, התחמקות מגיוס עלולה להיות מסוכנת לקהילה היהודית:
גורם ח"ו חילול השם אם יודע הדבר, וגורם רעה ליהודים, כי שונאי יהודים אומרים שהיהודים אינם עושים את דתי המלכות.[15]
גם החתם סופר[16] סבר שהחובה ההלכתית לצייט לחוקי הממלכה מהווה לגיטימציה לשירות בצבא לאומי. בדומה לפוסקים רבים שבאו אחריו,[17] הוא יישם בהקשר זה את הביטוי ההלכתי "דינא דמלכותא דינא". החתם סופר התייחס גם לעניין עדין במיוחד, הנוגע לאחריות הקהילה היהודית לספק מכסת גברים לצבא. הוא הציע לבצע הגרלה לצורך הבחירה, ואסר למלא את השורות ביהודים שאינם שומרי תורה ומצוות.[18]
הרב מאיר איזנשטטר,[19] תלמידו של החתם סופר, נשאל האם מותר לגלגל את חובת הגיוס ליהודי אחר תמורת תשלום. בתשובתו הוא מתייחס לשאלה העקרונית – האם ישנו היתר לקחת חלק בצבאות זרים. הוא מצטט את המושג ההלכתי "מלחמת רשות", וטוען שהעובדה שהתורה מתירה לאדם להרוג אחרים ולסכן את חייו במלחמת רשות, מוכיחה שהגיוס לצבא זר מותר גם כן.[20]
הרב זאב וולף לייטר[21] התנגד לדעה זו. בתשובה בנושא, הוא טען שגיוס מרצון למלחמה – כשאין חובת גיוס, וכשהאויב אינו מסכן חיים – אסור, שכן זהו מעשה אובדני.[22]
הנצי"ב[23] סבר אף הוא שמלחמה היא לגיטימית. הנצי"ב מסביר את האיסור לרצוח, בו נצטווינו לאחר המבול:
מיד איש אחיו. פירש הקדוש ברוך הוא אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה, מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג, ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם... ואפי' מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אף על גב שכמה מישראל יהרגו על ידי זה.[24]
בפירושו על ספר דברים הוא מסתמך גם כן על דין "מלחמת רשות" כדי לטעון שאין איסור להשתתף במלחמה:
ואין איסור במלחמה כמו שאין המלך מוזהר מלעשות מלחמת הרשות הגורם סכנת נפשות, אלא מלחמה שאני... אין איסור לאדם להכניס עצמו במלחמה ולסכן עצמו.[25]
הרב משה שמואל גלזנר[26] כתב תשובה בזמן מלחמת העולם הראשונה, ועודד יהודים להילחם למען ארצם. כמו אחרים, הוא טען שמדובר בקידוש השם. הוא אף טען שהבטחת הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק ז), לפיה חיילים הנלחמים באומץ זוכים לשכר מהקב"ה, חלה גם על קרבנות מלחמת העולם.[27]
מלחמת קוריאה
הרב סולובייצ'יק נשאל על האפשרות של רבנים יהודים לשרת בצבא במהלך מלחמת קוריאה:[28]
האם רב רשאי להתנדב כאיש דת בצבא, בהתחשב בכך שמילוי תפקידו עלול לערב אותו במצבים שבהם יידרש לעבור על ההלכה?
הרב סולובייצ'יק השיב בחיוב, והוסיף סיבה נוספת לשירות:
לא די לספק ללוחם את כלי המלחמה החומריים, אלא חיוני שיהיה מצויד גם בחוסן מוסרי ובאמונה גדולה.[29]
אני סבור שדברים אלו מעידים על השכנוע העמוק בו היו מצויים הרב סולובייצ'יק ורבים מקודמיו, אשר סברו שלנאמנות למולדת ולפטריוטיות יש להתייחס כאל ערך דתי, שלדעתם אף יכול להצדיק לחימה בצבאות לא יהודיים.
מעת הקמת המדינה, שאלת הגיוס לצבא והמחויבות למולדת מקבלת פנים חדשות, שכן המדינה המחייבת בגיוס אינה עוד מדינה זרה המחזיקה בצבא שאינו יהודי, כי אם מדינת היהודים.
[1] ראו: Encyclopedia Judaica, כרך 11, עמ' 1550.
[2] לדיון ארוך בהיסטוריה של לחימת יהודים בקרב צבאות לא־יהודיים, וכן סיכום האתגרים ההלכתיים שעמדו בפני החיילים וקהילותיהם, עיינו בספרו של יצחק זאב כהנא, מחקרים בספרות התשובות (מוסד הרב קוק), עמ' 163–194.
[3] בית יוסף אורח חיים רמט, ד"ה אבל.
[4] 1561–1640.
[5] ב"ח אורח חיים רמט, ד"ה אין.
[6] ראו: Encyclopedia Judaica, כרך 5, עמ' 130–133.
[7] הרב שלמה זווין העלה את השאלה הזו במאמרו החשוב על מלחמה בהלכה ראו בספרו לאור ההלכה, עמ' 57–58.
[8] הרב אוריאל בנר כתב מאמר בנושא זה, "'חרב איש באחיו' במלחמת העולם הראשונה", המעין 211 (2015), עמ' 21–32.
[9] חיים סבתו, בואי הרוח, עמ' 156–157.
[10] שם, עמ' 141.
[11] שם, עמ' 142.
[12] 1808–1888.
[13] ראו שיעור 22 בסדרה זו, "נפוליאון ואמנציפציה – נאמנות למדינה (1802)", שם הרחבנו לגבי שיטתו החריגה של הרב הירש – קישור.
[14] 1843–1921.
[15] מלמד להועיל א, מב.
[16] הרב משה סופר, 1762–1839.
[17] הרב מיכאל ברויד מסביר שבנוסף לרבנים הירש והופמן, גם החפץ חיים, הרב משה פיינשטיין והרב יוסף אליהו הנקין התירו גיוס לצבא של מדינה חילונית. ניתן לעיין במאמרו: " Just Wars, Just Battles and Just Conduct in Jewish Law: Jewish Law Is Not a Suicide Pact!*", in: War and Peace in the Jewish Traditio (editors: Lawrence Schiffman and Joel Wolowelsky), Yeshiva University Press, 2007, 34n39.
[18] תשובות חתם סופר ו, כט.
[19] 1780–1852.
[20] אמרי אש, יורה דעה נב.
[21] 1891–1974.
[22] בית דוד, עא.
[23] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816–1893.
[24] העמק דבר בראשית ט, ה.
[25] העמק דבר דברים כ, ח.
[26] הונגריה, 1856–1924.
[27] מאמרו התפרסם בכתב העת תל תלפיות 174 (וואיטצען 1915).
[28] Community, Covenant and Commitment (editor: Rabbi Nathaniel Helfgot), Ktav, 2005, pp. 23-60.
[29] שם עמ' 58.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)